יום שבת, 20 במאי 2017

הקוראת המלכותית

הקוראת המלכותית – אלן בנט
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 122 עמ' + נספח מפתח שמות ומושגים


"זו היתה הקריאה, וכל כמה שאהבה אותה, היו ימים שהצטערה על שפתחה אי-פעם ספר ונכנסה דרכו אל חיים אחרים. הקריאה קלקלה אותה. או לפחות גרמה לה לרצות ממנה עוד ועוד."
ממתק של ספר. שנון, מצחיק, מעניין, מעורר מחשבה.
המלכה פוגשת באקראי את קרון הספרייה הניידת. עד כה המלכה לא קראה ספרים כיון שאין בכך עשייה. היא שואלת ספר מהספרן ומכאן מתחילה להתפתח אהבת הקריאה אצל המלכה, האופקים מתחילים להתרחב, הרגישות שלה ותשומת הלב לניואנסים בסובב אותה, ובמקביל אי שביעות רצון של הפקידות המקיפה אותה, בשל החריגה מהמנגנון המשומן של "מטלות המלכה".

יום שני, 8 במאי 2017

קמט בזמן

קמט בזמן – מדליין ל'אנגל
הוצאת זמורה ביתן, 199 עמ'

טוב...איך ממליצים על ספר מקסים, על-זמני, שכבר חמישים שנה אהוב על כל קוראיו?
יכולתי לספר לכם "על מה" הספר. מג היא ילדה מוזרה, תלמידה גרועה, עם שיער חום עכברי, משקפיים וגשר על השיניים. אחיה הקטן בן החמש, צ'רלס וולאס הוא ילד מוזר, שאף אחד לא מצליח לדבר איתו, כולם חושבים שהוא אידיוט, אבל עם משפחתו הוא מדבר ומתנהג כמו אדם בוגר, והוא תמיד יודע מה מג ואמם חושבות או מרגישות. ההורים של מג הם מדענים, אביה הפיזיקאי נעלם יום אחד, ואימה מחכה לו שנים. בלילה אחד, גשום וסוער מופיעה בביתם אישה משונה שיודעת דברים על אביהם ועל הדרך למסע לעולמות רחוקים. הילדים ביחד עם חבר מבית הספר ועם האישה ושתי חברותיה המתגוררות שלושתן יחד בבית "רדוף רוחות רפאים", שהן שלוש בנות האלמוות, יוצאים למסע במרחב ובזמן, כדי למצוא את אביהם ולהציל את היקום מהכוח האפל שמתפשט בו.
הספר נכתב בשנת 1962 אבל יש בו משהו שחוצה את מימד הזמן ונשאר טרי ורענן גם היום, כעבור חמישים שנה. ספר מקסים וקריא מאד, שעוסק בלי מבוכה בסוגיות של מסע בזמן ובמרחב, ריבוי ממדים, חיים, אהבה. ספר כייפי. הסופרת מיטיבה להמחיש עולמות. לדוגמא, במסע שעושים הילדים ביחד עם שלוש בנות האלמוות בדרך אל הכוכב האפל שבו כלוא האב, הם חונים על כוכב דו-ממדי, וממהרים להסתלק משם כשמתברר שגופם התלת-ממדי של הילדים לא יוכל להתקיים שם. התיאור של העולם הדו ממדי הוא מבריק. כך גם התיאור של המפגש של בני אדם, עם יצורים שחיים בעולם שבו אין חוש ראייה, וגם אין בו צורך בראייה כיון שהם אינם מביטים בדברים שהם 'נראים', אלא בדברים שאינם נראים, שהם נצחיים.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

שמחה גדולה בשמים

שמחה גדולה בשמים - אמונה אלון
הוצאת כתר, 210 עמודים

הספר מדבר על סיפור אהבתה הגדולה של שלומציון, צעירה דתית רדיקלית וחולמת חלומות, ליאיר, תלמיד שקדן ועילוי בישיבת מרכז הרב בתקופת התחלת ההתנחלויות לאחר מלחמת יום הכיפורים. לאחר שהתברר כי ראש הישיבה הכריזמטי מתנגד לשידוך זה, בשל סיבה שאינה ברורה, שלומציון עוזבת את הדת ויורדת לסיני. יאיר, שמשלים עם גזרתו של ראש ישיבתו הנערץ, מתחתן עם לאה'לה - בתו של אחד מסגניו של ראש הישיבה, והולך לגור בהתנחלות תרצה צפונית לירושלים. שלומציון נישאת למרדכי רוזנברג, אחד ממפקדיו של יאיר, שלאחר מלחמת יום הכיפורים "התנחל" בסיני, ויולדת את מיה. שנים לאחר מכן, שלומציון הגרושה מבוססת בקהילה התל אביבית השמאלנית ועובדת כמעצבת על. בתה מיה חוזרת בתשובה לאחר שירותה הצבאי, מתאהבת בבנו של יאיר, אריאל, ומחזירה את אמה למערבולת רגשית גדולה.
(סיפור המעשה עד כאן בתודה לויקיפדיה).

הסיפור נטוע בסביבה מסוימת, בנסיבות מסוימות, בתוך מחלוקת פוליטית מאד מסוימת, הסיפור מסתיים ב-4 בנובמבר 1995, בסיומה של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, רגע לפני רצח יצחק רבין כשברור שלא צריך להמשיך בסיפור, שכן מה שנאמר ובא לביטוי בסיפור, יבוא לביטוי במציאות שכולנו מכירים, לצערנו.

ובכן, למרות זאת, בעיני הסיפור הוא ראשית וקודם כל, סיפור אישי על החמצה גדולה, ועל חוסר היכולת או האפשרות או הרצון לממש את עצמך ולהפוך את חייך למשהו שעשית וניצלת את הזמן שניתן לך. מבחינה זו, זהו סיפור מעציב מאד. כל העצב וההחמצה נובעים מנסיבות שיוצרות מגבלות ומחויבויות מסוימות ולכן לכאורה לא יכלו הגיבורים להתנהג אחרת, ועדיין, מוצבת השאלה הגדולה מכל, עד כמה אדם צריך לתת לנסיבות לשלוט בחייו, או עד כמה צריך למרוד כנגד האמירה הזו, הכופה על חייך את העצב וההחמצה. מאידך, ואם כבר נקלעו לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, עד כמה נכון היה יותר לאנשים בסיפור הזה להשלים עם נסיבות חייהם ולהפוך אותן למקפצה לאפשרויות אחרות במקום להמשיך לאפשר לזה להפוך את כל חייהם לתחליף-חיים.

אמונה אלון היא סופרת מוכשרת במידה בלתי רגילה. ראשית לכל, היא מספרת סיפור טובה מאד. פשוט סיפור, כזה שרוצים להקשיב ולא יכולים להפסיק לקרוא עד שמגיעים לסיום. סיפור שמרגש אותך בכל נקודה ונקודה. השפה שלה יפהפייה ומדויקת, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, שפה מרגשת. השימוש שלה בפסיקים או העדרם שקול ונכון. אלון בונה דמויות כל כך חיות, מלאות, עגולות, משכנעות, שלמעשה לא נכון לדבר על "דמויות" בסיפור, אלא פשוט על אנשים. ולבסוף, אלון היא אישה מאד משכילה, שמייצרת את הסיפור שלה מרובד ומלא בגוונים וניצני מחשבה. צריך להכיר היטב את הז'רגון הדתי כדי להבין חלק מהגוונים ובני-המשמעות שהיא שותלת בסיפור. לדוגמא, כששלומציון אומרת "כדי למסור לאנשים האלה..... את בתי יחידתי שגידלתי בשארית כוחותיי" מהדהד לנו, כמובן, סיפור העקדה על אברהם המבקש להקריב את בנו יחידו לעולה. זהו סוג הקורבן ששלומציון רואה עצמה נדרשת להקריב, כשהיא מתבקשת לאשר את נישואי בתה, שאותה גידלה נטועה ככל הניתן בעולם החופשי, ה"חילוני", ובכל זאת חזרה בתשובה ומבקשת להינשא, מכל האפשרויות, דווקא לבנו של אהוב ליבה שנטש.

בצד ההחמצה האישית, עומדת לפנינו גם החמצה לאומית, בין מצד ימין בין משמאל. הניסיון והרצון הנואש של אנשי "גוש אמונים" להביא את הגאולה וליישב את ארץ חמדת אבות, שאולי, זו האפשרות שמציעה אלון, אולי זה היה בבחינת "אל תעירו את האהבה עד שתחפץ", עוד לא הגיע הזמן, היא רומזת. והניסיון להחיש את הזמנים הוביל לא רק לכישלון, הוביל למשבר גדול, בתוך המגזר שלה, ולמשבר נורא בתוך המדינה. אותו רצח שהספר מסתיים רגע לפני שהוא מתרחש.

ובסוף, בשורה התחתונה, אני רוצה להעתיק פסקה שלכאורה קטנה ולא "משמעותית", שלומציון מספרת על סבתה האהובה, בסיום של שבת כשכל האורחים והנכדים עוזבים את הבית "ומשאירים אותה יושבת באפיסת כוחות בתוך האנדרלמוסיה שהותירו בביתה, נאנחת בעונג ומאחלת לשונאים שלה שהבתים שלהם יהיו תמיד נקיים ומסודרים כי אף אחד לא יבוא אליהם ולא יזיז להם בבית שום דבר אף פעם".

שוב אותו המסר: ראו את הדברים בפרופורציה הנכונה.


יום שישי, 21 באפריל 2017

מסע חיפושים

אייל חלפון – מסע חיפושים
עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל
הוצאת אחוזת בית, 222 עמ'


אייל חלפון הוא במאי קולנוע ותסריטאי, אשר בגיל 49 החליט לצאת למסע לאורך שביל ישראל במשך השנה עד ליום הולדתו ה-50. למסע זה הזמין להצטרף אליו קרובים, וחברים שחלקם לא פגש כבר שנים. החברים הצטרפו אליו לקטעים בדרך, ליום או יומיים, כשבמהלך המסע, אייל חלפון מתבונן ומהרהר, נזכר באירועים מהעבר, נזכר בקשרים שהיו לו עם אנשים שעימם נפגש לחלקים מהמסע, סוקר את חייו, אהבותיו, ואף מגבש החלטות בנוגע לבת זוגו.
הספר כולל מינון נכון (ולכן לא מעיק) של סיפורי ההיסטוריה והגיאוגרפיה והזואולוגיה של המקומות שהוא עובר במסע, ביחד עם הכנות שבה הוא מתייחס לעצמו ואל חייו. ומשום הכנות והפשטות הזו שבה הוא מביא את הדברים, הספר נקרא בשטף וללא רצון לעזוב.
יופי של ספר. מי יאהב? כל מי שאוהב את ישראל, את נופיה, ההיסטוריה שלה, האנשים שבנו אותה, כל מי שיתרגש מהמסע ומהשינוי המעודן שעובר על גבר מחוספס, ציני, תל אביבי, פרוע, סורר ומורה, בתהליך איטי של הליכה.
אני נוהגת לעשות הליכות בעיר מגורי ומאד אוהבת את השקט ואת המחשבות שמלוות את ההליכה. אין לי ספק שימים על גבי ימים של הליכה והתמודדות עם קשיים, משנה ומעצבת את התודעה באופן שאין דומה לה.

המוטו של הספר:
יש דברים שאם אתה לא עושה אותם בזמן, אתה יכול לשכוח מזה, כבר לא תעשה אותם.

ובכל זאת, חלפון שלא עשה את המסע הזה "בזמן" - כשצעירים, מייד אחרי הצבא, כשהכול קל, הגוף גמיש וחזק, עשה את המסע הזה בגיל חמישים וצלח אותו. ואולי מי שעושה את המסע בגיל מבוגר יותר, גם מפיק ממנו דברים שהצעירים פחות קשובים אליהם.

יום חמישי, 20 באפריל 2017

הכל משנה

הכל משנה – רון קורי
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 414 עמ'

אחד הספרים הטובים שתקראו.
מה קורה למי שיודע עוד טרם היוולדו, שהעולם עתיד להיות מושמד על ידי כוכב שביט בעוד שלושים ושש שנים, בתאריך 15 ביוני 2010 בשעה 15:44 על פי שעון החוף המזרחי.
ג'וניור סובל ממחלת הידיעה של מה שעתיד לקרות. הקול שמדבר באוזנו מספר לו הכול, כל הזמן, גם הדברים שנחבאים בליבם של האנשים שהוא פוגש, גם אלו שאותם אנשים החביאו מספיק עמוק כדי שהם עצמם לא יזכרו.
אילו חיים צפויים למי שיודע את מועד מותו, למי שיודע שהכול, כל מה שהוא מכיר, כוכב הלכת הנפלא שלנו, כל בני האדם, הכול יושמד בתאריך ובשעה ידועים מראש?
זה, כמובן מעלה את השאלה: "האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל?
כמו שאומר שם הספר, רון קורי חושב שכן, הכול משנה.
בדרך למסקנה הזו אנו קוראים ברומן מעניין, מצחיק, עצוב, מלא דמיון.
אבל האם באמת זה משנה? האם אשקיע זמן ומאמץ ללמוד, לרכוש תואר, לבנות קריירה, אם הייתי יודעת מתי הכול אמור להסתיים? אנחנו יודעים הרי, כמובן, שאנחנו יצורים סופיים. מתי שהוא הכול יסתיים. ועם זאת אנחנו מסתובבים בתחושה שאנחנו חיים לנצח. יש זמן ואין מה למהר.
אופיר טושה גפלה התמודד גם הוא עם שאלת השפעתה של הידיעה מראש של משך חיי האדם, על אופן התנהלותו בעולם, בספר המקסים "ביום שהמוסיקה מתה". באופן מקרי, צפיתי בימים האחרונים בפרק הרביעי מהעונה השלישית של "להיות אריקה", שבו אריקה מתמודדת, אף היא, עם האפשרות של הידיעה של היום שבו אולי היא תחדל להיות. תחשבו על זה קצת. אריקה אומרת: אם הייתי יודעת בדיוק כמה זמן נשאר לי, הייתי דואגת למצות כל רגע של חיים עד אז. הד"ר טום משיב לה: ובכן, למה שלא תעשי את זה בכל מקרה?
הספר מאורגן באופן שהוא מתחיל במספר 97 והמספרים הולכים ויורדים לקראת "שעת האפס". בין הפרקים הממוספרים המכילים את מה שהקולות מספרים לג'וניור על מהלך חייו, מנקודת המבט של הקול ה"יודע כל", אנו מקבלים את עדויותיהם של אמו של ג'וניור, אביו, אחיו, חברתו.
הספר נפתח כך: "קודם כול, בלה בנעימים! לעולם לא יזדמן לך שוב לשאת באחריות מועטה כל כך להישרדותך שלך." מה שנכון.
הספר כל כך טוב שקשה להסביר מתוך סיפור המעשה מה בעצם ה"כל כך טוב" הזה. אין כאן כמעט משפטים שאפשר לדלות ולצטט לתפארת. הספר פשוט מהודק היטב, מעניין, זורם, מעורר מחשבה. זה לא מילה או משפט זה, איכשהו, הכול. כל העסק הזה. שמשנה, ועוד איך משנה.
כדי לא לספיילר לא אצטט את הפסקה החשובה בעמ' 411. אצטט רק משפט אחד: "לכל דבר יש סוף, והכול משנה." גם לספר הזה יש סוף (למרבה הצער), והוא (כולו) מאד מאד משנה. רוצו לקרוא!


יום שבת, 1 באפריל 2017

הרוח בערבי הנחל

הרוח בערבי הנחל – קנת גרהם
הוצאת עופרים, 184 עמ'

מותק של ספר. ממתק אמיתי. תענוג.
הסיפור מספר על ארבעה חברים, החולד הביישן, עכברוש המים הידידותי, מר תחש המפחיד וקרפד היהיר. חולד ועכברוש מבלים יחד, חותרים בסירה, שוחים, מטיילים, פוגשים חברים, מבקרים אצל תחש המתגורר ביער הפרא המפחיד, מצילים את קרפד מהרפתקאות מסוכנות. הסיפורים משקפים באירוניה דקה, מושחזת אך חומלת, אותנו, בני האדם.
"אנחנו בני-האדם, שאיבדנו מזמן את העדינות והדקות יותר מבין התחושות הגופניות, חסרים אפילו את המונחים המתאימים בשביל לתאר את דרכי-התקשורת של בעל-החיים עם סביבתו החיה או הדוממת;"
הדמויות המקסימות, ההתרחשויות השונות, החברות והנאמנות, השירים, המוזיקה והאוכל הטוב.
"זה נראה כמקום מתאים לגיבורים לסעוד את ליבם לאחר ניצחון, מקום בו קוצרים יגעים יכולים להתקהל בהמוניהם לאורך השולחן ולחגוג את חג-האסיף בשיר וברינה, או כמקום בו שניים או שלושה ידידים בעלי טעם פשוט יכולים לשבת, לאכול, לעשן ולשוחח בנוחות כאוות נפשם. רצפת הלבנים האדמדמה חייכה אל מול התקרה העשנה; ספסלי עץ-האלון, המבריקים מרוב שימוש, החליפו ביניהם מבטים צוהלים; הצלחות של השידה האירו פנים אל הסירים שעל המדף, והאש העליזה הבהבה וקרצה לכולם ללא אבחנה."
חלק מהסיפורים נוגעים מאד ללב, כמו הפרק "הפינה המתוקה" המספר על געגועיו של החולד לביתו הישן והיגון שאופף את ליבו כשהבין "שאיבד את מה שבקושי ניתן לומר שמצא."
הפרק השביעי הקסום "החלילן בשערי השחר" שעל שמו נקרא האלבום הראשון של הפינק פלויד (עם סיד בארט), "כל כך יפה ומוזר וחדש! מאחר שנגזר עליו להסתיים כה מהר, הייתי כמעט מעדיף שלא לשמוע אותו אי פעם; כי זה עורר בי ערגה מלאת כאב, ונדמה שאין עוד דבר שווה לעשותו אלא לשמוע את הקול הזה שוב, ולהמשיך להאזין לו לנצח."
הספר אפוף בגעגועים למרחבים, בכמיהה למשהו שמעבר ל'כאן ועכשיו":
"הקרון הקטן הזה הוא-הוא התגלמות החיים האמיתיים. הדרך הפתוחה, הכביש הראשי המאובק, השדות, משוכות-השיחים, הירידות התלולות! המחנות, הכפרים, העיירות, הערים! היום כאן ומחר במקום אחר לגמרי! לנסוע, לנדוד, לגלות עניין, להתרגש! כל העולם לפניך והאופק מתחדש תמיד!"
או בסיפור על הרוח הדרומית המעוררת את תחושת הנדודים בכל בעלי החיים, מעוררת בהם געגוע למקומות רחוקים, לשמש אחרת, לקול רחוק שקורא לך ללכת.
ויש סיפורים מצחיקים מאד:
עמ' 166:
"אל תגיד 'יַראה להם', קרפד," אמר העכברוש, מזועזע קשות. "איזו מן שפה זאת?"
"למה אתה תמיד מציק לקרפד?" התעניין התחש, נרגז למדי. "מה לא בסדר בשפה שלו? גם אני מדבר ככה, ואם זה מספיק טוב בשבילי, זה צריך להיות מספיק טוב גם בשבילך!"
"אני מצטער מאד," אמר העכברוש בענווה. "אבל נדמה לי שצריך לומר 'אלמד אותם לקח' ולא 'יַראה להם מה זה'."
"אבל אנחנו לא רוצים ללמד אותם לקח," ענה התחש. "אנחנו רוצים להראות להם מה זה, להראות להם, להראות להם! מה גם, שזה מה שאנחנו עומדים לעשות!"
"טוב, נו, תגיד את זה איך שאתה רוצה," אמר העכברוש. הוא התחיל להתבלבל בעצמו, ועד מהרה פרש לאחת הפינות, שם אפשר היה לשמוע אותו ממלמל, "יַראה להם מה זה, אלמד אותם לקח, אלמד אותם לקח, יַראה להם מה זה!" עד שהתחש הורה לו בחריפות להפסיק.
ויש סיפורים שההקבלה שלהם מאד שקופה:

"אמת, רוב סיפוריו השתייכו לסוג של מה-יכול-היה-לקרות-אילו-רק-הייתי-חושב-על-כך-בזמן-במקום-עשר-דקות-לאחר-מכן. אלה הן תמיד ההרפתקאות הטובות והמקוריות ביותר; ומדוע שלא תהיינה באמת שלנו, ממש כמו הדברים הלא-כל-כך מוצלחים שמתרחשים במציאות?"

יום שבת, 25 במרץ 2017

תש"ח - יורם קניוק

תש"ח - יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרים, 190 עמ'


יורם קניוק הוא גאון מיוסר, יורם קניוק הוא מוטרף "עם קבלות". הספר "תש"ח" הוא יצירת אמנות מפוארת, חזקה, מטלטלת, בלתי נסבלת. תיאור המלחמה על הקמת המדינה בכישרונו הרב של קניוק וזרם האסוציאציות החופשיות המאפיין אותו, מעמיד הולוגרמה חיה, נושמת, של תקופה. אני חושבת שבקריאת הספר, בפעם הראשונה בחיי כאן, בארץ הזו, במדינה הזו, שבה נולדתי באופן כל כך טבעי ומובן מאליו, קלטתי עד כמה עצם קיומה של המדינה שלנו שברירי, ועד כמה שום דבר ממש לא מובן מאליו. הבנתי עד כמה חשוב שהמדינה שלי כאן, תהיה מדינה יהודית דווקא.

הבלגן שקניוק מתאר ששרר בקרבות, כשאף אחד לא ידע שום דבר, האקראיות של הניצחונות, האפשרות של הקמת מדינה כאילו עם שני רובים, שאחד יורה והשני פולט כדור שנתלה עליו "כמו זרע של זקן." המוות הכאוב של ישקה הפרטיזן, שהגיע לכאן כצל רדוף מהשואה כדי למות כאן במלחמה, ללא שם, ללא זהות.

אני מכבדת מאד את ההתייסרות המוסרית של קניוק, או כמו שהוא מסכם - את "הצדק המזוין" שלו, "עם הבטהובן שלו", את האבסורד שבניסיון להילחם ולהרוג בצורה מוסרית ככל שניתן.
אני מכבדת מאד את היכולת שלו לראות מנעד רחב של אפשרויות, של "צודקים", מהערבים, החרדים, ניצולי השואה שהוא מתקומם נגד הכינוי שלהם "סבון" (והמקור המזוויע לכינוי הזה), אנשי השומר הצעיר, אנשי "שכונת שפירא", פלמ"חניקים.
אז אולי "למדנו איך לשאוף למדינה אבל לא איך להקים אותה", אבל מוכרחים להודות שלמרות כל הנגעים והמגרעות, עשינו עבודה לא רעה כלל.

איזו הצבה כנה, חשופה, של כל המתחים והניגודים שכבר נראו לעת הקמתה, ורק הלכו וגדלו. התיאור של החרדים שצועקים "שאבס" על ילדים-חיילים יהודים שמנסים להקים את מדינת "ישראל. יהודה. מדינה עברית. יהודית. ישראלית. אולי איננה אלא כנען חדשה, ארץ האמורי, החיווי והיבוסי, מדינת היהודים."
וזה העניין. יותר מהכול, אני מקבלת מהספר הזה דווקא, את הלגיטימציה המלאה, השלמה, לחיינו כאן, ככה, ואפילו דווקא.

"ישראל היא אכן מדינת מתים. היא הוקמה למען מתים. היא זיכרון לכך שיכלו אולי שלא למות, אילו הקמנו אותה חמישים שנה מוקדם יותר."

וזה מה שאומר קניוק ברגע הקשה הזה ברמלה: "ראיתי אנשים שבאו מקוסמולוגיה אחרת, שהיו מעבר לכל חשבון מוסרי. הם באו מפח האשפה של ההיסטוריה. הם היו צודקים מפני ששרדו, כלומר חוטאים גדולים מדי בעיני עצמם מלהיות שופטים". ובכן, זו המדינה שלי, על כך היא הוקמה, משום כך היא הוקמה, כדי לאפשר מקום לגור לאותם "אנשים שיצאו מהגיהינום כדי לחזור להיסטוריה, ששכבה מוכה ומייללת על גדרות התיל".

ואני מסרבת כעת, רשמית וסופית, להתנצל על כך שאנחנו קיימים כאן. לא בפני הערבים שפרעו בתרפ"ט באנשים שלא הזיקו להם, לא בפני החרדים שמתרעמים על שהקימו כאן מדינה לפני שהמשיח הספיק להגיע כדי להגיש לרשות המוסמכת את הבקשה להיתר בניה למקדש, ובטח שלא אתנצל בפני מדינות אירופה שלא ממש התאמצו למנוע מהנאצים לחסל את כולנו. אנחנו פה, דווקא ולמרות הכול. ותודה ליורם קניוק שהביאנו עד הלום.

כשקראתי את תש"ח חשתי כאילו הספר היחסית קצר הזה הוא התקציר של הרבה ספרים אחרים של קניוק, כמו היהודי האחרון, חימו מלך ירושלים, ועוד. חשתי תחושה של הסגר, או מעגל של כאב שבתוכו מסתובב קניוק, כמו הלום קרב, חוזר וחי את הזמנים הלא פשוטים ההם של שנת תש"ח, כלוא בהם ואינו יכול להשתחרר מהכאב.

לא קראתי את הספר אבל צפיתי בסדרה "נבלות" על בסיס הספר בשם זה, שנעשתה באופן מאד קניוקי, משוחקת לעילא ומשדרת את המסר באופן מאד חותך. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה, אבל הוא גורם לך להזדהות עם ההורג, הרוצח, אני חושבת שקניוק הוא יהודי כועס וכואב ורב חמלה בכמות שמספיקה למדינה שלמה.