מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ

מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ – כריס הדפילד

מודן, 283 עמ'

 

כותרת המשנה של הספר: "מה לימד אותי המסע לחלל על תחכום, נחישות ומוכנות לכל מצב".

זה לא שכל מי שקורא את הספר יוכל להפוך לאסטרונאוט. זה גם לא שכל מי שקורא את הספר יהפוך להיות מתוחכם, נחוש, ומוכן לכל מצב. אבל כמה דברים קורים כשקוראים את הספר הזה. אחד, אפשר להבין כמה הרבה הרבה הרבה יותר מורכבת ולא פשוטה העבודה של אסטרונאוט לעומת מה שחשבנו, אם בכלל חשבנו על זה.

שניים, זה הרבה יותר מפחיד ממה שחשבנו, להיות אסטרונאוט. עזבו אותי אני רוצה להישאר עם הרגליים על האדמה. תכלס, גם לא רוצה לטפס על הרים גבוהים ולהתבונן אל התהום ולא רוצה שהיא תתבונן אלי חזרה (ותודה, ניטשה).

שלוש, הספר הזה ממש גורם לקורא (או לפחות לקוראת המסוימת הזו) להעריך מאד את החיים, ואת כל מה שאפשר לעשות בהם.

תראו את זה:

"בוקר אחד התעוררתי ועלתה בי מחשבה משונה: הגרביים שאגרוב כעת יהיו הגרביים שאגרוב כשאעזוב את כדור הארץ. הרעיון הזה נראה לי ריאליסטי וסוריאליסטי בעת ובעונה אחת, כמו חלום מוחשי במיוחד. התחושה הזו התגברה בארוחת הבוקר, כשצלמי העיתונות דחפו זה את זה כדי לצלם תמונה טובה, כאילו הייתי אדם שנחרץ גורלו וזוהי סעודתו האחרונה... רגע האמת הגיע. החליפה חייבת לתפקד באופן מושלם – בזכותה אשאר בחיים ואוכל לנשום אם לחץ האוויר במעבורת יצנח לפתע בריק של החלל – כי זה לא תרגיל. היום אני באמת עוזב את כדור הארץ"

והדבר הרביעי ובעצם החשוב הוא זה. הדפילד מעיד על עצמו שהוא לא נולד להיות אסטרונאוט. הוא היה צריך לעבוד בשביל זה, ולעבוד קשה. עכשיו, כל דבר שהדפילד מספר שנאבק, השקיע מאמץ, אנרגיה, זמן, לימוד, ועוד לימוד ועוד לימוד, ומאמץ להצטיין כדי להיבחר לתפקיד, זה המאמץ שכל אחד מאיתנו רוצה להשקיע אם אנחנו רוצים להגיע להיות את מה שאנחנו רוצים להיות.

בדרך לחלל הדפילד מספר שלמד איך לחיות חיים טובים ומאושרים יותר על פני כדור הארץ. איך לצפות בעיות כדי להקדים תרופה למכה, איך להגיב ביעילות במצבים קריטיים, איך לנטרל את הפחד, להישאר ממוקד, איך להצליח.

והוא מספר, בכנות סוחפת ובפרטים מרתקים, את היומיום של אסטרונאוט על כדור הארץ, בדרך להפוך להיות 'אסטרונאוט'. ואת החיים בחללית קטנה ששטה בחלל.

רגעים קטנים קסומים ורגעים של תקלות ופחד, ורגעים של פשוט דברים קטנים ומעצבנים שקורים בסביבה אנושית דחוסה.

הסוד הוא לנסות ליהנות מהדרך. אומר הדפילד. כזה פשוט, וכזה חכם.

לחיות עם המתים שלנו מסות לשם נחמה

לחיות עם המתים שלנו – מסות לשם נחמה

דלפין הורווילר

הוצאת לוקוס, 168 עמ'.

 

ספר צנום וכה עצום. אינטליגנטי, מרגש, רהוט, עדין, רגיש, שובה לב, מנחם.

דלפין הורווילר היא רבה ליברלית החיה בצרפת, ואינטלקטואלית מרשימה, מספרת ב-11 סיפורים קצרים על אנשים שנפטרו, על ההלוויות שהיא נוטלת בהן חלק כרבה שנושאת דברים, שמשמיעה את קולותיה של המסורת, ומבינה שהמקצוע שלה הוא 'מספרת סיפורים'. "לדעת כיצד לספר את הסיפור שסופר כבר אלפי פעמים ואיך לתת למי ששומע אותו לראשונה מפתח חדש שבאמצעותו יבין את סיפורו שלו".

היא מעלה מחשבות על המוות, על היהדות ועל יחסה אל המוות, מנתחת את רעיונותיה דרך השפה העברית, דרך המקורות היהודיים הקדומים וסיפורי הקודש שלנו.

ואת כל זאת, בנושא כל כך טעון רגשית היא עושה בפשטות, בנעימות, בחכמה רבה, עם מילות נחמה ועם המון השתתפות ורגש.

דלפין מדברת עם הלב, ועם הידע הרב שלה, משלבת סיפורים מהתורה ומהמקורות היהודיים, ניתוח בלשני מרתק של מילים בשפה העברית או של היעדרן, ויוצרת ידע שהוא רחב יותר מידע אינטלקטואלי, זהו ידע חושי, רגשי, שנשען על מסורת ארוכה ומפוארת של היהדות. והיא יודעת לספר. פשוט יודעת לספר.

בתפקידה כמי שנושאת הספד בהלוויה, היא אומרת: "לעולם אל תספרו את החיים דרך סופם, אלא דרך כל מה שהתרחש בהם והיה אינסופי. לספר את מה שהיה או יכול היה להיות לפני שמדברים על מה שלא יהיה עוד." "יש דרכים רבות לספר את חייהם של נפטרים, גם כשהעזיבה שלהם דרמטית ביותר. עלינו להבטיח לעצמנו שהזיכרון שלנו יישאר נאמן למורכבות קיומם, שלעולם לא יסתכם בטרגדיה שקטעה אותו."

דלפין מדברת על כך שבין החיים והמוות מתקיים דו-קיום, ריקוד יחדיו. היא מדגימה זאת בעזרת המושג של "אפופטוזה- מוות תאי מתוכנת". ההסבר הביולוגי של גופנו שנוצר ממותם של חלק מהתאים ועל ידי כך מתפתחים האברים השונים בגוף.

בין אצבעות העובר, למשל, קיימים קרומים במשך חודשי ההיריון הראשונים. במהלך ההיריון נעלמים קרומים אלו והאצבעות נפרדות האחת מהשנייה ומקבלות את צורתן המוכרת. ההיעלמות של חלק מהאיבר היא שמאפשרת את תיפקודו. חיינו, אומרת דלפין, תלויים איפוא בפעולת המוות.

בעברית, אומרת דלפין, המילה "חיים" היא צורת ריבוי, ואיננה קיימת בצורת יחיד. העברית רומזת שלכל אחד מאיתנו יש כמה חיים. הם אינם רציפים אלא שזורים זה בזה, כמו חוטים שמצטלבים לאורך הקיום וממתינים לסוף, ושם ייפגשו. בשפה העברית החיים שלנו הם מארג שקשריו נפרמים ככל שאנחנו ממשיכים לספר את סיפורינו.

כפי שהחילוניות מונעת מאמונה אחת או מזהות אחת לתפוס את המרחב כולו, ומכירה בכך שתמיד יש מקום לאמונה שונה משלנו, כך דלפין מביטה על היהדות במבט רחב יריעה, המבחין שהיהדות תמיד משאירה חלל ריק, משבצת ריקה עבור אמונות אחרות, בכך שאינה מיסיונרית ואינה מבקשת לשכנע את האחר שהיא מחזיקה באמת היחידה. בכך שהיא מתקשה לנסח מה עומד ביסודה. מה הופך אדם ליהודי? לא כל שכן ל"יהודי טוב"? "הזהות היהודית לעולם תהיה מעבר לסך הדברים שאפשר לומר עליה, והיא אינה נכבלת להגדרה ייחודית שמצמצמת את אפשרויותיה".

המסקנה האינטלקטואלית והרגשית שלה, שנראית כה שונה בעולם שלנו היום שבו יש הטוענים לחזקה בלעדית על ההגדרה של "מיהו יהודי" ומה עושה אותו ל"יהודי טוב", אבל בעיני היא הרבה יותר "יהודית" משל אלה המנסים לכבוש את המרחב בהגדרה הכובלת שלהם. "לפיכך, ביהדות שלי, אם אני לא מְפַנָּהּ מקום ליהדות של הזולת, אני בוגדת ביהדות. צמצומה להגדרה שלי או להגדרה של האחר משמעו חילולה."

יש כל כך הרבה דברים חכמים, כל כך הרבה עושר מחשבתי ולשוני בספר הקטן הזה. הסיפור של תנורו של עכנאי והמשמעות התיאולוגית המהפכנית שלו, או הפרדוקס הטמון בכעס או נקמה על פגיעה כביכול בכבוד האל "איזה אלוהים גדול נעשה קטן עד כדי כך שהוא זקוק לאנשים שיצילו את כבודו? המחשבה שאלוהים ייפגע מלעג, האין בכך חילול השם מוחלט?" – בסיפור הלוויה של אלזה קיאט, שנרצחה בפיגוע במשרדי שַרְלִי אֶבְּדוֹ בפריז.

ופרק הסיפור על ישראל, על היום של רצח רבין, מילים שנכתבו בשנת 2021, במבט בדיעבד על מה שנרצח באותו יום בנובמבר 1995, מצמררות במבט של אחרי ה-7 באוקטובר 2023 של מה שבאמת נרצח באותו נובמבר בשנת 95.

"ישראל נשאה שם של הבטחה ושל מקלט, אפשרות להתחלה חדשה. הארץ הזאת אמרה: תחיית המתים אפשרית, לא אחרי המוות האישי אלא אחרי חוויה קולקטיבית של עם שהאומות האחרות לא יכלו, או לא רצו, להציל. ישראל הצהירה שזה לא יקרה שוב, כי המשך ההיסטוריה נתון בידיה. היה צריך לעזוב את היבשת של הקברים ושל המתים שלא נקברו על מנת ללכת בדרך הבטחת אבות, ללכת לעבר החיים."

 

 

 

 

איך רוקנתי את בית הורי

איך רוקנתי את בית הורי – לידיה פלם

רסלינג, 125 עמ'

 

הקריאה שלי בספר הזה לא היתה נטולת הקשר, כמובן. אמי נפטרה, והייתי צריכה למיין חפצים, לבחור מה לקחת, להעמיס שקי בגדים ולשנע אותם לתרומה, לנהוג במשך כחודש וחצי כשהבגאז' עמוס בארגזי ספרים עד שמצאתי להם בית חדש. הפסל והציורים שאמי יצרה והתגלתה כאמנית רגישה, וכעת מלווים אותי בביתי שלי. התחושות שמלוות את התהליך של איסוף, בחירה, ריקון, תרומה, הן מאד מורכבות ומרובדות.

אז הספר הזה.

ספר צנום, 125 עמודים בסה"כ. אבל תמצית מרוכזת של כל מה שאפשר להרגיש לאחר שמתייתמים. "בכל גיל אנו מוצאים את עצמנו, יום אחד, יתומים מאב ומאם. אנחנו מודעים להיותו בלתי נמנע, אבל, בדומה למותנו שלנו, הוא נדמה רחוק ולמעשה בלתי נתפש.....המוות של הורינו, שהיה סמוי מתודעתנו במשך זמן רב בשל המאורעות השוטפים, בשל הסירוב לדעת, בשל הרצון להאמין שהם בני אלמוות, לנצח לצדנו, בא תמיד במפתיע, מותיר אותנו נדהמים."

וזה כל כך כואב. האבל הזה. פשוט כואב בסרעפת.

תהיתי מה שונה עכשיו, לעומת ההתייתמות מאבי לפני כעשר שנים. אמרתי: עכשיו אני לגמרי יתומה. לידיה פלם סיפקה לי את התשובה. "אובדן ההורה השני הוא זה שהופך אותנו לישות "נעדרת משפחה"."

פעם, האבל היה ניסיון שחווים במסגרת קהילה. הדת היהודית כן מכתיבה את התמיכה באדם האבל. השבעה היא תהליך חכם שתומך ועוטף את האבלים לפחות למשך שבוע. אבל לאחר מכן, האבל שייך לחיים הפרטיים, האבל הוא בודד. "איש אינו מלווה עוד, מעבר לרגעים הראשונים, את השרויים באבל, לא חולקים אותו."

ואז צריך לעבור על החפצים.

וחפצים, אומרת פלם, גם הם "מתייתמים" מהאדם שמצא אותם, רכש אותם, אסף אותם ואהב אותם בסביבתו.

פלם מתארת את התהליך ואת התהפוכות הרגשיות, כשהיא עוברת על מסמכים וניירות, ונזכרת, ולומדת את קורות משפחתה. דברים שלא נאמרו, הורים ניצולי שואה ושותקים. וכעת המסמכים מדברים בעבורם, להבין את האווירה שנולדה אליה, "להשתחרר מהעבר שנשאר כלוא בריאותיהם ושמנע ממני לנשום באופן חופשי."

והחפצים.

אנחנו יצורים שצוברים חפצים. ואיננו ממיינים או משחררים אותם אלא בלית ברירה. ומישהו, אנשים שאהובים עלינו ואוהבים אותנו, יצטרך אחרי לכתנו למיין את החפצים שלנו, להתמודד עם מגוון של תחושות ורגשות שיעלו בהם. מה לעשות עם אלבומי תמונות, "שאת האנשים המופיעים בהם שכחנו, שנותרו ללא שם בעומקו של ארגז, יתומים לא מאבות אלא מבנים שיוכלו לכנותם בשם (סביר מאוד שזהו הגורל שממתין לכולנו)...". פלם תוהה, מה לעשות עם חפצים שההורים שלה אספו אחד לאחד, מזכרות מטיולים,  מרגעים שמחים, איך לחלק אותם, להעניק אותם למי שיקנו לחפצים חיים מחודשים, יטפחו ויאהבו אותם.

הוכחה לגן עדן

 הוכחה לגן עדן – ד"ר אבן אלכסנדר

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 215 עמ'

(כולל נספחים ורשימת ספרים מומלצים)

 

ד"ר אלכסנדר הוא נוירוכירורג וחוקר מוח מהארווארד, שהיה מדען רציונלי וספקן. אדם בריא ביותר ללא שום רקע למחלה. בשנת 2008 נפגע מוחו מחיידק אלים ונדיר (פחות מ-1 ל-10 מיליון מקרים בארה"ב), נדיר במיוחד על רקע היעדר חבלת ראש או בעיות רפואיות אחרות. כתוצאה מכך הוא היה שקוע בתרדמת במשך שישה ימים. במקרה שלו שיעור התמותה מעל 97 אחוזים, והרופאים לא האמינו שיש לו סיכוי לחזור לחיים. ביום השביעי הוא פקח את עיניו, נעשה ערני, נגמל ממכונת ההנשמה ובהמשך המשיך להתאושש וחזר לעסוק ברפואה, תופעה חריגה ויוצאת דופן.

במהלך אותו שבוע חווה ד"ר אלכסנדר חוויית סף-מוות, במסגרתה הוא הלך למקום אחר, וחווה שהמוות של הגוף והמוח הם לא סוף החוויה האנושית ואינם סוף ההכרה. הוא חווה את הקיום שלנו, את החיים כאן על פני האדמה, כחלק מהקשר רחב יותר שבו ההכרה מצויה תחת מבטו של אלוהים / הבורא / אום, האוהב כל אחד מאיתנו ודואג לו ומשגיח גם על היקום כולו.

פרקי הספר משלבים בין ה"בחוץ" מה שקורה לגוף הפיזי של ד"ר אלכסנדר, הטיפול הרפואי, המשפחה שמתגייסת מסביב למיטתו במהלך שבוע התרדמת, לבין ה"בפנים", מה שהוא חווה בירידה לרבדים עמוקים מאד של המציאות שלדבריו היא המציאות הממשית והאמיתית שהחיים שלנו הם חלק מתוך ההקשר שלה.

החוויה הזו שינתה את אלכסנדר. המצב הרפואי שלו, והמסע שהוא חווה במהלך מוות מוחי פחות או יותר, הוא בעצם הוכחה חיה לכך שהחומר הוא לא כל מה שקיים. שההכרה, או הרוח, הינן התעלומה הגדולה והמרכזית ביקום."הייתי אזרח של יקום מדהים בממדיו העצומים ובמורכבותו, שנשלט כולו על ידי אהבה".

 "מסעי נגע לא רק באהבה, אלא גם במהות שלנו ובאופן שבו כולנו קשורים זה לזה – בעצם המשמעות של הקיום כולו."

מה שקסום בספר הזה הוא הנחמה שהוא מספק, הידיעה שמה שמתרחש בחיים האלה, כאן על פני האדמה, שאותם אנו מכירים ויודעים, הוא חלק קטן הגם שמשמעותי, מתוך סך הכול של הקיום.

"לדעת את האמת העמוקה והמנחמת הזאת - שהרוח הנצחית שלנו היא אמיתית יותר מכל דבר שאנו תופסים במחוז החומרי הזה, ושיש לה קשר אלוהי אל האהבה האינסופית של הבורא."

הספר כתוב כל כך טוב, והוא קריא ומרתק. הוא כל כך טוב גם כיון שאלכסנדר מתמודד עם הספקן שהוא היה טרם החוויה הזו, והוא מתייחס לטענות אפשריות ומראה מדוע הן לא יכולות להסביר את מה שקרה לו – ועל כן ההסבר המופלא הוא ההסבר הנכון. ראו נספח ב' "היפותזות בתחום מדעי המוח ששקלתי כהסבר להתנסותי".

אני אסיים במילים היפות האלה, שכל כך מבטיחות שיש תקווה, ויש סיבה טובה לשאוף להתפתח ולהרחיב את התודעה שלנו:

"אהבה ללא תנאי. זוהי המציאות של מציאויות, האמת הבלתי מובנת והמופלאה של אמיתות, שחיה ונושמת בליבה של כל דבר שקיים או שיהיה קיים.... בדיוק כשם שלדורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" תמיד היתה היכולת לחזור הביתה, יש לנו היכולת לאושש את הקשר שלנו עם המחוז האידילי ההוא."

בואו נחזור הביתה.

 

 

מיומנה של אישה מתה

 מיומנה של אישה מתה - גואל פינטו

כנרת, זמורה מוציאים לאור, 192 עמ'

 

גואל פינטו מגיש תכנית בוקר יומית בשם "גם כן תרבות" בכאן תרבות (104.9 ו- 105.1 fm). עם הרבה ידע, תבונה והמון כבוד למרואיינים שלו, אפשר לחוש היטב את האהבה שלו לאמנות ותרבות. הוא מייצר עבור המרואיינים שלו מרחב שיח מאפשר, מכבד, עם המון קשב ועניין, ותמיד יש מספיק זמן. אף פעם אין תחושה שצריך למהר כי נגמר לנו הזמן ואף פעם בסיום ראיון אין תחושה שלא הספקנו לשמוע עד הסוף את הדברים החשובים.

אז כשראיתי במדפי הספרים החדשים בספרייה (למרות שהספר נדפס ב-2022) את הספר של גואל פינטו אמרתי "אוווו את גואל אני רוצה לקרוא". ורק כשהגעתי הביתה הבחנתי בשם הספר. "מיומנה של אישה מתה". לא בטוח שחודש אחרי שמתה אמי, הייתי לוקחת את הספר, אולי זה לא הספר הכי מומלץ לעת כזו, אבל משהו גרם לי לא להבחין בשם הספר עד שהגעתי הביתה. אז התחלתי לקרוא מייד.

וזה ספר נפלא.

קראתי אותו בשטף במשך שלושה ימים (וגם זה רק כי היו עוד כמה דברים שהייתי צריכה לעשות בימים האלה) (ובאמת היתה התלבטות קלה לגבי השינה, אבל החלטתי שמגיע לספר לקרוא אותו בערנות).

מומון, אישה יהודיה שנולדה באלג'יר וגרה רוב שנותיה בפריז, נפטרה, וכעת היא מרחפת במהלך השבעה בבית שבו חיה, רואה את ילדיה, ומלווה על ידי חברתה ראידה, הערבייה, שנהרגה בילדותה באלג'יר אך המשיכה ללוות את מומון לאורך כל חייה, וגם לאחר מותה. הספר מתרחש במהלך שבעת ימי השבעה, אבל מומון המתה, מתבוננת בחיים שהיו לה, בילדים שלה, בבעלה, נזכרת באירועים מהעבר, בחדשות בטלוויזיה, והכול במבט שיש בו הרבה אירוניה, לצד הומור וחוט דק של עצב.

בשפה עשירה, שאין בה מילה מיותרת, בספר "רזה" בן 192 עמודים שאין בו שום חסר, יורה מומון את ראייתה המפוכחת מאד, האוהבת אך מאד ביקורתית, כלפי ילדיה, כלפי היהודים, כלפי הערבים, כלפי הישראלים והישראליות, כלפי החרדים, כלפי עצמה.

מה זו משפחה? מה זו אמהות טובה? מהם יחסי אחים/אחיות? איזה מעמד מקבל הבן הבכור (שאינו בכור) במשפחה מרוקאית? בספר עולה ביקורת חריפה על מדינת ישראל. על היהודים. על הערבים. איך נראית מדינת ישראל בעיניהם של יהודים שאינם חיים בה. הביקורת איננה חד צדדית או פלקטית, היא עוטפת את כל הצדדים. אף אחד לא יוצא שלם מלשונה החדה של מומון.

כל אלו נזרקים לתוך סיר אחד עם הרבה אהבה, חמלה, ביקורת, אירוניה והומור והתבשיל שיוצא הוא משובח מאד. מה אין בספר הזה? אין pc. מומון יורה את הביקורת שלה בלי "לא נעים" בלי "את זה לא אומרים", היא מתה, אז מותר לה..

דמעתי, צחקתי, חייכתי, נעצבתי, אמרתי: אוווו, אמרתי: וואי וואי וואי.

ולבסוף אביא לכאן את שיר ההספד שהבת הגדולה מקריאה בלוויה:

"רציתי לצלצל אל אמא שלי,

לספר לה,

שאמא שלי מתה"

"רציתי להתלונן באוזנה,

עליה,

שעזבה אותי"

"רציתי להסביר לה,

את מה שכולם יודעים,

כשאת אמא,

את לא יכולה פשוט לקום,

וללכת"

"אין לך זכות.

מוות אינו זכות אִמָּהוֹת."

חופש זה לא סופשבוע באנטליה

חופש זה לא סופשבוע באנטליה – אביעד גוז

מומנטום, 187 עמ'

 

בכריכה כתוב שזהו מסע עמוק ומרתק למחוזות החופש האישי. הספר גם קיבל שבחים מרובין שארמה שמכר את הפרארי שלו (ואולי בינתיים קנה עוד איזה שתיים שלוש חדשות).

מהו חופש? זה לא סופשבוע באנטליה ואפילו לא בפריז או ברומא.

זה מתחיל בשאלה: מה תרצה שיגידו עליך אחרי שתמות? או בעצם, זה מתחיל בשאלה: איפה טעיתי? עשיתי, השגתי, השקעתי זמן, קניתי, בניתי, אבל בתוך החיים היפים שאני חי, עם קריירה מפרנסת, בית יפה, משפחה, נסיעות לחו"ל, יש תחוצת החמצה.

זה קורה בתאילנד על חוף לבן ודקלים וירח לבן בלילה.

המספר אוסף סביבו כמה אנשים ובמסגרת הקבוצה שנוצרה, עושים עבודת התפתחות אישית.

הקבוצה מתחילה להיפגש, בכל פעם במקום אחר, ובכל מפגש כזה מציג המספר תובנה אחת נוספת משמונה התובנות שלו שאליהן הגיע בפרק הראשון בעודו מבלה על חוף עטור דקלים בתאילנד. שמונה עקרונות של החופש האישי שנפרשים על פני ספר לא גדול ולא עמוס, כאשר בין מפגש למפגש מתמודדים חברי הקבוצה עם תהליך לא פשוט של יציאה לחופש להיות מה שנועד כל אחד להיות, על פי איפיוניו ולהגשים את החופש האישי, במסע של גילוי האני האותנטי.

הספר נכתב בשנת 2005 אז זה לא "טוב יאללה שמענו על זה וכבר עברנו דרך פרדס חנה" או משהו כזה. הספר נכתב על ידי אדם שעבר ועובר תהליכי התפתחות אישית ויודע על מה הוא מדבר. יש בספר עקרונות נכונים וטובים.

הבעיה שלי עם הספר, שבחלק מהפרקים החבורה נוסעת למלון בוטיק בקפריסין, למסעדה בעין כרם, לקאריביים (זו נסיעה רק של המספר, כמו הנסיעה לתאילנד בפרק הראשון), פראג, איסטנבול. בקיצור, חופש זה לא סופשבוע באנטליה אבל עבודת עומק להגיע לחופש אישי כנראה עוברת דרך כמה מקומות יפים בעולם. האם זה אומר שלאנשים שאין כסף לנסוע בתוך פרק זמן של תשעה חודשים לכל מיני מקומות יפים בארץ ובעולם, לא יכולים להגיע לחופש אישי? למחבר הפתרונים.

כמו כן, כמי שעושה תהליכי עומק של התפתחות אישית במשך שנים רבות מכפי שאני רוצה למנות, אפשר רק לקנא בתהליכים המהירים שעוברת הקבוצה בספר. תוך תשעה חודשים הם מגיעים למצב המופלא של שחרור לחופשי, שקט פנימי, ידיעה בוטחת שהם עושים מה שמתאים להם, מקדישים את זמנם לדברים שחשובים להם באמת ולאנשים שחשובים באמת. איזו חגיגה נהדרת של חיים בהווה.

רק שמציאות זה לא קורה תוך 187 עמודים ולא תוך תשעה חודשים. לפחות לא קרה ככה לי.

ועם זאת, העקרונות נכונים ויש מה ללמוד מהספר.

 

רק עוד יום אחד

 רק עוד יום אחד – קריסטין הרמל

הכורסא, 222 עמ'

 

בספר "מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ" מספר האסטרונאוט כריס הדפילד על הבוקר שבו תתרחש הטיסה הראשונה שלו אל הירח:

"התעוררתי ועלתה בי מחשבה משונה: הגרביים שאגרוב כעת יהיו הגרביים שאגרוב כשאעזוב את כדור הארץ. הרעיון הזה נראה לי ריאליסטי וסוריאליסטי בעת ובעונה אחת, כמו חלום מוחשי במיוחד.... התחושה הזו התגברה בארוחת הבוקר, כשצלמי העיתונות דחפו זה את זה כדי לצלם תמונה טובה, כאילו הייתי אדם שנחרץ גורלו וזוהי סעודתו האחרונה"

מה התחושה כשאתה יודע שזהו יומך האחרון? לאו דווקא על כדור הארץ, או בעצם, סוג של כן, אבל לא כי אתה טס לירח אלא כי אתה עובר לעולם אחר (שכולו טוב, אנו מקווים..).

אופיר טושה גפלה מתאר את זה בספרו "ביום שהמוסיקה מתה". בספר הזה אנשים ביישוב דמיוני מקבלים בגיל 18 את תאריך מותם. אחת הנשים בספר, מסיימת ביומה האחרון, לקרוא את הספר שקראה בו בימים האחרונים, היא סוגרת את הספר, והבעת פליאה עולה על פניה. היא לא תקרא יותר עוד ספרים.

איזו תחושה מוזרה, מבהילה.

אבל אולי גם מנחמת, אם אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולראות שעשינו, שהשלמנו דברים, ולהיות שלמים עם הסוף.

אני מתחילה עם המבוא הזה כדי להוליך אל הספר, מפני שהתחלת הסקירה "על מה הספר" עלולה להרתיע ואני ממש רוצה שתתגברו על הרתיעה כי זה ספר נהדר.

ג'יל היא אחות במחלקה האונקולוגית לילדים ומלווה את הילדים החולים בימיהם או שנותיהם האחרונות על כדור הארץ. אלא שבתחילת הספר היא מגלה שכאבי הראש שלה נובעים מגידול סרטני שהשאיר לה כמה שבועות אחרונים לחיות.

ג'יל בת 39, ומרגישה שחייה הם החמצה. היא לא מצאה אהבה, אין לה זוגיות, היא לא הקימה משפחה, ויחסיה עם אביה מעורערים.

אבל אז לוגאן, ילד בן עשר שמאושפז במחלקה מגלה לה את הסוד:  העץ הצומח בלובי של בית החולים יכול לתת לה עוד ימים, או, למעשה, "עוד יום", לחיות את אותו יום שוב ושוב, ככל שהעץ יאפשר לה, עד שהיא תרגיש שלמה עם החיים שחיה. עד שיגיע הסוף הסופי.

"אני חושב שיש לנו בעצם מזל. רוב האנשים לא יודעים מתי הזמן שלהם נגמר. הם חושבים שיש להם עוד שנים רבות, ולכן הם לא טורחים למצות כל רגע ולהגשים את הרצונות שלהם. העניין הוא לחיות חיים שלמים, והרבה אנשים לא מצליחים להגיע לזה אפילו בשמונים ובתשעים שנים. לנו יש פחות זמן, אבל לפחות אנחנו יודעים שהשעון מתקתק. ככה כל שנייה משמעותית יותר, לא?"

חלק מהקוראים אולי אומרים לעצמם, בסדר, שמענו את זה כבר, הניו אייג' כבר נהיה אולד. אבל זה העניין, שהדברים החשובים באמת נבלעים פעמים רבות ברעש ובשיטפון של חיי היומיום של כל הסידורים והעניינים החשובים והעבודה וה"צריך" וה"חייבים" וה"אין לי כוח עכשיו אז מחר.." וכל זה. ולכן כל תזכורת היא מבורכת.

במיוחד כשהיא מגיעה בתוך סיפור מקסים ומתוק שסוחף אותך פנימה עד שאתה אומר לעצמך רגע, אני רוצה לקפל את הקצה של הדף הזה, (ואחר כך ההוא ועוד אחד) כי מה שכתוב כאן ממש חשוב ומשמעותי.

אינני מכירה את קריסטין הרמל או את סיפור חייה, אבל ניכר שהסופרת עושה עבודה של התפתחות אישית מסוג כלשהו, ויש לה מה לומר. מה שיפה הוא, שהיא הצליחה לומר את זה בלי להיות דידקטית, בלי להיות טרחנית, אלא בתוך שיחות שבין הדמויות, שבהן הדברים עוברים באופן טבעי וגם יש הקשר נכון וזה עובר טוב כי אנחנו יודעים שאלו אנשים שמודעים לסוף שלהם שמתקרב ולכן כל רגע הוא משמעותי ולכן להיות אמיתי ואותנטי זה משמעותי, כי כבר אין זמן למשחקים.