יום ראשון, 18 בפברואר 2018

המשכוכית

קוני ויליס – המשכוכית

הוצאת אופוס, 248 עמ'





ספר חביב, קריא וזורם מאד, מבלי לפגוע ב"רצינות" שלו. סנדרה פוסטר הינה מדענית המועסקת בחברת הייטק וחוקרת אופנות, טרנדים ושגעונות, במטרה לנסות ולגלות איך הם התחילו, מה, או מי, גורם להתחלת אופנות וטרנדים. בינתיים היא מתמודדת עם מזכירה כחולת שיער ולא יוצלחית, נפגשת עם מדען אחר בחברה החוקר את תורת הכאוס, מנסה להתמודד עם מבול הטפסים והניירת שהבוס מייצר, ומביאה לבנין עדר של כבשים במסגרת של עבודת מחקר משותפת עם חוקר הכאוס. קוני ויליס מספקת פרטי מידע על אופנות וטרנדים, כמו גם על הדרך שבה הושגו פרצות דרך מדעיות גדולות – במקרה. או שמא לא במקרה? מה מוליך את האקראיות במערכת הכאוטית ? ולאן זה הולך? בינתיים, סנדרה ובן נאבקים בעדר כבשים שמוכיחות שהן באמת טפשות כמו שחשבנו, ומבינים שהדבר היחיד שיציל את המחקר שלהם היא "המשכוכית", הכבשה שהעדר כולו הולך אחריה. בסיכום, ספר ממש חמוד למי שהרגע סיים ספר כבד, רציני, וזקוק למנוחה.

העדינות

העדינות – דויד פואנקינוס
הוצאת כתר, 176 עמ'.


לנטלי היתה זוגיות מושלמת עם פרנסואה, טבעית, בלתי מוטלת בספק. אבל פרנסואה נהרג בתאונה ונטלי מאבדת את הרצון לחיות. לתוך האובדן שלה נכנס מרקוס, בעדינות רבה, בזהירות, ומצליח להאיר את חייה ואת חייו בתקווה, באהבה, בצחוק.
ספר מקסים, בעיקר באופן שבו הוא כתוב. באותה עדינות וזהירות, ואלגנטיות של ניסוחים, משפטים חכמים, מצחיקים, כאלה שאתה רוצה לסמן במרקר, לצטט, לזכור.
הסופר מיטיב לבטא במילים חסכוניות – ולכן באלגנטיות, את הרגשות. יותר מזה, מבלי להכביד, מצליח פואנקינוס לעורר בנו את השאלה שהוא חוזר ודן בה לאורך הספר, של צירופי המקרים, של האקראיות, של המפגשים בין אנשים, של התרחשותם של אירועים. עד כמה המקריות באמת מקרית? עד כמה יש לנו יכולת לשלוט באירועים? האם אפשר להגיד למישהו לא לצאת לריצה, כדי שלא ייהרג בתאונה? ועוד דבר מקסים מצליח פואנקינוס לבטא: האופן שבו אנשים מתנהגים, נובע מהייחודיות של אופיים, של אירועי חייהם, אבל פעמים רבות מתפרש על ידי אחרים בדרך אחרת והשילוב של הפרשנות הפנימית והחיצונית של כל התרחשות נוצר בחובו את הייחודיות של הרגע. אולי כאן אפשר למצוא את האקראיות של הקיום. אם בכלל. צריך להיות הצירוף הנכון של הרגע, הנסיבות, והרקע, כדי שפעולה אחת, פשוטה ויומיומית, תקבל את האור של גדולה או של שפלות.
ובכל זאת, בסופו של דבר, הרבה בספר הזה שואף אל העדינות, אל הרגישות, אל תשומת הלב הזהירה לפרטים קטנים. ולכן אחד התיאורים היפים של אהבה טמון בעמ' 143, הפרטים הקטנים שאדם שם לב אליהם ואוהב אצל זולתו.
הספר כתוב בדרך לא שגרתית ושזור בעובדות לא כל כך רלבנטיות לסיפור. ומצד שני, איך ניתן לדעת מה מתוך רצף הדברים שמכילים את הרגע הנוכחי רלבנטי, ומה שייך לרקע, לטפל? לא תמיד ניתן.
אהבתי את האיזכורים לספרים אחרים, כמו "איזה מטורף הסיפור על השוודי שמת ולא הספיק לראות עד כמה הצליחה הטרילוגיה שלו." (עמ' 132) או "כמו שוערת בית, בלי שמץ אלגנטיות של קיפוד, ניסתה לסחוט וידוי:.." (עמ' 103), או "היא נהגה במהירות הולכת וגוברת, בכבישים קטנים, ואמרה "שלום לך עצבות"." (עמ' 158). ליויתי את הקריאה בפסקול שירים של אליין סושון, וסימנתי לעצמי לקרוא, אולי, את ספרו של אמיל צ'יוראן המוזכר בו.

יש חלקים מאד מצחיקים בספר, שפשוט צחקתי בקול רם, יש חלקים עצובים, ויש חלקים שסתם. בסיכום, ספר כייפי לקריאה, כתוב בדרך מעניינת, שזור 'משפטי-ציטוט'. אז גם אם זו לא ספרות "מבריקה", בהחלט מומלץ.

יום ראשון, 28 בינואר 2018

הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען
הוצאת אחוזת בית, 422 עמ'


אזהרה: ספר שהוא 'מוקש לב'. נוקב, צובט, חזק, מדמיע.

יש בספר הזה כל מה שבשבילו אנשים קוראים ספרים. קודם כל, סיפור טוב. אנשים עם סיפור חיים מעניין שאתה עוקב אחרי מה שקורה להם, רוצה לדעת מה קרה להם, בין הקריאות, במהלך החיים היומיומי אתה נזכר בהם ותוהה מה יקרה להם, מדמיין תסריטים שונים, מקווה שהכול יסתדר בשבילם כי אתה כבר שבוי בקסם שלהם. מיקי בן כנען מיטיבה ללוש את המילים ולהעמיד בפני הקורא תמונות חיים, מצבים מלאי תנועה, תחושה ורגש.

אבל זה לא סיפור חיים רגיל. זה סיפור של חיים בצל הזוועה הגדולה ביותר האפשרית, בצל השואה, ושל הניסיון לשרוד לאחריה.

"אני, אסיר מספר 135713 מבלז'ץ, הנני תוצר לוואי של תרבות נרצחת, של יבשת שנעלמה מהעולם. אישיותי היא גיבוב של צלקות עבר. אני רק תמצית פיענוחי את העולם והפיענוח הזה נגזר מתאי הגזים. למעשה אינני קיים כאישיות שלמה. אני רק אוסף צבור של קרעים, המסייעים בידי להיראות כמו מישהו. אך אין זה כך. אני אף אחד. אני כלום. המלחמה דבקה בי, ואני כמוה – רק ליקוי מאורות, רק מערבולת רעיונות, רק טירוף מערכות." (עמ' 268)

במהלך הקריאה, מפעם לפעם איזה משפט או פיסקה, צצה פתאום איזו פיסת זיכרון, רגש עולה מהדפים ונועץ את קצהו החד, הדוקר בלבו של הקורא.

"מר הופסה, יש פה יותר מדי שואה ופחות מדי קרקס. תנסה להמעיט בשואה." (עמ' 335) אז נכון, יש כאן קרקס מקאברי של שואה בזווית שונה קצת. כתבו על "זה" כל כך הרבה, אבל ככה עוד לא כתבו על זה. את קוראת, ושומעת את המקהלה העצובה-שמחה, ומדמיינת ליצני קרקס עם האף האדום, ואת בוכה, כי אלו הליצנים הכי עצובים שיכולת לחשוב עליהם.

מנהל הקרקס אומר שהפילים- הם מרגישים, חושבים, מתייסרים, זוכרים. כך האנשים עליהם אנו קוראים בספר מרגישים, חושבים, מתייסרים. הם לא תמיד זוכרים. למעשה, הם משתדלים לא לזכור. הם משתדלים לכסות את הזיכרון. להפסיק לזכור, כדי להיות מסוגלים להתקיים, לראות צבעים. ומצד שני, הם מחפשים נואשות מישהו שיכול לזכור אותם, את מי שהם היו, את החיים שיכלו להיות להם, לו התנהלו חייהם במסלול הנורמלי.

"אירופה מלאה המון פליטים. תרים אחר נחמה, אחר מכר אקראי, אחרי אדם שיאשר כי חיו אי פעם, שהיו פעם מישהו, שהיו להם הורים, שהיו להם ילדים, שהיה להם בית. זקנים נושאי צרורות שפניהם טירוף, ילדים פראיים חסרי רסן – נושאים בקרבם לנצח עולם עולה בלהבות, הלומי קרב, נשמות מרוסקות מחפשות קרבה, מייחלות לאהבה – מייחלות למלא את החלל המדמם, הפעור, לטהר את הררי הרוע, את מפלי האכזריות שנדחסו לחנוק את נשמתם. לנס שימחה את תחושת האשמה על היוותרם בחיים." (עמ' 275)

זהו הצורך האנושי שיהיה מי שהוא עד לחיים של האדם, שתהיה עדות להתקיימותו. נקודת המבט של הזולת מאירה את חיינו באור שונה. פסקה שחשב שחייו הם מדבר שומם שלא קרה בו דבר, שכל חייו רק ציפה לחיים שיתחילו, מופתע לגלות שפוטרקו חושבת שהוא היה עתיר חיים.

אז על מה הסיפור? שתי קשישות מתגלות ללא רוח חיים בבית אבות ירושלמי, אחת עטויה בתחפושת מהוהה של פיל, והשניה לבושה כמו בובה, שתיהן נראות כאילו הרגע ברחו מקרקס. העלילה מנסה לפרש את חידת מותן, עוקבת אחר קורות חייהם של ארבעה חברי המקהלה של בית האבות, שאחת מהן היא אחת הקשישות שאיתן התחיל הסיפור. אף אחד מהם איננו בדיוק מי שחשבנו שהוא בתחילת הסיפור. כל אחד מהם נושא חיים לא פשוטים, עטורי זכרונות כאובים. בנוסף לארבעתם (או למעשה חמישתם אם נוסיף את הקשישה הנוספת שנפטרה) יש גם בן ונכד של הקשישה ה"פיל", ועוד אנשים.

הספר מעלה שאלות עמוקות. על הרוע האנושי, על הדת, על אלוהים – האם הוא קיים, או האם האדם המציא את אלוהים, על היכולת לקשור בין בירוקרטיה ואכזריות, סוגיות של גורל, על חמדנות אנושית, על האפשרות לתת, להעניק, על איך רעיון שכולו טוב יכול להפוך בחיי זולתו לרוע מוחלט. על האמנות, על תפקידה כריפוי. ועל הציור: "מעניין," הוא חשב, "כמה כתמי צבע, שאם תבחן אותם בקפדנות תראה בבירור את הפיגמנט היבש ספוג בתוך סיבי הנייר, ובכל זאת דבר-מה במוחנו מסמן את הכתמים האלו כמבע. ולא סתם, אלא הבעה ספציפית של אדם מסוים."

במידה רבה הספר הוא על הדברים שנכחדים בעולמנו. ציפורים נדירות, בני אדם שהושמדו בשואה, בני משפחה שמזדקנים והולכים לעולמם. לאן הולכים כל הדברים הנכחדים, איך משלימים עם ההיעלמות הזו וממשיכים לחיות חיים מלאים, איך מציבים עדות לחייהם של מי שהלכו, איך יוצרים קשר אנושי בידיעה מראש של מגבלת הזמן הקבועה לו, גם אם לא ידועה לנו מראש.

אבל הספר אינו מכביד עם המחשבות האלה. הסופרת מיטיבה לשתול את השיחות כבדרך אגב, באופן טבעי, ללא תחושה של הכבדה. בתוך המשקל הכבד של הנושאים שהספר נושא בחובו, עולים קטעי הפנטסיה ומרוממים את הנפש. רעיונות מקסימים כמו פיתוח של עצי דובדבן שגדלים להיות כסאות, או פילים שצועדים בשורה על גב ההר בירושלים, או עפיפונים שיפרחו ועליהם קטעים מתוך המגילות הגנוזות, וכיתוב שאומר: "האם האל טועה? האין כל מה שמתקיים בעולם – מטעמו מתקיים?"
והסופרת מקפידה לשדר לנו: "לפעמים אפשר להתנחם באמצעות בילוי פשוט. לא הכול צריך להיות כבד כל כך. נסו ליהנות בבקשה."

אסיים בשיר (עמ' 384) המבטא בעיני את תמצית הספר- האנושיות, הייסורים, התקווה:

הִנֵּה אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה
וְעַל גַּבְּךָ מַסָּע מִלַּיְלָה זָר.
הִנְּךָ קָרֵב אֵלַי כוֹאֵב וּמְיֻסָּר.
עַכְשָׁו הִנְּךָ יוֹדֵעַ, כִּי פֹּה נִצָּב בֵּיתְךָ

מיקי בן כנען אומרת מפי אחת הדמויות (או שמא בקולו של 'המספר היודע-כל'): "ייחודי כושרן של מילים להחזיר את הנפש אל רגע הגותן." בן כנען היא ייחודית ביכולתה לצקת לתוך המילים מטען מלא משמעות. הקריאה בספרה דומה להתרה של קשרי-מהות, ומניעה מיתרים בנפש.

זהו ספר מרגש, מצחיק, כואב, מרעיד, מדמיע, מעורר מחשבה. ספר נפלא.

יום שישי, 19 בינואר 2018

המהלכים בקצוות

המהלכים בקצוות – דיאנה ווין ג'ונס
הוצאת גרף, 246 עמ'


אסור לדעת על "ההם". ג'יימי מוצא את עצמו מוגלה מעולמו ומוקצה, לאחר שגילה את "ההם". כעת ג'יימי עובר בין עולמות, ואסור לו להשתתף ב"משחק" של העולמות, ולעולמות אסור לנגוע בו לרעה. זה חלק מהכללים של "ההם". ג'יימי חותר דרך העולמות ומחפש את דרכו הביתה, ובדרך פוגש מוקצים שנודדים כבר זמן רב: ההולנדי המעופף, היהודי הנודד, פרומתאוס.
זהו ספר פנטסיה לנוער, קריא וכייפי, ספר חכם, מעורר מחשבה, דן בסוגיות מהותיות. מה הוא "המקום האמיתי", מה זו מציאות, מה זו תקווה, כמה כוח יש בה אבל כמה היא כובלת. מעניין הרעיון, שהכללים של משחק מחייבים גם את מי שקבעו את הכללים, אחרת אין משמעות לדבר. אבל יש גם רגעים שבהם צריך לשבור את הכללים.
אני מאד אוהבת לקרוא ספרי פנטסיה, וספרי פנטסיה לנוער הם מנוחה נהדרת בין ספרים או בתקופות פחות קריאות. הספר הזה כייפי ושווה את הזמן, וזה לא זמן רב מדי - הוא קריא מאד. העטיפה מקסימה. מומלץ
.

יום שלישי, 9 בינואר 2018

לוויתן

לווייתן – בוריס אקונין
ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 279 עמ'


זה השלישי בסדרת ספרי המתח של פנדורין, וגם הוא מוקדש "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם."
הו, כן. חן וטוב-טעם יש בספר הזה בכמויות.
מדובר ברצח מזעזע המתרחש בפריז בשנת 1878, ומוביל למסע של הקומיסר גוש, הצרפתי הממונה על חקירת הרצח באוניית הפאר "לווייתן". פנדורין הוא דיפלומט רוסי המפליג על האונייה ומסייע בחקירה.

כיון שמדובר בספר מתח, לא מגלים פרטים מעבר למה שפורט לעיל שנלקח מהכריכה האחורית ולכן לא כולל שום ספוילר. לכן אומר רק, שמדובר בספר חינני, מרתק, נקרא בשטף, כייפי, וחכם. חכם, זה אומר שזה לא עוד מותחן של ההוא שכותב "במטר רץ" ומשאיר אחרי הקריאה רק זיכרון עמום של קצף גלים. בקיצור, רוצו לקרוא.

יום ראשון, 7 בינואר 2018

מותו של איוואן איליץ'


מותו של איוואן איליץ' – ל.ב. טולסטוי

מתוך קובץ סיפורים בהוצאת הספריה החדשה, 50 עמ'.



מה אפשר לכתוב כשקוראים יצירה של גאון? בדרך כלל אין לי בעיה למצוא מילים, זה חומר הגלם האהוב עלי. בדרך כלל אין לי קושי למצוא מילים כדי לתאר ספר שקראתי ואהבתי. אבל כשאני חושבת על הסיפור הזה, אני חושבת דברים כמו: פפפפפפפפ.
זהו סיפור חייו של איוואן איליץ', שמתחיל בעובדת מותו, וממשיך בסיפור חייו עד לרגע מותו. "סיפור חייו של איוואן איליץ', אשר תמו ונשלמו, היה הפשוט והרגיל שבסיפורים וגם הנורא שבהם."
איוואן איליץ' חי חיים נעימים, עשה לעצמו קריירה כחבר מועצת השופטים, בעל הכנסה נאה, בית נאה, אישה נאה, ילדים נאים. איש חביב, מהוגן, מכובד, שניהל את חייו בנועם ובהגינות, "כמו שצריך". ואז מתחיל איזה שהוא כאב, שהולך ומתגבר, וכל הרופאים אינם מצליחים למצוא את הבעיה או לסייע. הכאב מחמיר, ואיוואן איליץ' מתחיל להתמודד עם ההבנה המרה של עובדת מותו, לנסות להבין מדוע זה קרה לו, ולבסוף מבין שחי את כל חייו בשקר, שהוא מוקף בשקר, שהוא לא חי את חייו כמו שצריך לחיות אותם.
אני אפילו לא מרגישה רצון להתחיל לנתח את כל ההבנות והתובנות והרבדים שבסיפור הזה. צריך פשוט לקרוא אותו. ואולי אפילו לקרוא שוב.

אני לא יכולה שלא לחשוב על ההשוואה בין הכותרת "מותו של איוואן איליץ'" בסיפור שמספר על חייו, שהיה בהם מוות של כל מה שאמיתי ונכון, לעומת הפרשה שכותרתה "חיי שרה" שמספרת על פטירתה, אלא שאנשים שחיים את חייהם במלוא מובן המשמעות, ומביאים לביטוי גם את ההיבט הרוחני, את היעוד שלהם, יום מותם מאיר את חייהם ולא מאפיל עליהם

ללכת בעקבות הלב

ללכת בעקבות הלב – סוזאנה תמרו
הוצאת מודן, 144 עמ'.


"מן הנמנע לברוח מהעמדות הפנים ומהשקרים. ליתר דיוק, אפשר לברוח לזמן קצר, ואחר כך, ברגע הצפוי פחות מכול, הם שבים ומופיעים, והם אינם נוחים כפי שהיו כאשר יצאו מפינו, וחשבנו כי אין בהם כל נזק."
הספר הוא כעין יומן, במסגרת סדרת מכתביה של סבתא איטלקיה אל נכדתה, שאותה גידלה לאחר מות הבת/האם, ושנסעה לאמריקה. סודות ושקרים הולכים ונחשפים במכתבים, ודרכם מנסה הסבתא להבין את מהלך הדברים בחייה.
הסבתא פורשת בפשטות, בכנות ובקצרה את ההתמודדויות שלה, את הלימוד שלה, ואת המסר שהיא מנסה להנחיל לנכדתה.
הספר נקרא במהירות רבה, קצר ולא מכביד, תיאורי הנוף מקסימים, כך גם תיאורי בני האדם, קצרים ותמציתיים, וניכר כי הסופרת מיטיבה להתנסח, וכי צברה חכמת חיים.
למי שעשה כברת דרך ניכרת של עבודה עצמית, ותהליכי לימוד, אין בספר הזה חידוש. אחרי שסיימתי ביום חמישי ספר חזק ומשמעותי שממשיך לחיות בתוכי ("הילדה השקטה"), זה היה ספר טוב כאתנחתא.
ציטוט שמצא חן בעיני בספר, מדבריו של אביו של יצחק באשביס זינגר. לדבריו, אחד הגרועים בהרגליו של האדם המודרני הוא קריאת העיתונים היומיים. בבוקר, בדיוק ברגע שהנפש פתוחה יותר, הם מטילים באדם את כל הרוע שייצר העולם ביום אתמול.

באמת כדאי לשים לב מה קוראים.....