יום רביעי, 12 ביולי 2017

סטונר - ג'ון ויליאמס

סטונר – ג'ון ויליאמס
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 294 עמ' כולל 'אחרית דבר'.

אחד המדדים לספר טוב הוא, שאחרי שמסיימים לקרוא אותו, לא רוצים לחשוב על לקרוא ספר אחר, רוצים לשהות עוד קצת בתוך האווירה של הספר. זה מה שקרה לי עם סטונר. אתמול סיימתי אותו. כבר ידעתי מה יהיה הספר הבא בתור, אבל אפילו לא רציתי להסתכל על הספר האחר. רציתי להישאר עוד קצת עם סטונר, האיש השקט והמופנם הזה. הספר מחלחל לך לתוך הלב בעדינות, בלי הדגשה, כמו סטונר האיש, ההולך בדרכו שלו ללא שום התרסה, אין בו כמעט אף שריר של דווקאיות, אלא כי פשוט זה הדבר שהוא עושה. הפשטות הזו של הספר מקפלת בחובה את כל מה שאפשר לומר על חיים של אדם אחד, את כל מה שאפשר לשאול על מה זה החיים בכלל, ואילו הם חיים שראוי לחיותם. ויליאמס מצליח לפרוש ב-288 עמודים – בסה"כ 288 עמודים, חיים שלמים. אבל לרגע אחד אין תחושה של דחיפות או דחיסות, יש זמן, הכול נפרש בזמן הנכון. הפשטות מטעה. מתחת לה חבויים רבדים רבים שממתינים לגילוי.
סטונר הוא נער חווה שהגיע לאוניברסיטה, והפך למרצה, וכל חייו כרוכים בלימוד, ספרות והוראה. בינתיים הוא מתחתן, נולדת לו בת. וקורים לו דברים. כנראה כפי שקורה לכל אחד. אתה מביט בסטונר, ולפעמים רוצה לנער אותו, תקום, תעשה משהו, תתמרד, תעמוד על שלך. איזה מחיר שילם סטונר על כך שלא תבע מהחיים את מה שיכול היה להיות שלו? איזה מחיר שילמו אשתו, בתו, אהובתו, על כך שלא חי את החיים שאולי ראוי היה לחיותם?אבל משהו בשקט הזה שבו סטונר מקבל את מה שהנסיבות מקרות בדרכו, מחזיק עוצמה שאין לתאר. עוצמה של אדם שפשוט לא יכול להיות 'לא מה שהוא'.
יכולתי לכתוב עוד ועוד, אבל אז הסקירה היתה חוטאת לתמציתיות הלירית של הספר. פשוט תקראו אותו, מן הסתם זה יהיה אחד הספרים הטובים שתקראו השנה. ספר נפלא.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

אי - אלדוס האקסלי

אי - אלדוס האקסלי
הוצאת מחברות לספרות, 351 עמ'


עצרתי בעמ' 100 אחרי שנאבקתי לפלס את דרכי עד לשם. המסר של האקסלי: החברה המערבית האנושית לא תאפשר קיום לחברה אידילית, החיה באושר עם מצע פילוסופי הכולל את הבודהיזם, שינוי תודעתי והארה של היחיד, שהוא 'אי', אינדיבידואל, ואינה כפופה לאורח החיים המערבי ההרסני, איננה מעוניינת ב'ניצול' אוצרות הטבע לצורך מסחר, איננה מעוניינת בהתעשרות חומרית. המסר הפילוסופי מעניין, אך לא חדשני היום, לכשעצמו כפי שהיה בעת שהספר נכתב, בשנות השישים של המאה הקודמת. הבעיה שלי בספר, היא הכתיבה של האקסלי, קצת מפוטפטת, ארכנית וטרחנית. מהר מאד ברור שסיפור המסגרת נועד להחזיק את הפילוסופיה של האקסלי. בעיני התפרים ברורים מדי. קראתי כעת כתבה מהללת בהארץ, שמעמידה את הספר במישור של 1984 לאורוול, וברדברי ב"פרנהייט 451". אבל בעוד שני האחרונים נקראים בשטף, שאי אפשר לעזוב לרגע, הסיפור מרתק והרעיונות צומחים בך במהלך הקריאה, הכתיבה מצטרפת לרעיון והספרים משובחים, הרי שהספר של האקסלי, התפטפט לי מדי.

מה שכן - העטיפה מקסימה לגמרי.

יום שבת, 1 ביולי 2017

הפסיכולוג הטוב

הפסיכולוג הטוב – נעם שפנצר
הוצאת משכל - ידיעות , 268 עמ'

הספר כתוב בשקט ונעימות כזו, שאת לא מצליחה להבין מה ואיך וזה כבר חדר לך מתחת לעור.
מדובר בפסיכולוג, שלא נזכר בשמו, אלא הוא "הפסיכולוג", שפוגש במטופלים שלו, שגם להם אין שמות, הטיפול העיקרי בספר הוא "המטופלת של ארבע". בהמשך, כשהדברים מסתבכים, היא תקבל גם שם. הפסיכולוג מלמד באוניברסיטה, ולסטודנטים שלו דווקא יש שמות, ואיפיונים, ואנו מאזינים לשיעורים שהוא מלמד אותם. הפסיכולוג גם מנהל את חייו וגם מנסה להתקרב לאהובתו שהנסיבות המסובכות לא מאפשרות לו להיות עימה. בין לבין אנחנו נחשפים לאמיתות חיים במסגרת הטיפולים, למשל: יש הבדל בין מה שמפחיד אותנו, לבין מה שמסוכן - לדוגמא, צפיה בסרט מפחיד איננה מסוכנת, וההבחנה הזו מאפשרת לנהל את החרדות. אנחנו לומדים משהו במסגרת השיעורים שהוא מרצה, לדוגמא, על טבעו של הזיכרון האנושי, ובעיקר מקווים בשבילו שיהיה לו טוב באופן אישי, כי הוא מתנהל בצורה כל כך נאה, מנסה להיות טוב במה שהוא עושה, ופשוט איש סימפטי. לפעמים הוא מכונה "הפסיכולוג הטוב", כיון שהוא מנסה מאד לעשות את עבודתו נאמנה, במקצועיות, מודע לפעולותיו ומתנהל בזהירות רבה.
בפסקה הראשונה של הספר, שתפסה אותי, כתוב: "ויתורים קטנים, הוא נוהג לומר למטופלים שלו, הם כמו כסף קטן. זה מה שיש לרובנו ביד בסופו של חשבון. כסף קטן הוא היומיום, וסך החיים הרי עולה, בסופו של חשבון, מתוך נוהל אדם ביומיומו." לקראת סוף הספר חוזר המסר כמן סגירת מעגל ומסקנה סופית: "החיים, בסופו של חשבון, מסתכמים בנוהל אדם ביומיומו".
כמה פשוט, כמה נכון. החיים שלנו, הם הדרך שבה אנו בוחרים להתנהל ביומיומנו, כיצד אנו מפעילים את עצמנו להרגיש, לחשוב, להגיב. "היכולת להקשיב לעצמך, שם, מתחילה הלמידה האמיתית", אומר הפסיכולוג לתלמידתו החרוצה.

למרות שהספר רצוף באמיתות הוא איננו נכנס לנישה של ספרי העידן החדש, בזכות היותו אינטליגנטי, בזכות הכתיבה העדינה, הלירית כל כך. ספר מומלץ בחום.

עטיפה חדשה:

יום שבת, 20 במאי 2017

הקוראת המלכותית

הקוראת המלכותית – אלן בנט
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 122 עמ' + נספח מפתח שמות ומושגים


"זו היתה הקריאה, וכל כמה שאהבה אותה, היו ימים שהצטערה על שפתחה אי-פעם ספר ונכנסה דרכו אל חיים אחרים. הקריאה קלקלה אותה. או לפחות גרמה לה לרצות ממנה עוד ועוד."
ממתק של ספר. שנון, מצחיק, מעניין, מעורר מחשבה.
המלכה פוגשת באקראי את קרון הספרייה הניידת. עד כה המלכה לא קראה ספרים כיון שאין בכך עשייה. היא שואלת ספר מהספרן ומכאן מתחילה להתפתח אהבת הקריאה אצל המלכה, האופקים מתחילים להתרחב, הרגישות שלה ותשומת הלב לניואנסים בסובב אותה, ובמקביל אי שביעות רצון של הפקידות המקיפה אותה, בשל החריגה מהמנגנון המשומן של "מטלות המלכה".

יום שני, 8 במאי 2017

קמט בזמן

קמט בזמן – מדליין ל'אנגל
הוצאת זמורה ביתן, 199 עמ'

טוב...איך ממליצים על ספר מקסים, על-זמני, שכבר חמישים שנה אהוב על כל קוראיו?
יכולתי לספר לכם "על מה" הספר. מג היא ילדה מוזרה, תלמידה גרועה, עם שיער חום עכברי, משקפיים וגשר על השיניים. אחיה הקטן בן החמש, צ'רלס וולאס הוא ילד מוזר, שאף אחד לא מצליח לדבר איתו, כולם חושבים שהוא אידיוט, אבל עם משפחתו הוא מדבר ומתנהג כמו אדם בוגר, והוא תמיד יודע מה מג ואמם חושבות או מרגישות. ההורים של מג הם מדענים, אביה הפיזיקאי נעלם יום אחד, ואימה מחכה לו שנים. בלילה אחד, גשום וסוער מופיעה בביתם אישה משונה שיודעת דברים על אביהם ועל הדרך למסע לעולמות רחוקים. הילדים ביחד עם חבר מבית הספר ועם האישה ושתי חברותיה המתגוררות שלושתן יחד בבית "רדוף רוחות רפאים", שהן שלוש בנות האלמוות, יוצאים למסע במרחב ובזמן, כדי למצוא את אביהם ולהציל את היקום מהכוח האפל שמתפשט בו.
הספר נכתב בשנת 1962 אבל יש בו משהו שחוצה את מימד הזמן ונשאר טרי ורענן גם היום, כעבור חמישים שנה. ספר מקסים וקריא מאד, שעוסק בלי מבוכה בסוגיות של מסע בזמן ובמרחב, ריבוי ממדים, חיים, אהבה. ספר כייפי. הסופרת מיטיבה להמחיש עולמות. לדוגמא, במסע שעושים הילדים ביחד עם שלוש בנות האלמוות בדרך אל הכוכב האפל שבו כלוא האב, הם חונים על כוכב דו-ממדי, וממהרים להסתלק משם כשמתברר שגופם התלת-ממדי של הילדים לא יוכל להתקיים שם. התיאור של העולם הדו ממדי הוא מבריק. כך גם התיאור של המפגש של בני אדם, עם יצורים שחיים בעולם שבו אין חוש ראייה, וגם אין בו צורך בראייה כיון שהם אינם מביטים בדברים שהם 'נראים', אלא בדברים שאינם נראים, שהם נצחיים.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

שמחה גדולה בשמים

שמחה גדולה בשמים - אמונה אלון
הוצאת כתר, 210 עמודים

הספר מדבר על סיפור אהבתה הגדולה של שלומציון, צעירה דתית רדיקלית וחולמת חלומות, ליאיר, תלמיד שקדן ועילוי בישיבת מרכז הרב בתקופת התחלת ההתנחלויות לאחר מלחמת יום הכיפורים. לאחר שהתברר כי ראש הישיבה הכריזמטי מתנגד לשידוך זה, בשל סיבה שאינה ברורה, שלומציון עוזבת את הדת ויורדת לסיני. יאיר, שמשלים עם גזרתו של ראש ישיבתו הנערץ, מתחתן עם לאה'לה - בתו של אחד מסגניו של ראש הישיבה, והולך לגור בהתנחלות תרצה צפונית לירושלים. שלומציון נישאת למרדכי רוזנברג, אחד ממפקדיו של יאיר, שלאחר מלחמת יום הכיפורים "התנחל" בסיני, ויולדת את מיה. שנים לאחר מכן, שלומציון הגרושה מבוססת בקהילה התל אביבית השמאלנית ועובדת כמעצבת על. בתה מיה חוזרת בתשובה לאחר שירותה הצבאי, מתאהבת בבנו של יאיר, אריאל, ומחזירה את אמה למערבולת רגשית גדולה.
(סיפור המעשה עד כאן בתודה לויקיפדיה).

הסיפור נטוע בסביבה מסוימת, בנסיבות מסוימות, בתוך מחלוקת פוליטית מאד מסוימת, הסיפור מסתיים ב-4 בנובמבר 1995, בסיומה של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, רגע לפני רצח יצחק רבין כשברור שלא צריך להמשיך בסיפור, שכן מה שנאמר ובא לביטוי בסיפור, יבוא לביטוי במציאות שכולנו מכירים, לצערנו.

ובכן, למרות זאת, בעיני הסיפור הוא ראשית וקודם כל, סיפור אישי על החמצה גדולה, ועל חוסר היכולת או האפשרות או הרצון לממש את עצמך ולהפוך את חייך למשהו שעשית וניצלת את הזמן שניתן לך. מבחינה זו, זהו סיפור מעציב מאד. כל העצב וההחמצה נובעים מנסיבות שיוצרות מגבלות ומחויבויות מסוימות ולכן לכאורה לא יכלו הגיבורים להתנהג אחרת, ועדיין, מוצבת השאלה הגדולה מכל, עד כמה אדם צריך לתת לנסיבות לשלוט בחייו, או עד כמה צריך למרוד כנגד האמירה הזו, הכופה על חייך את העצב וההחמצה. מאידך, ואם כבר נקלעו לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, עד כמה נכון היה יותר לאנשים בסיפור הזה להשלים עם נסיבות חייהם ולהפוך אותן למקפצה לאפשרויות אחרות במקום להמשיך לאפשר לזה להפוך את כל חייהם לתחליף-חיים.

אמונה אלון היא סופרת מוכשרת במידה בלתי רגילה. ראשית לכל, היא מספרת סיפור טובה מאד. פשוט סיפור, כזה שרוצים להקשיב ולא יכולים להפסיק לקרוא עד שמגיעים לסיום. סיפור שמרגש אותך בכל נקודה ונקודה. השפה שלה יפהפייה ומדויקת, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, שפה מרגשת. השימוש שלה בפסיקים או העדרם שקול ונכון. אלון בונה דמויות כל כך חיות, מלאות, עגולות, משכנעות, שלמעשה לא נכון לדבר על "דמויות" בסיפור, אלא פשוט על אנשים. ולבסוף, אלון היא אישה מאד משכילה, שמייצרת את הסיפור שלה מרובד ומלא בגוונים וניצני מחשבה. צריך להכיר היטב את הז'רגון הדתי כדי להבין חלק מהגוונים ובני-המשמעות שהיא שותלת בסיפור. לדוגמא, כששלומציון אומרת "כדי למסור לאנשים האלה..... את בתי יחידתי שגידלתי בשארית כוחותיי" מהדהד לנו, כמובן, סיפור העקדה על אברהם המבקש להקריב את בנו יחידו לעולה. זהו סוג הקורבן ששלומציון רואה עצמה נדרשת להקריב, כשהיא מתבקשת לאשר את נישואי בתה, שאותה גידלה נטועה ככל הניתן בעולם החופשי, ה"חילוני", ובכל זאת חזרה בתשובה ומבקשת להינשא, מכל האפשרויות, דווקא לבנו של אהוב ליבה שנטש.

בצד ההחמצה האישית, עומדת לפנינו גם החמצה לאומית, בין מצד ימין בין משמאל. הניסיון והרצון הנואש של אנשי "גוש אמונים" להביא את הגאולה וליישב את ארץ חמדת אבות, שאולי, זו האפשרות שמציעה אלון, אולי זה היה בבחינת "אל תעירו את האהבה עד שתחפץ", עוד לא הגיע הזמן, היא רומזת. והניסיון להחיש את הזמנים הוביל לא רק לכישלון, הוביל למשבר גדול, בתוך המגזר שלה, ולמשבר נורא בתוך המדינה. אותו רצח שהספר מסתיים רגע לפני שהוא מתרחש.

ובסוף, בשורה התחתונה, אני רוצה להעתיק פסקה שלכאורה קטנה ולא "משמעותית", שלומציון מספרת על סבתה האהובה, בסיום של שבת כשכל האורחים והנכדים עוזבים את הבית "ומשאירים אותה יושבת באפיסת כוחות בתוך האנדרלמוסיה שהותירו בביתה, נאנחת בעונג ומאחלת לשונאים שלה שהבתים שלהם יהיו תמיד נקיים ומסודרים כי אף אחד לא יבוא אליהם ולא יזיז להם בבית שום דבר אף פעם".

שוב אותו המסר: ראו את הדברים בפרופורציה הנכונה.


יום שישי, 21 באפריל 2017

מסע חיפושים

אייל חלפון – מסע חיפושים
עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל
הוצאת אחוזת בית, 222 עמ'


אייל חלפון הוא במאי קולנוע ותסריטאי, אשר בגיל 49 החליט לצאת למסע לאורך שביל ישראל במשך השנה עד ליום הולדתו ה-50. למסע זה הזמין להצטרף אליו קרובים, וחברים שחלקם לא פגש כבר שנים. החברים הצטרפו אליו לקטעים בדרך, ליום או יומיים, כשבמהלך המסע, אייל חלפון מתבונן ומהרהר, נזכר באירועים מהעבר, נזכר בקשרים שהיו לו עם אנשים שעימם נפגש לחלקים מהמסע, סוקר את חייו, אהבותיו, ואף מגבש החלטות בנוגע לבת זוגו.
הספר כולל מינון נכון (ולכן לא מעיק) של סיפורי ההיסטוריה והגיאוגרפיה והזואולוגיה של המקומות שהוא עובר במסע, ביחד עם הכנות שבה הוא מתייחס לעצמו ואל חייו. ומשום הכנות והפשטות הזו שבה הוא מביא את הדברים, הספר נקרא בשטף וללא רצון לעזוב.
יופי של ספר. מי יאהב? כל מי שאוהב את ישראל, את נופיה, ההיסטוריה שלה, האנשים שבנו אותה, כל מי שיתרגש מהמסע ומהשינוי המעודן שעובר על גבר מחוספס, ציני, תל אביבי, פרוע, סורר ומורה, בתהליך איטי של הליכה.
אני נוהגת לעשות הליכות בעיר מגורי ומאד אוהבת את השקט ואת המחשבות שמלוות את ההליכה. אין לי ספק שימים על גבי ימים של הליכה והתמודדות עם קשיים, משנה ומעצבת את התודעה באופן שאין דומה לה.

המוטו של הספר:
יש דברים שאם אתה לא עושה אותם בזמן, אתה יכול לשכוח מזה, כבר לא תעשה אותם.

ובכל זאת, חלפון שלא עשה את המסע הזה "בזמן" - כשצעירים, מייד אחרי הצבא, כשהכול קל, הגוף גמיש וחזק, עשה את המסע הזה בגיל חמישים וצלח אותו. ואולי מי שעושה את המסע בגיל מבוגר יותר, גם מפיק ממנו דברים שהצעירים פחות קשובים אליהם.