יום שישי, 19 בינואר 2018

המהלכים בקצוות

המהלכים בקצוות – דיאנה ווין ג'ונס
הוצאת גרף, 246 עמ'


אסור לדעת על "ההם". ג'יימי מוצא את עצמו מוגלה מעולמו ומוקצה, לאחר שגילה את "ההם". כעת ג'יימי עובר בין עולמות, ואסור לו להשתתף ב"משחק" של העולמות, ולעולמות אסור לנגוע בו לרעה. זה חלק מהכללים של "ההם". ג'יימי חותר דרך העולמות ומחפש את דרכו הביתה, ובדרך פוגש מוקצים שנודדים כבר זמן רב: ההולנדי המעופף, היהודי הנודד, פרומתאוס.
זהו ספר פנטסיה לנוער, קריא וכייפי, ספר חכם, מעורר מחשבה, דן בסוגיות מהותיות. מה הוא "המקום האמיתי", מה זו מציאות, מה זו תקווה, כמה כוח יש בה אבל כמה היא כובלת. מעניין הרעיון, שהכללים של משחק מחייבים גם את מי שקבעו את הכללים, אחרת אין משמעות לדבר. אבל יש גם רגעים שבהם צריך לשבור את הכללים.
אני מאד אוהבת לקרוא ספרי פנטסיה, וספרי פנטסיה לנוער הם מנוחה נהדרת בין ספרים או בתקופות פחות קריאות. הספר הזה כייפי ושווה את הזמן, וזה לא זמן רב מדי - הוא קריא מאד. העטיפה מקסימה. מומלץ
.

יום שלישי, 9 בינואר 2018

לוויתן

לווייתן – בוריס אקונין
ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 279 עמ'


זה השלישי בסדרת ספרי המתח של פנדורין, וגם הוא מוקדש "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם."
הו, כן. חן וטוב-טעם יש בספר הזה בכמויות.
מדובר ברצח מזעזע המתרחש בפריז בשנת 1878, ומוביל למסע של הקומיסר גוש, הצרפתי הממונה על חקירת הרצח באוניית הפאר "לווייתן". פנדורין הוא דיפלומט רוסי המפליג על האונייה ומסייע בחקירה.

כיון שמדובר בספר מתח, לא מגלים פרטים מעבר למה שפורט לעיל שנלקח מהכריכה האחורית ולכן לא כולל שום ספוילר. לכן אומר רק, שמדובר בספר חינני, מרתק, נקרא בשטף, כייפי, וחכם. חכם, זה אומר שזה לא עוד מותחן של ההוא שכותב "במטר רץ" ומשאיר אחרי הקריאה רק זיכרון עמום של קצף גלים. בקיצור, רוצו לקרוא.

יום ראשון, 7 בינואר 2018

מותו של איוואן איליץ'


מותו של איוואן איליץ' – ל.ב. טולסטוי

מתוך קובץ סיפורים בהוצאת הספריה החדשה, 50 עמ'.



מה אפשר לכתוב כשקוראים יצירה של גאון? בדרך כלל אין לי בעיה למצוא מילים, זה חומר הגלם האהוב עלי. בדרך כלל אין לי קושי למצוא מילים כדי לתאר ספר שקראתי ואהבתי. אבל כשאני חושבת על הסיפור הזה, אני חושבת דברים כמו: פפפפפפפפ.
זהו סיפור חייו של איוואן איליץ', שמתחיל בעובדת מותו, וממשיך בסיפור חייו עד לרגע מותו. "סיפור חייו של איוואן איליץ', אשר תמו ונשלמו, היה הפשוט והרגיל שבסיפורים וגם הנורא שבהם."
איוואן איליץ' חי חיים נעימים, עשה לעצמו קריירה כחבר מועצת השופטים, בעל הכנסה נאה, בית נאה, אישה נאה, ילדים נאים. איש חביב, מהוגן, מכובד, שניהל את חייו בנועם ובהגינות, "כמו שצריך". ואז מתחיל איזה שהוא כאב, שהולך ומתגבר, וכל הרופאים אינם מצליחים למצוא את הבעיה או לסייע. הכאב מחמיר, ואיוואן איליץ' מתחיל להתמודד עם ההבנה המרה של עובדת מותו, לנסות להבין מדוע זה קרה לו, ולבסוף מבין שחי את כל חייו בשקר, שהוא מוקף בשקר, שהוא לא חי את חייו כמו שצריך לחיות אותם.
אני אפילו לא מרגישה רצון להתחיל לנתח את כל ההבנות והתובנות והרבדים שבסיפור הזה. צריך פשוט לקרוא אותו. ואולי אפילו לקרוא שוב.

אני לא יכולה שלא לחשוב על ההשוואה בין הכותרת "מותו של איוואן איליץ'" בסיפור שמספר על חייו, שהיה בהם מוות של כל מה שאמיתי ונכון, לעומת הפרשה שכותרתה "חיי שרה" שמספרת על פטירתה, אלא שאנשים שחיים את חייהם במלוא מובן המשמעות, ומביאים לביטוי גם את ההיבט הרוחני, את היעוד שלהם, יום מותם מאיר את חייהם ולא מאפיל עליהם

ללכת בעקבות הלב

ללכת בעקבות הלב – סוזאנה תמרו
הוצאת מודן, 144 עמ'.


"מן הנמנע לברוח מהעמדות הפנים ומהשקרים. ליתר דיוק, אפשר לברוח לזמן קצר, ואחר כך, ברגע הצפוי פחות מכול, הם שבים ומופיעים, והם אינם נוחים כפי שהיו כאשר יצאו מפינו, וחשבנו כי אין בהם כל נזק."
הספר הוא כעין יומן, במסגרת סדרת מכתביה של סבתא איטלקיה אל נכדתה, שאותה גידלה לאחר מות הבת/האם, ושנסעה לאמריקה. סודות ושקרים הולכים ונחשפים במכתבים, ודרכם מנסה הסבתא להבין את מהלך הדברים בחייה.
הסבתא פורשת בפשטות, בכנות ובקצרה את ההתמודדויות שלה, את הלימוד שלה, ואת המסר שהיא מנסה להנחיל לנכדתה.
הספר נקרא במהירות רבה, קצר ולא מכביד, תיאורי הנוף מקסימים, כך גם תיאורי בני האדם, קצרים ותמציתיים, וניכר כי הסופרת מיטיבה להתנסח, וכי צברה חכמת חיים.
למי שעשה כברת דרך ניכרת של עבודה עצמית, ותהליכי לימוד, אין בספר הזה חידוש. אחרי שסיימתי ביום חמישי ספר חזק ומשמעותי שממשיך לחיות בתוכי ("הילדה השקטה"), זה היה ספר טוב כאתנחתא.
ציטוט שמצא חן בעיני בספר, מדבריו של אביו של יצחק באשביס זינגר. לדבריו, אחד הגרועים בהרגליו של האדם המודרני הוא קריאת העיתונים היומיים. בבוקר, בדיוק ברגע שהנפש פתוחה יותר, הם מטילים באדם את כל הרוע שייצר העולם ביום אתמול.

באמת כדאי לשים לב מה קוראים.....

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

נוילנד

נוילנד – אשכול נבו
הוצ' זמורה-ביתן, 550 עמ'

אם הייתי כותבת "וואו", שמה נקודה ומסיימת בכך את הסקירה, לא הייתי חוטאת למה שאפשר לחוש מקריאת הספר הזה. 
זהו ספר רחב יריעה שמשלב סיפור על שתי משפחות, לאורך כמה דורות. הסיפור משלב את ההיסטוריה של העם היהודי, שואה, מעפילים, ציונות, קיבוצים, מלחמות, נפגעי הלם קרב, וגם מערכות זוגיות מעורערות, ולא פוסח גם על כל המשקל הנוראי של אהבה ואחריות ואשמה ותקווה שרובץ על כתפיו של הורה. כל זאת, דרך אנשים / 'דמויות' שנבנות היטב, עגולות, משכנעות, דרך אירועי חיים שיכלו להיות של כל אחד מהקוראים.
הסופר מצליח לתפוס את מהות הישראליות בדרך חזקה, צורבת, עצובה, כואבת, אבל מלאה בתקווה.
בעמ' 260, אחד התיאורים היותר מרגשים בספר. שירת התקווה, מושרת בפיהם של אנשים בשתי אוניות מעפילים. המשמעות של המילים, להיות עם חופשי בארצנו. עוד לא אבדה תקוותנו. אנשים שהצליחו לצאת בזמן, לפני התופת, שעתידים לגלות מהר מאד, שהם ניצולי שואה או- כפי שנבו מכנה אותם "מחמיצי שואה".

כפי ששם הספר מרמז, הספר מנסה לייסד, או להציע, רעיון לארץ חדשה, מולדת טובה יותר לעם היהודי, ואולי לא רק ליהודי. זה יכול היה להיות חלק יותר חלש בספר, אבל, אולי בכל זאת יש רצון ותקוה ונכונות של אנשים לצאת מגדרם כדי לשנות משהו בדרך ההתנהלות של כולנו כאן, כדי שהחיים לא יהיו רק השלמה עם מה שאי אפשר לשנות. הספר ללא ספק מציב מול פנינו מראה די אכזרית של מציאות החיים שלנו כאן, שגורמת לכל אחד מאיתנו להיות קצת פגוע קרבות, קצת פצוע בנפש. החיים בארץ הזו תובעים את ליטרת הדם שלהם ואין מנוס.

אז איך זה שאנחנו שורדים כאן, ואפילו יודעים לשמוח ומלאי אנרגיה? התשובה של נבו, בספר היא זו: היהודי הוא אדם נודד. כל הזמן. או שהוא נודד בפועל, או שהוא נודד במחשבות. כך הוא יודע לשרוד.
"כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר..... התל אביב הזו שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ... רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים, ולהישאר."

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

חיים על נייר זכוכית

חיים על נייר זכוכית – יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרי חמד, 364 עמ'

קניוק מספר על התקופה שבה חי בארה"ב, בעיקר בניו יורק ולמד לאהוב את הג'אז. די מעניין בעיקר החלק שמספר על המפגש עם המוזיקאים, פחות החלקים שמספרים איך שהוא מחפש עוד אישה ועוד זיון. מפליא אותי תמיד איך הוא זוכר דברים לפרטי פרטיהם, עד הפרט הקטן ביותר. חייבת לציין, שהשיטה של קניוק של כתיבה בזרם מחשבה ללא הפסקות ואף בלי חלוקה לפרקים או לפסקאות (!), די מתישה. 364 עמודים צפופים בלי מרווח נשימה. בינתיים הפסקתי בעמ' 85. זה פשוט מייגע. למרות שזרועים בו פניני משפטים, זה הפסיק להיות כייף. פשוט אי אפשר עם הגודש הזה של פרטי פרטים שמחליפים נושא בתזזיתיות.
ציטוטים יפים:


"היא שרה, פרח לא מסביר את עצמו, אש לא מסבירה את עצמה ואהבה איננה מסבירה את עצמה. היא אהבה כמו שדיברה, חשבה שאני מחניף לה ולא התעניינה במה שאמרתי לה על רמברנדט או ורמיר, שניסיתי אז להבין מנין מגיח האור לציורים שלו."
היא שאלה אם בשביל לנגן ג'אז צריך לסבול. פתאום הוא נראה עליז. הביט בה וצהל: בטח. רק לסבול. אין לך מושג כמה, אם אתה רוצה לנגן אתה מוצא את הסבל ומשתמש בו."
"הג'ז זרם לתוכי. ההומור העצוב של הנגנים. בילי הולידיי לקחה צלילים ששרה כמו שאורגים שטיח עצוב והיתה לוקחת אותי לטיולים ודיברתי והיא הקשיבה או אולי לא"

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

המדשאה

המדשאה – מרי וזלי
הוצאת זמורה ביתן, 335 עמ'

אוגוסט שנת 1939 חמישה בני דודים נפגשים בבית דודתם (אשת דודם למעשה) בקורנוול לביקור השנתי הקבוע בחופשת הקיץ. המלחמה פורצת, והסיפור נע בין קורנוול ללונדון בתקופת המלחמה, המחסור, המסיבות, ההומור המיואש, והעתיד וההיזכרות באירועי אותה שנה.
מרי וזלי התחילה לכתוב בגיל שבעים (!) והספיקה לכתוב כעשרה ספרים. קראתי ואהבתי שניים מספריה – "הפיקניק האחרון" ו"כנפי הדמיון". אבל את הספר הזה הפסקתי לקרוא אחרי כשליש מהספר. זה לא בהכרח הספר, אולי זו לא התקופה הנכונה עבורי איתו. אבל נראה לי שאחרים יכולים למצוא עניין בספר ולכן למרות שלא סיימתי אותו אני שומרת על גישה חיובית כלפיו..