יום שישי, 15 בספטמבר 2017

קוסם היונים

קוסם היונים – מייגן לינדהולם
הוצאת אופוס, 233 עמ'

ספר מעניין מאד ולא שגרתי. מסוג הספרים שמחלחלים לאיטם בעת שהעמודים נפרשים בפני הקורא. "על מה" הספר?
ברחובות סיאטל המכונה "עיר האזמרגד" בשל הנופים הירוקים הנשקפים בה מכל מקום, מסתובבים תושבים שמחים ומסבירי פנים. בעצם, אנשים כמונו, בעלי בתים, משפחות, עבודה, הנעים במסלולים השגורים בין נקודות הפעילות הרגילות שלהם. ביניהם מסתובבים אנשים אחרים. חסרי בית, קבצנים, נוודים החיים בשולי החברה, נברנים המתקיימים ממה שהם מוצאים בפחי האשפה. בכל עיר גדולה ישנם כאלה, היושבים ימים שלמים על ספסלים, מנסים להתחמם במקומות ציבוריים הומי אדם. אבל מתוכם מעטים, שהם שונים לגמרי. אנשי הקסם. אכן נותרו מעטים מהם, אבל הם שם, בעלי קסם עתיק יומין, נושאים עימם אחריות כלפי החברה, זו המתעלמת מהם בהיותם מבחינתה חסרי-בית וחסרי זהות. לקסם הזה יש כללים ברורים וחדים, שעליהם למלא בקפידה. וכך זה קורה: "אתה מתעורר ביום שאחרי, ויודע ששום דבר שוב לא יהיה כפי שהיה. יש כאלה ששומעים קולות, ואחרים מודעים פתאום לדממה המוחלטת של העולם. כמה מאיתנו מתמלאים בתכלית נוראה, ואחרים מרוקנים מכל שאיפה ונפתחים לזמן עצמו.". האיש שאיננו זוכר את שמו, המתקרא קוסם, צריך להאכיל את היונים ולשמור עליהן, להקשיב לבני האדם, לומר להם את האמת גם אם היא קשה, ותמיד לתת יותר מכפי שקיבל. רק כך יוכל לשמור על הקסם שלו.
צל אפל של רוע קדום מגיע אל העיר. רק קוסם יכול לעצור בעדו, כיון שזו ההתמודדות שלו. זו המלחמה שלו. יחד עם זאת, אם הוא ייכשל, כולם ישלמו את המחיר.
אתם חושבים שכבר קראתם את "הארי פוטר" אבל הספר הזה הוא משהו אחר לגמרי. אם קראתם את סדרת "ארץ ים" של אורסולה לה גווין אתם יותר קרובים.
ובכל זאת, הקסם הוא לא בהכרח הנושא העיקרי של הספר. או לפחות לא בצורה שקראנו בספרי קסם ופנטסיה אחרים. הקסם בא לביטוי כאן בדרך אחרת לגמרי. אחת השאלות המרכזיות שהספר מציב היא, מה טיב המציאות. יש את המציאות המוחשת, הגשמית, שאנו רואים. המציאות המוסכמת על כולנו כ'מציאות'. אבל בצידה יש עוד מציאויות. יש מציאות של חלום, ושל אגדה, ושל קסם. מציאות שבה העיר והאדם, הטבע והצרכים הגשמיים, כולם מחוברים ביחד ברשת אחת גדולה. העיר סיאטל משמשת כאחד הגיבורים הראשיים בספר הזה. יחד עם קוסם, המשוטט ברחובות, עולה על אוטובוסים באזור הנסיעה החופשית, נכנס לבניינים, אנו שומעים על ההיסטוריה של העיר, של בנייניה. דרך עיניו של קוסם, יש בעיר הזו קסם מיוחד. העיר נרתמת לסייע לו למצוא את מעט הכסף עבור כוס הקפה הבאה שלו, או לפנות עבורו שולחן בבית קפה שבו נותרו שאריות אוכל.
אתה יכול להיות מחובר למציאות החיצונית, ולחיות חיים מאד ריקים, ואתה יכול לבחור להתחבר ל'רשת', ולהיות קרוב אצל האמת הפנימית שלך, ולא בהכרח לענות על מדדים מוסכמים של 'הצלחה'.
הנושא העיקרי של הספר, אם כך, הוא נפש האדם. וההתמודדות הקשה, העיקשת, התמידית שבתוכו בין הכוחות השונים המושכים בו. ההתמודדות עם השדים הפנימיים, עם מה שהכי מפחיד אותך, והדרך לאסוף את הכוחות שצברת בתוך האמיתות שבהן חיית עד כה.
יש גם הבחירה, הנוראה לעתים, בין האמת הפנימית לבין מה שמקובל כ'נכון', ומוסכם ולכן מתוגמל מבחינה כלכלית.
זו, למשל, עוד שאלה שעלתה בעיני מן הספר. הכלכלה המודרנית, והאופן שבו היא פועלת, דורסת את בני האדם ודוחסת אותם לתוך הציווי המחמיר שלה כיצד לפעול, ובסוף כל יום עבודה יורקת אותם לעוסים, כשלעתים כל שנותר להם הוא שארית של כוח להיגרר לאיזה פאב קרוב ולהשתיק עם הרבה אלכוהול את היללה הפנימית הזו.

בסופו של דבר, קוסם לא יוכל לברוח מההתמודדות החזיתית מול הרוע האפל המאיים עליו. מחיר כבד ישולם.

יום שני, 11 בספטמבר 2017

מר פוטר

מר פוטר – ג'מייקה קינקייד
הוצאת עם עובד, 166 עמ'.

אז זה הולך ככה: אבא של הסופרת היה מר פוטר, קראו לו רודריק פוטר, הוא היה אדם רגיל ולא היה איש מקורי ולא חשב מחשבות מקוריות. "בשבעים שנות חייו הוא לא שאף להיות אדם טוב יותר משהיה, וודאי שלא שאף להיות אדם גרוע יותר". הוא לא היה איש של מילים, הוא לא ידע קרוא וכתוב, גם אבא של מר פוטר, נתניאל פוטר ואמא שלו אלפרידה לא ידעו קרוא וכתוב, אבל הסופרת אוהבת לקרוא ואוהבת לכתוב, היא אישה של מילים. למעשה, היא אישה של יותר מדי מילים או לחילופין מעט מדי מילים, כי הינה היא חוזרת ושבה ואומרת את אותם הדברים סחור וסחור, שוב ושוב, חוזרת על משפטים ורעיונות שוב ושוב, באופן שאתה לא יודע אם היא רוצה להגיד משהו דרך החזרות האלה, או שהיא בתו של מר פוטר ולכן אין לה כל כך הרבה מילים כדי לומר זאת.
"והצליעה הקטנה, הלא-סדירה שהיתה קיומו בתנועתו החלקה של כדור הארץ הסב על צירו איננה עוד, ואין חוגג אותה ואף לא מצר עליה שום איש ושום דבר. וממר פוטר נוצרתי אני, ואני יודעת לקרוא ולכתוב ואפילו אוהבת לעשות זאת."
אבל החזרה הזו, כמו מנטרה, חוזרת וסובבת על אותם משפטים, או מילים, או שמות, יש בה איזה קצב היפנוטי שמיטיב למסור את כל מה שמבקשת הסופרת למסור. את השעמום והרגילות והכלום שהיה האיש שהיה אביה, את הניסיון הנואש למצוא איזו משמעות באדם שהביא אותה לעולם, בעצם היותו, ואולי דרך כך למצוא משמעות להיותה שלה, בתו.
האם יכול יצור אנוש להתקיים בשממה, בעולם כה ריק מרגש אנושי? שואלת הסופרת. והתשובה שלה מוליכה שולל, שכן הספר מתקיים בתוך שממה, הוא סב וחוזר וסובב סביב אותם דברים, אני בכוונה לא אומרת "אותם תכנים" שכן כמעט שאין לספר "תוכן" במובנו הפשוט, הרגיל, הנפוץ. וזה אומר שכן, יכול יצור אנושי להתקיים בתוך כלום. אבל לא, לא יכול משהו טוב לצמוח מתוך השממה הרגשית הזו.
"פעמים רבות דבר מכוער מכוער כשלעצמו, ופעמים רבות דבר מכוער אינו אלא דבר שנשכח, הורחק מן העין והורחק מן הזיכרון, ופעמים רבות דבר מכוער איננו רק היופי בהתגלמותו אלא שהוא אף מפיק יופי כמו משהו שמעבר למילים או מעבר לתיאור מכל סוג שהוא."
אני ממשיכה לקרוא, ומסופרים דברים אבל שום דבר לא קורה. שום דבר לא יכול לקרות, כי מר פוטר, וכל האנשים שסובבים אותו, הם אנשים שהעולם קיבל את היוולדם באדישות מוחלטת. הם אנשים שלא נעצרים אף פעם לחשוב כמה יפים השמים הכחולים שמעל לראשם. הם לא טורחים לחשוב על המשמעות של האכזריות או חוסר ההתחשבות שבה נהגו כלפיהם, שהם נוהגים בה כלפי אחרים, הם חוליה בשרשרת ארוכה של אנשים שהאנושות שיעבדה לצרכיה או זרקה בשל חוסר תועלת או חוסר שימוש או משהו.
ואני לא יודעת איך זה שספר שלא אומר כלום, ועוד חוזר על כך שוב ושוב כמו מנטרה בלתי-נגמרת, טרחנית, גורם לי לחשוב על כל מיני דברים. להיזכר בשיר מופלא של ג'טרו טול "בייקר סטריט מיוז":

I have no time for Time Magazine or Rolling Stone.
I have no wish for wishing wells or wishing bones.
I have no house in the country I have no motor car.

ותוך כדי שאני קוראת בספר, הפסקול שאני מאזינה לו הוא פראנואיד אנדרואיד של רדיוהד, אחד השירים היותר עצובים שאני מכירה, ואיימי ווינהאוס עם "יו נואו איים נו גוד", ועוד כאלה. וזה לא מקרי. כי הכלום של החיים של האנשים שבספר הוא מעציב, למרות שאין שם שום דבר מהסוג האיימי ווינהאוסי, כי אין שם כלום. כי כל החיים האלה הם סתם. וזה עצוב.
וזה המאבק של ג'מייקה קינקייד, שלא באמת קוראים לה כך, כי היא שינתה את שמה בבגרותה, המאבק להיות בעלת משמעות, להיות מישהי בעולם הזה שבו הרוח נושבת והשמש זורחת ופני כדור הארץ עולים ויורדים בפעילות רבת עוצמה.
הקריאה בספר זה שוטפת, בעיקר בגלל הפורמט הקטן. 166 עמודים קצרים. אבל הקריאה בספר קשה, מפלסת דרך המילים. הקריאה בספר דומה להליכה במדבר. אתה הולך לאט, הכל נראה אותו דבר. אתה כמה למים, לראות ירוק בעיניים, לנוף עירוני. אבל בו בזמן אתה מודע להשפעה המסתורית של המדבר, של ה"אותו דבר" החולי והחם הבלתי-פוסק הזה, על נפשך.

אז האם אמליץ על הספר? זה לא ספר לכל אחד. זה ספר שדורש איזה שהוא מאמץ להתגבר על המעמסה הזו של החזרה, ובתוך הקריאה ההיפנוטית הזו נובטות הבנות. קינקייד מעמידה מראה מול החברה ויוצרת מעגלים של אחריות, שהספר מדבר על העדרם. אחריות של העולם השבע, העשיר, לחלקי העולם הנידחים, הרעבים, המוחלשים, המשועבדים. אחריות של קהילה לפרטים שבה. אחריות של אדם לעצמו, איך אתה בונה את חייך ויוצק בהם משמעות. אחריות של אדם לצאצאיו, איזה עולם אתה בונה עבורם.

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

מלחמת העולמות

מלחמת העולמות – ה' ג' וולס
ידיעות אחרונות , 222 עמ'

מה הסיכויים שמישהו יגיע לכדור הארץ מכוכב לכת אחר, נאמר למשל מהמאדים? אחד למיליון. ומה אם בכל זאת הם מגיעים לכאן?
מה אם מדובר בתרבות מפותחת בהרבה משלנו, מוחות מפותחים שבמהלך שנים של אבולוציה ויתרו על הצורך בחלקים רבים מהגוף שאנחנו עדיין מחזיקים בהם, כגון מערכת העיכול? ומה יקרה אם וכאשר יתרחש עימות בינם לביננו? מה הסיכוי שלנו לגבור על תרבות עליונה מאתנו במובנים כה רבים ולא רק מבחינת הטכנולוגיה?
"איש לא האמין בסוף המאה התשע-עשרה, כי עולמנו נתון לתצפית קפדנית ומדוקדקת מצד תבונות אדירות מזו של האדם, ועם זאת, בנות תמותה כמוהו. בעוד בני האדם עוסקים בענייניהם השונים, הם נבחנו ונלמדו, אולי באותה דקדקנות שבה בוחן האדם במיקרוסקופ את היצורים בני החלוף השורצים ומתרבים בטיפת מים. בשאננות אינסופית נעו בני האדם אנה ואנה על פני כדור הארץ, טרודים בעסקיהם, שלווים ובטוחים בשלטונם בחומר. אפשר שאינספור החיידקים מתחת למיקרוסקופ מתנהגים באותו אופן."
תמיד מקסים לראות דברים מנקודת מבט שמתרחקת ממה שבמהלך הרגיל קרוב מדי לחוטמנו וגורם למעורבות רגשית גדולה מדי. פרופורציות. כדאי לחשוב על זה בפעם הבאה שאנחנו מתרגזים על איזו שטות קטנה, נגיד על מישהו שלא אמר לנו שלום או מישהו שנדחף בתור לקופה.
כל אלו ועוד, בספר שנכתב בשנת 1898 ומעלה שאלות עכשוויות מאד, ובוחן את הפסיכולוגיה האנושית באופן רלבנטי לימינו אנו. אילו ערכים מוסריים יישמרו כיצד ינהגו בני האדם זה כלפי רעהו? מה ביצור האנושי שווה וחשוב שכדאי להיאבק על שימורו?

ברם, ביחד עם הכרכרות הרתומות לסוסים ותאורת הגז איבד גם הספר את הרלבנטיות שלו במידה רבה, שכן האפשרות שדברים כה מסעירים יתרחשו בפאתי לונדון, מבלי שמהלך החיים הרגיל יופרע בלונדון עצמה, עד לשלב שבני המאדים מגיעים לעיר עצמה, אפשרי רק בעולם ללא תקשורת ללא סלולר ללא אינטרנט....ויחד עם זאת.. המסר תקף אולי גם להיום: גם היום אנשים מעדיפים לעצום עין כלפי טרגדיות שמתרחשות מתחת לאף במקום אחר בעולם.

יום ראשון, 27 באוגוסט 2017

נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון – סטיג לרסון
הוצאת מודן, 512 עמ'

מיכאל בלומקוויסט הוא עיתונאי, שהורשע בהוצאת דיבה בגין כתבה על תעשיין שוודי,מקבל הצעת עבודה מתעשיין אחר, הנריק ונגר, לברר מה עלה בגורלה של אחייניתו שנעלמה כ-37 שנה קודם לכן, והוא מאמין שנרצחה על ידי אחד מבני המשפחה. בנוסף לתשלום שכר מבטיח התעשיין לספק לו מידע שיאפשר לו להוכיח את צדקתו בנוגע לתעשיין המושחת.
מיכאל מקבל מהנריק אוסף גדול של מסמכים ומתחיל לחקור, עד שהוא מצליח, בניגוד לסברתו, לגלות עובדות חדשות שיובילו אותו לפתרון התעלומה. בשלב זה הוא מצרף לחקירה את ליסבת סלאנדר, האקרית צעירה שערכה עבור ונגר תחקיר אודותיו בעת שנבדקה אפשרות העסקתו.

הספר הפך לרב מכר ולא בכדי. כתוב היטב, העלילה מתקדמת בקצב 'נכון'. זה לא ספר מתח שבו יושבים על קצה הכסא ללא נשימה. זה ספר ששואב אותך לתוך העולם שלו. הספר יורד לפרטים ברמה של כוסות הקפה שמיכאל שותה, שמות של דמויות משנה שחולפות על פני הספר ולא ישובו, עיצוב הדירות או מה בדיוק נמצא בכריכים שמישהו אוכל, ולמרות ריבוי הפרטים אין תחושה של גודש, או של טרחנות. להפך, הפרטים מסופקים בדיוק במידה הנכונה כדי לבנות תמונה מהימנה, מורכבת ורבת רבדים של מציאות, ועל כן הקורא נשאב לעלילה. הדמויות הראשיות מקבלות איפיון, עומק, וזהות מובחנת. הסופר שולט היטב בתחומים רבים העולים בספר- עיתונאות, כלכלה, מסחר, חקירה משטרתית, מחשבים, תנועות ניאו נאציות. וכמובן, התחום הקשור בנושא החקירה, שלגביו אציין רק שמדובר בנושא קשה ולא פשוט. דרך הקריאה אפשר ללמוד הרבה דברים על איך מתנהלים החיים בשוודיה הקרירה, מדינת רווחה נינוחה שיצרה את איקיאה, אבל גם את להקות ה- Swedish Death Metal.

יום רביעי, 23 באוגוסט 2017

המוזיקה של המספרים הראשוניים

המוזיקה של המספרים הראשוניים - מרקוס דו-סוטוי
ספרי עליית הגג, 476 עמ'


בצער רב, אני נוטשת את המוזיקה של המספרים הראשוניים אחרי 140 עמודים בדיוק.
ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה. ההמשך היה מעניין, אבל אי שם בסביבות עמוד 100 ומשהו, 110 בערך, נגיד, סתם בשביל המספר, דו-סוטוי התחיל להפליג במחוזות עילאיים ואיבד אותי בדרך. מצאתי את עצמי קוראת מילים ולא ממש מבינה אם יש להם משמעות. קריאה אינטליגנטית בהחלט היתה מחוץ לתחום בשלב הזה של העניינים. אולי זה הקיץ, אולי זו אני, ובכל זאת גם יכול להיות שזה הוא.
תראו מה כתב עליו ב"הארץ" דוקטורנט לפילוסופיה יקי מנשנפרויד (רק בשביל השם מגיעה לו תעודה, אגב):
"הקורא המקווה להבין את רזיה של המתמטיקה של רימן או של גדל מקריאה בספריהם של דו סוטוי וגולדסטיין צפוי להתאכזב. דו סוטוי משתדל אמנם להסביר את השערת רימן באופן מופשט ובלתי-טכני, אבל בסופו של דבר דומה כי משימה זו אינה עולה בידו. למרבה הצער, כדי שיוכל הקורא ההדיוט (כמו כותב שורות אלה) להבין כהלכה את השערת רימן ועוד בטרם ייגש לכיווני ההוכחה האפשריים שלה, עליו להבין ראשית מה הם מספרים דמיוניים, מהן סדרות אינסופיות, מהי פונקציית זטה ועוד."
טוב, נו. אם מנשנפרויד הוא הדיוט, אני , לקראת עמוד 135 התחלתי להרגיש כמו אדיוטית. וגם זה לא כל כך נורא, לא באמת מפחיד אותי, או משהו, רק שהעפתי מבט על ערימת הספרים הענקית שממתינה לי ואמרתי: טוב, נו, יאללה, הלאה.
זה לא אומר שאני לא ממליצה על הספר למי שלוקה בהבנה עמוקה של רזי המתמטיקה ורוצה להבין סוףסוף ממה כל כך מתרגשים המתמטיקאים במשך כמה מאות שנים.

אגב, החלקים המתארים את הדמויות העיקריות במסע הגילויים המתמטיים הגאוניים, את אורח חייהם, אופיים ודרכי התנהלותם של המתמטיקאים בעולם, הם מרתקים.

יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

חייו הכפולים של קסיאל רודנייט

חייו הכפולים של קסיאל רודנייט – ג'ני ולנטיין
הוצאת ידיעות אחרונות, 239 עמ'.

הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, עוסק בשני מלאכים, דמיאל וקסיאל, המשוטטים בחוצות ברלין, רואים ואינם-נראים ולא מסוגלים לקשר גשמי כלשהו עם העולם, ומאזינים למחשבותיהם של הברלינאים. דמיאל וקסיאל עסוקים ב"לאסוף, לתעד, לשמר" את המציאות. מדי יום הם משוטטים בברלין ומתעדים מחשבות ואירועים מעניינים הנקרים בדרכם.
כמו המלאכים הללו, צ'אפ, גיבור הספר, איננו קיים. הוא "אף אחד". כפי שהוא יספר לנער בו יפגוש בשלב מאוחר יותר, לא מחפשים אותו, הוא לא חסר לאיש, הוא לא ברח, הוא הלך לאיבוד. הוא לא קיים. אפשר אם כן להבין את הפיתוי של מי שהוא "אף אחד", כשנפתחת בפניו האפשרות להיות מישהו אחר, להיות קסיאל רודנייט, להיכנס לתוך החיים של נער שמשפחתו מחפשת אחריו, שמישהו רוצה אותו, ופרסם מודעה כדי לנסות למצוא אותו.
צ'אפ גונב את החיים של קסיאל, לובש את דמותו, תופס את מקומו ו"חוזר הביתה" אחרי שנתיים של היעלמות. תחשבו על החיים שלכם, השקטים והבטוחים, החמים, המשפחתיים. תחשבו כמה ערך באמת יש בשגרה היומיומית החמימה, הלכאורה רגילה ומשעממת הזו. הפרטים הקטנים שהופכים את החיים שלנו למשהו טוב.
"חשבתי על הבית שקסיאל גר בו, על החדר שלו, ומה תהיה ההרגשה כשהוא יהיה שלי. חשבתי על ארוחת בוקר ליד השולחן במטבח, חביתיות ובדיחות גרועות ומיץ תפוזים ושמש שוטפת את הפנים של כולנו. חשבתי על הליכה לבית ספר ועל חברים ועל חיים רגילים. רציתי שיהיה לי את מה שהיה לקסיאל רודנייט. השתוקקתי לכך בכל נים מנימי נפשי."
אבל פעמים רבות, הדבר שאנו משתוקקים לו במיוחד, עולה לנו ביוקר. סבך של מראות ותרמיות מציב בפנינו את המאכל הלא בריא לנו, כמאכל שאליו אנו רעבים במיוחד, את האדם שהכי מזיק לנו, כמי שדווקא לחברתו אנו משתוקקים. לעתים המקצוע החלומי יתברר כמציאות מסוייטת. לכל דבר יש מחיר. לכן אינני נוהגת לאחל לאנשים שיהיה להם מה שליבם חפץ, אלא מאחלת להם שיקבלו את מה שהכי נכון עבורם.
צ'אפ-קסיאל, עתיד לגלות שלחיים שהוא מנסה 'לגנוב' יש תג מחיר. דברים אפלים רוחשים מתחת לפני השטח המקסימים של בית החלומות הזה, הקוטג' המושלם בקצה שביל, שעולה ויורד ביער וממשיך מעלה לאורך שדות. גדר כלונסאות לבנה, מרפסת חזית שצומחים סביבה שושנים ועצי חבוש ריחניים, גינה מלאת חיים מציוץ ציפורים ומפכפוך המים השקט של הנחל. עם כניסתו לבית אנחנו מקבלים רמז לדבר הרוחש הזה: "בתוך הבית היה חם והיה ניחוח קינמון ובצל ועשן של עץ נשרף. מתחת לריח העץ השרוף היה משהו רקוב, כמו פחי אשפה, כמו התפוררות."
לאט לאט עתיד צ'אפ לגלות שהעמדת הפנים כרוכה בצורך בדריכות מתמדת, לא למעוד, לא להיכשל. הוא צריך להחליק לתוך חיים של מישהו אחר, כשהוא איננו מכיר את חבריו, את חפציו, את דרך התנהגותו, כשכל אמירה קטנה יכולה להסגיר את השקר. הדריכות הזו גובה מחיר. איננה מאפשרת לו ליהנות מהחיים שכל כך רצה וסוף סוף קיבל. קיבל לכאורה. צ'אפ מגלה שהוא חי את חייו כמו תחת מצלמה מתמדת. סוג של תכנית ריאליטי שאיננה משקפת אלא מציאות מדומיינת, משוחקת בקפידה, מודעת לקיומה של המצלמה ולקיומו של קהל, תכנית שמשתתפיה ממתינים בדריכות לפרס הגדול המובטח באקורד הסיום. ומה עם הפרס שצ'אפ מבקש לעצמו? הבית והמשפחה?
הו, ומה עם קסיאל רודנייט האמיתי? בכל רגע עלול הוא לחזור ולתבוע מחדש את מה ששלו.
ואם לא די בפחדים האלה, דברים נוספים הולכים ומתגלים לאט. "מוזר," אומר צ'אפ לעצמו (ולנו) "השורשים הקטנים והרחוקים של הדברים שמשנים את החיים, ההתחלות הצנועות שלהם. שיחת טלפון שגורמת לתאונת דרכים, רכבת מאחרת שמאפשרת התחלה של פרשיית אהבה." בסרט "דלתות מסתובבות" אנו צופים בשתי אפשרויות מקבילות של חיים כשהמבדיל בין שני המסלולים הוא אותו 'דבר קטן', ההחמצה של הרכבת. לאורך הסיפור סוקר צ'אפ-קסיאל, את חייו של קסיאל שלתוכם נכנס, שעה שחייו המוקדמים שלו עצמו הולכים ומתגלים גם הם לאט לאט, בזכרונותיו של צ'אפ. הכל סבוך ומגולל, שקרים על גבי תרמיות, משחקי מראות ודמיונות שווא וסודות.
ג'ני ולנטיין כתבה סיפור מתח כתוב היטב, בקצב מהיר, אינטליגנטי מאד. במסגרתו היטיבה להעביר את החיפוש העצמי של נער, שלמרות שונותו, משקף את החיפוש העצמי של כל נער בגילו. או בכלל. היטיבה להעביר את החשיבות של החיים הרגילים, אבל בו בזמן גם עד כמה החזות הנורמלית של דברים עשויה להטעות.
לא אגלה את סוף הסיפור, החוטים שנפרמו לאורך הספר הולכים ומתאחים. בעיני המוטו של הספר מתגלם בדבריו של פלויד, הנער שנעשה חבר לקסיאל-צ'אפ.
"אנשים לא מתבוננים," אמר פלויד "הם מסתכלים. זה שונה."
"באיזה אופן?"
"אנשים רואים מה שהם מצפים לראות, מה שהם צריכים לראות.."

כמה זה חשוב, לדעת להתבונן בדברים כפי שהם עצמם, לא כפי שאני רוצה, או צריכה, או מצפה שהם יהיו.

קסם וכזב - ערן בר גיל

קסם וכזב – ערן בר גיל
הוצאת ידיעות, 381 עמ'.


הספר כתוב טוב, והוא קריא וזורם, ניכר שהמחבר ערך תחקיר ובדק היטב את הנושאים עליהם הוא כתב.
מסופר על שני אנשים, מיקה, דוקטורנטית למדעי המוח, העורכת ניסויים בקופים, והילל, מנטליסט (קוסם) בן למשפחה דתית מצפת, שחזר בשאלה, ומתגורר אצל אחיו בתל אביב.
שתי הדמויות בסיפור הם אנשים שאינם הולכים לשום מקום. הם נפגשים, ואפילו מתגוררים ביחד במשך תקופה, אבל לא נוצר ביניהם חיבור אנושי אמיתי.
במובן הזה, הספר מעציב שכן עד לשלב די מאוחר בספר, המשכתי לקוות ש"אדון כמעט וגברת כבר" בכל זאת ייפגשו, במובן האמיתי של מפגש. אין מעציב יותר, משני אנשים שמה שמחבר ביניהם הוא הבור השחור הפעור בתוכם פנימה, ואינם מצליחים לשבור את החומות ולגעת, באמת לגעת, זה בנשמתו של זו.
אם אצל מיקה, המוות של אמה יצר את הבור השחור, אצל הילל לא לגמרי ברור מה הוביל אותו לשם, ואולי זה פשוט אופיו השטחי, חסר התכלית, שמייצר עבורו רצון דיפוזי להתפרסם, מבלי שיהיה בו רצון לעשות דבר-מה שיהיה ראוי לפרסום. חבל היה לי על שמיקה לא זיהתה שהחלל הריק אצל הילל לא מכסה על מעמקים כאובים כמו אצלה, ולא יאפשר לו להכיל אותה ולהבין אותה כפי שהיא משתוקקת. אצלו זה חלל ריק. סתם כך. אני חושבת שכמו מיקה, אנחנו מתחילים את הספר בלנסות ולמצוא את המשמעות שמתחת למחסומי הבושה והסגירות וחוסר הביטחון של הילל. לקראת סוף הספר לא נותר מקום אלא לאכזבה ממי, שאם קצת היה יוצא מעצמו, היה עשוי להציל חיים.
העניין הוא, שאנחנו מוקפים באנשים כאלה. שטוחים, רדודים, שלא מחפשים דבר. העניין הוא שאנחנו מוקפים באנשים נואשים, עצובים מאד.
הבחירות שאנחנו עושים מגלות מי אנחנו באמת, יותר מאשר היכולות שלנו, אמר דמבלדור.
ובאמת, עם כל התכונות החביבות של הילל, הבחירות שלו מעידות עליו, פעם אחר פעם, ומאירות אותו באור שלילי. לדוגמא, עצם העובדה שלאורך כל התקופה שהוא גר אצל אחיו, הוא לא מתעניין בבת הזוג של אחיו? מי זו? מדוע אחיו לא מזמין אותה לארוחות השבת ואינו מציג אותה בפני שני אחיו? הכול עובר מעל לראש שלו, שום דבר שלא ממש חייבים להגיב עליו, לא מגיבים. הפסיביות, האטימות, חוסר הרגישות וחוסר האכפתיות. כן, בסופו של דבר זה מגיע לחוסר אכפתיות.
יש עוד נקודה, במהלך הקריאה, אתה קצת כועס על אביה של מיקה, שלא השכיל לטפל ברגישות מקסימלית בביתו הרקדנית, שנעלמת לתוך השחור הזה. ידוע שילדים לוקחים על עצמם אחריות לא-להם על דברים שמתרחשים סביבם, במשפחתם. אתה קורא וכועס, למה הוא לא הבין מה עובר על הילדה, למה הוא לא עשה משהו. אבל מבין שהאב גם הוא איבד משהו משמעותי כל כך, וחומל על קוצר היד שלו.
אחד הנושאים מאד מכמירי-לב בספר, הוא נושא הניסויים על בעלי חיים 'גבוהים', הניתוחים שעושים לקופים, תיאור הגירוד והשריטות של הקופים מסביב לכיפת המתכת שהודבקה לראשם, הדיכאון שחווה הקופה נעמה, מעלים את הסוגייה לא פשוטה הזו.
מצד אחד עדיף ניסויים בבעלי חיים, ואפילו גם בקופים ולא ניסויים בבני-אדם. הניסויים בבעלי חיים ללא ספק הצילו חיים באמצעות התרופות שהופקו, לא כך? מצד שני, לא נעים לחשוב על כך, ואולי אפילו לא מוסרי, לערוך ניסויים בבעלי חיים שאנחנו יודעים שיש להם תחושות, שהם חשים כאב, צער, בדידות. שאלה לא פשוטה.