יום שישי, 21 באפריל 2017

מסע חיפושים

אייל חלפון – מסע חיפושים
עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל
הוצאת אחוזת בית, 222 עמ'


אייל חלפון הוא במאי קולנוע ותסריטאי, אשר בגיל 49 החליט לצאת למסע לאורך שביל ישראל במשך השנה עד ליום הולדתו ה-50. למסע זה הזמין להצטרף אליו קרובים, וחברים שחלקם לא פגש כבר שנים. החברים הצטרפו אליו לקטעים בדרך, ליום או יומיים, כשבמהלך המסע, אייל חלפון מתבונן ומהרהר, נזכר באירועים מהעבר, נזכר בקשרים שהיו לו עם אנשים שעימם נפגש לחלקים מהמסע, סוקר את חייו, אהבותיו, ואף מגבש החלטות בנוגע לבת זוגו.
הספר כולל מינון נכון (ולכן לא מעיק) של סיפורי ההיסטוריה והגיאוגרפיה והזואולוגיה של המקומות שהוא עובר במסע, ביחד עם הכנות שבה הוא מתייחס לעצמו ואל חייו. ומשום הכנות והפשטות הזו שבה הוא מביא את הדברים, הספר נקרא בשטף וללא רצון לעזוב.
יופי של ספר. מי יאהב? כל מי שאוהב את ישראל, את נופיה, ההיסטוריה שלה, האנשים שבנו אותה, כל מי שיתרגש מהמסע ומהשינוי המעודן שעובר על גבר מחוספס, ציני, תל אביבי, פרוע, סורר ומורה, בתהליך איטי של הליכה.
אני נוהגת לעשות הליכות בעיר מגורי ומאד אוהבת את השקט ואת המחשבות שמלוות את ההליכה. אין לי ספק שימים על גבי ימים של הליכה והתמודדות עם קשיים, משנה ומעצבת את התודעה באופן שאין דומה לה.

המוטו של הספר:
יש דברים שאם אתה לא עושה אותם בזמן, אתה יכול לשכוח מזה, כבר לא תעשה אותם.

ובכל זאת, חלפון שלא עשה את המסע הזה "בזמן" - כשצעירים, מייד אחרי הצבא, כשהכול קל, הגוף גמיש וחזק, עשה את המסע הזה בגיל חמישים וצלח אותו. ואולי מי שעושה את המסע בגיל מבוגר יותר, גם מפיק ממנו דברים שהצעירים פחות קשובים אליהם.

יום חמישי, 20 באפריל 2017

הכל משנה

הכל משנה – רון קורי
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 414 עמ'

אחד הספרים הטובים שתקראו.
מה קורה למי שיודע עוד טרם היוולדו, שהעולם עתיד להיות מושמד על ידי כוכב שביט בעוד שלושים ושש שנים, בתאריך 15 ביוני 2010 בשעה 15:44 על פי שעון החוף המזרחי.
ג'וניור סובל ממחלת הידיעה של מה שעתיד לקרות. הקול שמדבר באוזנו מספר לו הכול, כל הזמן, גם הדברים שנחבאים בליבם של האנשים שהוא פוגש, גם אלו שאותם אנשים החביאו מספיק עמוק כדי שהם עצמם לא יזכרו.
אילו חיים צפויים למי שיודע את מועד מותו, למי שיודע שהכול, כל מה שהוא מכיר, כוכב הלכת הנפלא שלנו, כל בני האדם, הכול יושמד בתאריך ובשעה ידועים מראש?
זה, כמובן מעלה את השאלה: "האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל?
כמו שאומר שם הספר, רון קורי חושב שכן, הכול משנה.
בדרך למסקנה הזו אנו קוראים ברומן מעניין, מצחיק, עצוב, מלא דמיון.
אבל האם באמת זה משנה? האם אשקיע זמן ומאמץ ללמוד, לרכוש תואר, לבנות קריירה, אם הייתי יודעת מתי הכול אמור להסתיים? אנחנו יודעים הרי, כמובן, שאנחנו יצורים סופיים. מתי שהוא הכול יסתיים. ועם זאת אנחנו מסתובבים בתחושה שאנחנו חיים לנצח. יש זמן ואין מה למהר.
אופיר טושה גפלה התמודד גם הוא עם שאלת השפעתה של הידיעה מראש של משך חיי האדם, על אופן התנהלותו בעולם, בספר המקסים "ביום שהמוסיקה מתה". באופן מקרי, צפיתי בימים האחרונים בפרק הרביעי מהעונה השלישית של "להיות אריקה", שבו אריקה מתמודדת, אף היא, עם האפשרות של הידיעה של היום שבו אולי היא תחדל להיות. תחשבו על זה קצת. אריקה אומרת: אם הייתי יודעת בדיוק כמה זמן נשאר לי, הייתי דואגת למצות כל רגע של חיים עד אז. הד"ר טום משיב לה: ובכן, למה שלא תעשי את זה בכל מקרה?
הספר מאורגן באופן שהוא מתחיל במספר 97 והמספרים הולכים ויורדים לקראת "שעת האפס". בין הפרקים הממוספרים המכילים את מה שהקולות מספרים לג'וניור על מהלך חייו, מנקודת המבט של הקול ה"יודע כל", אנו מקבלים את עדויותיהם של אמו של ג'וניור, אביו, אחיו, חברתו.
הספר נפתח כך: "קודם כול, בלה בנעימים! לעולם לא יזדמן לך שוב לשאת באחריות מועטה כל כך להישרדותך שלך." מה שנכון.
הספר כל כך טוב שקשה להסביר מתוך סיפור המעשה מה בעצם ה"כל כך טוב" הזה. אין כאן כמעט משפטים שאפשר לדלות ולצטט לתפארת. הספר פשוט מהודק היטב, מעניין, זורם, מעורר מחשבה. זה לא מילה או משפט זה, איכשהו, הכול. כל העסק הזה. שמשנה, ועוד איך משנה.
כדי לא לספיילר לא אצטט את הפסקה החשובה בעמ' 411. אצטט רק משפט אחד: "לכל דבר יש סוף, והכול משנה." גם לספר הזה יש סוף (למרבה הצער), והוא (כולו) מאד מאד משנה. רוצו לקרוא!


יום שבת, 1 באפריל 2017

הרוח בערבי הנחל

הרוח בערבי הנחל – קנת גרהם
הוצאת עופרים, 184 עמ'

מותק של ספר. ממתק אמיתי. תענוג.
הסיפור מספר על ארבעה חברים, החולד הביישן, עכברוש המים הידידותי, מר תחש המפחיד וקרפד היהיר. חולד ועכברוש מבלים יחד, חותרים בסירה, שוחים, מטיילים, פוגשים חברים, מבקרים אצל תחש המתגורר ביער הפרא המפחיד, מצילים את קרפד מהרפתקאות מסוכנות. הסיפורים משקפים באירוניה דקה, מושחזת אך חומלת, אותנו, בני האדם.
"אנחנו בני-האדם, שאיבדנו מזמן את העדינות והדקות יותר מבין התחושות הגופניות, חסרים אפילו את המונחים המתאימים בשביל לתאר את דרכי-התקשורת של בעל-החיים עם סביבתו החיה או הדוממת;"
הדמויות המקסימות, ההתרחשויות השונות, החברות והנאמנות, השירים, המוזיקה והאוכל הטוב.
"זה נראה כמקום מתאים לגיבורים לסעוד את ליבם לאחר ניצחון, מקום בו קוצרים יגעים יכולים להתקהל בהמוניהם לאורך השולחן ולחגוג את חג-האסיף בשיר וברינה, או כמקום בו שניים או שלושה ידידים בעלי טעם פשוט יכולים לשבת, לאכול, לעשן ולשוחח בנוחות כאוות נפשם. רצפת הלבנים האדמדמה חייכה אל מול התקרה העשנה; ספסלי עץ-האלון, המבריקים מרוב שימוש, החליפו ביניהם מבטים צוהלים; הצלחות של השידה האירו פנים אל הסירים שעל המדף, והאש העליזה הבהבה וקרצה לכולם ללא אבחנה."
חלק מהסיפורים נוגעים מאד ללב, כמו הפרק "הפינה המתוקה" המספר על געגועיו של החולד לביתו הישן והיגון שאופף את ליבו כשהבין "שאיבד את מה שבקושי ניתן לומר שמצא."
הפרק השביעי הקסום "החלילן בשערי השחר" שעל שמו נקרא האלבום הראשון של הפינק פלויד (עם סיד בארט), "כל כך יפה ומוזר וחדש! מאחר שנגזר עליו להסתיים כה מהר, הייתי כמעט מעדיף שלא לשמוע אותו אי פעם; כי זה עורר בי ערגה מלאת כאב, ונדמה שאין עוד דבר שווה לעשותו אלא לשמוע את הקול הזה שוב, ולהמשיך להאזין לו לנצח."
הספר אפוף בגעגועים למרחבים, בכמיהה למשהו שמעבר ל'כאן ועכשיו":
"הקרון הקטן הזה הוא-הוא התגלמות החיים האמיתיים. הדרך הפתוחה, הכביש הראשי המאובק, השדות, משוכות-השיחים, הירידות התלולות! המחנות, הכפרים, העיירות, הערים! היום כאן ומחר במקום אחר לגמרי! לנסוע, לנדוד, לגלות עניין, להתרגש! כל העולם לפניך והאופק מתחדש תמיד!"
או בסיפור על הרוח הדרומית המעוררת את תחושת הנדודים בכל בעלי החיים, מעוררת בהם געגוע למקומות רחוקים, לשמש אחרת, לקול רחוק שקורא לך ללכת.
ויש סיפורים מצחיקים מאד:
עמ' 166:
"אל תגיד 'יַראה להם', קרפד," אמר העכברוש, מזועזע קשות. "איזו מן שפה זאת?"
"למה אתה תמיד מציק לקרפד?" התעניין התחש, נרגז למדי. "מה לא בסדר בשפה שלו? גם אני מדבר ככה, ואם זה מספיק טוב בשבילי, זה צריך להיות מספיק טוב גם בשבילך!"
"אני מצטער מאד," אמר העכברוש בענווה. "אבל נדמה לי שצריך לומר 'אלמד אותם לקח' ולא 'יַראה להם מה זה'."
"אבל אנחנו לא רוצים ללמד אותם לקח," ענה התחש. "אנחנו רוצים להראות להם מה זה, להראות להם, להראות להם! מה גם, שזה מה שאנחנו עומדים לעשות!"
"טוב, נו, תגיד את זה איך שאתה רוצה," אמר העכברוש. הוא התחיל להתבלבל בעצמו, ועד מהרה פרש לאחת הפינות, שם אפשר היה לשמוע אותו ממלמל, "יַראה להם מה זה, אלמד אותם לקח, אלמד אותם לקח, יַראה להם מה זה!" עד שהתחש הורה לו בחריפות להפסיק.
ויש סיפורים שההקבלה שלהם מאד שקופה:

"אמת, רוב סיפוריו השתייכו לסוג של מה-יכול-היה-לקרות-אילו-רק-הייתי-חושב-על-כך-בזמן-במקום-עשר-דקות-לאחר-מכן. אלה הן תמיד ההרפתקאות הטובות והמקוריות ביותר; ומדוע שלא תהיינה באמת שלנו, ממש כמו הדברים הלא-כל-כך מוצלחים שמתרחשים במציאות?"

יום שבת, 25 במרץ 2017

תש"ח - יורם קניוק

תש"ח - יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרים, 190 עמ'


יורם קניוק הוא גאון מיוסר, יורם קניוק הוא מוטרף "עם קבלות". הספר "תש"ח" הוא יצירת אמנות מפוארת, חזקה, מטלטלת, בלתי נסבלת. תיאור המלחמה על הקמת המדינה בכישרונו הרב של קניוק וזרם האסוציאציות החופשיות המאפיין אותו, מעמיד הולוגרמה חיה, נושמת, של תקופה. אני חושבת שבקריאת הספר, בפעם הראשונה בחיי כאן, בארץ הזו, במדינה הזו, שבה נולדתי באופן כל כך טבעי ומובן מאליו, קלטתי עד כמה עצם קיומה של המדינה שלנו שברירי, ועד כמה שום דבר ממש לא מובן מאליו. הבנתי עד כמה חשוב שהמדינה שלי כאן, תהיה מדינה יהודית דווקא.

הבלגן שקניוק מתאר ששרר בקרבות, כשאף אחד לא ידע שום דבר, האקראיות של הניצחונות, האפשרות של הקמת מדינה כאילו עם שני רובים, שאחד יורה והשני פולט כדור שנתלה עליו "כמו זרע של זקן." המוות הכאוב של ישקה הפרטיזן, שהגיע לכאן כצל רדוף מהשואה כדי למות כאן במלחמה, ללא שם, ללא זהות.

אני מכבדת מאד את ההתייסרות המוסרית של קניוק, או כמו שהוא מסכם - את "הצדק המזוין" שלו, "עם הבטהובן שלו", את האבסורד שבניסיון להילחם ולהרוג בצורה מוסרית ככל שניתן.
אני מכבדת מאד את היכולת שלו לראות מנעד רחב של אפשרויות, של "צודקים", מהערבים, החרדים, ניצולי השואה שהוא מתקומם נגד הכינוי שלהם "סבון" (והמקור המזוויע לכינוי הזה), אנשי השומר הצעיר, אנשי "שכונת שפירא", פלמ"חניקים.
אז אולי "למדנו איך לשאוף למדינה אבל לא איך להקים אותה", אבל מוכרחים להודות שלמרות כל הנגעים והמגרעות, עשינו עבודה לא רעה כלל.

איזו הצבה כנה, חשופה, של כל המתחים והניגודים שכבר נראו לעת הקמתה, ורק הלכו וגדלו. התיאור של החרדים שצועקים "שאבס" על ילדים-חיילים יהודים שמנסים להקים את מדינת "ישראל. יהודה. מדינה עברית. יהודית. ישראלית. אולי איננה אלא כנען חדשה, ארץ האמורי, החיווי והיבוסי, מדינת היהודים."
וזה העניין. יותר מהכול, אני מקבלת מהספר הזה דווקא, את הלגיטימציה המלאה, השלמה, לחיינו כאן, ככה, ואפילו דווקא.

"ישראל היא אכן מדינת מתים. היא הוקמה למען מתים. היא זיכרון לכך שיכלו אולי שלא למות, אילו הקמנו אותה חמישים שנה מוקדם יותר."

וזה מה שאומר קניוק ברגע הקשה הזה ברמלה: "ראיתי אנשים שבאו מקוסמולוגיה אחרת, שהיו מעבר לכל חשבון מוסרי. הם באו מפח האשפה של ההיסטוריה. הם היו צודקים מפני ששרדו, כלומר חוטאים גדולים מדי בעיני עצמם מלהיות שופטים". ובכן, זו המדינה שלי, על כך היא הוקמה, משום כך היא הוקמה, כדי לאפשר מקום לגור לאותם "אנשים שיצאו מהגיהינום כדי לחזור להיסטוריה, ששכבה מוכה ומייללת על גדרות התיל".

ואני מסרבת כעת, רשמית וסופית, להתנצל על כך שאנחנו קיימים כאן. לא בפני הערבים שפרעו בתרפ"ט באנשים שלא הזיקו להם, לא בפני החרדים שמתרעמים על שהקימו כאן מדינה לפני שהמשיח הספיק להגיע כדי להגיש לרשות המוסמכת את הבקשה להיתר בניה למקדש, ובטח שלא אתנצל בפני מדינות אירופה שלא ממש התאמצו למנוע מהנאצים לחסל את כולנו. אנחנו פה, דווקא ולמרות הכול. ותודה ליורם קניוק שהביאנו עד הלום.

כשקראתי את תש"ח חשתי כאילו הספר היחסית קצר הזה הוא התקציר של הרבה ספרים אחרים של קניוק, כמו היהודי האחרון, חימו מלך ירושלים, ועוד. חשתי תחושה של הסגר, או מעגל של כאב שבתוכו מסתובב קניוק, כמו הלום קרב, חוזר וחי את הזמנים הלא פשוטים ההם של שנת תש"ח, כלוא בהם ואינו יכול להשתחרר מהכאב.

לא קראתי את הספר אבל צפיתי בסדרה "נבלות" על בסיס הספר בשם זה, שנעשתה באופן מאד קניוקי, משוחקת לעילא ומשדרת את המסר באופן מאד חותך. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה, אבל הוא גורם לך להזדהות עם ההורג, הרוצח, אני חושבת שקניוק הוא יהודי כועס וכואב ורב חמלה בכמות שמספיקה למדינה שלמה. 

הקודקס של ארכימדס

הקודקס של ארכימדס – רויאל נץ וויליאם נואל
הוצאת פן-ידיעות ספרים-ספרי חמד, 282 עמ'


הספר מגולל את הסיפור של כתב היד המדעי של ארכימדס בן יותר מאלף שנה, ששרד למרות כל התלאות. כתב היד שנכתב על קלף נמחק, אחר כך נכתב עליו כתב יד חדש כשהספר המדעי הפך לספר תפילות נוצרי, נפגם ונותר שכוח על מדפים של מנזר עתיק. הספר נדד על פני ימים ויבשות, התגלה שוב לזמן קצר, ונעלם שוב עד שצץ במכירה פומבית בניו יורק באוקטובר 1998. המיליונר המסתורי שרכש את הספר הפקיד אותו בידי ויליאם נואל, אוצר של כתבי יד וספרים נדירים במוזיאון וולטר בבולטימור, עם תקציב בלתי מוגבל כדי לשקם את הספר ולגלות בתוכו את הכתבים האבודים של ארכימדס. הספר נע בין ההיסטוריה של הספר, לבין עבודת השחזור האיטית והמורכבת ביותר של דברי ארכימדס הכלואים מתחת לשכבות של כתבים שנכתבו עליהם, ואכולים בידי שיני הזמן.
וכך כתב נואל, כשהתבונן לראשונה בספר המכורכם ואכול עובש שהונח על שולחנו: "לפתע קלטתי שאני מתבונן במפתח היחיד שנותר בידינו למוחו של גאון שמת לפני אלפיים ומאתיים שנה."

תוצאת המחקר הזהיר שנמשך כמה שנים, הובילה לתגלית, שארכימדס, במאה השלישית לפני הספירה הניח את היסודות לקלקולוס, לקומבינטוריקה, ועיקר המהפכה: הניח את הבסיס לאינסוף המוגמר.
נץ ונואל כותבים: "המדע - המתמטיקה - אינו יבש. זהו המקום שבו מותר לדמיון לשוטט בחופשיות."
מה שאני אוהבת בקריאה על הפילוסופיה של המדע, על המדע, על המדענים, הוא התחושה של הדמיון שהופך קל וחופשי, הזרימה של הידע שנוגעת באינסוף.
וכך אומרים נץ ונואל: "התוצרים של חשיבה טהורה, שבמבט ראשון אין להם ולא כלום זה עם זה או עם העולם החומרי, מכונסים יחד, ולפני שהספקתם להבין מה קורה, החשיבה הטהורה הזאת כופה את עצמה על היקום הממשי ומאלצת אותו להתנהג בצורה מסוימת. המחשבה שולטת בחומר, מפני שבסופו של דבר אפילו החומר הגולמי חייב לפעול על פי ההיגיון."
איזו אמירה מרהיבה.
גליליאו כותב ב-1623 שהיקום הוא ספר רחב יריעה, הכתוב בשפת המתמטיקה, והסימנים הם משולשים, מעגלים וצורות גיאומטריות אחרות. ללא אמצעים כאלה לא נוכל אנו, בני האדם, להבין מילה מכל זה, ולהיות בלעדיהם פירושו לתעות ללא מטרה בתוך לבירינת אפל.
בעיני המתמטיקה, כתוצר חשיבה טהור, נוגעת יותר מכל דבר אחר שהאנושות יצרה, גילתה או פעלה, באמיתות העמוקות ביותר של היקום.


ויליאם נואל מיטיב להעניק משמעות לפעולות שנעשות על ידי אדם, כביכול קטנות ושגרתיות, ואת החשיבות ההיסטורית שלהן. כשהוא מספר, בעמ' 92 על המעתיק שישב במסגרת עבודתו זו, במאה העשירית להעתיק את הקודקס של ארכימדס, מבלי שהבין מה הוא מעתיק, ושזה עתיד להיות המקור היחיד לכתבים חשובים, אומר: גם אם המעתיק שלנו לא עשה שום דבר אחר בחייו, היו אלה חיים ראויים.

יום שישי, 17 במרץ 2017

כוכב הלכת החמישי

כוכב הלכת החמישי – פרד הויל וג'פרי הויל
הוצאת כתר, 162 עמ'

היו קונווי הוא פיזיקאי, החוקר מערכת של כוכב המתקדמת לכיוון מערכת השמש שלנו, והוא מגלה את כוכב הלכת החמישי של אותה מערכת, ומכנה אותו בשם אכילס.
כעת מתארגנות שתי המעצמות, המערב, כלומר ארה"ב-אירופה מצד אחד והמזרח, כלומר רוסיה-סין מצד שני, ומכינות חלליות שיובילו ארבעה אסטרונאוטים מכל צד אל אותו כוכב לכת, יחקרו אותו ויחזרו לכדור הארץ עם התוצאות. צריך להזכיר שהספר נכתב בשנת 1962, כך שהמושגים של מירוץ החימוש בין המעצמות עדיין היו תקפים.
אם מישהו חושב שלכן הספר פג תוקף, כדאי לחשוב שוב: הספר מדבר על מצב של איחוד אירופי כלכלי, פוליטי ומוניטרי, שבריטניה החליטה שלא להשתתף בו. תחזית נאה ומדויקת מאד!
הספר לוקה בכמה פגמים מהסוג של לחשוב שאותו דבר שהיה ימשיך לקרות, לדוגמא מדובר על מידע הנאגר על כרטיסי ניקוב... מצד שני, הספר גם מספר על תחזית-אימה של המדען קונווי על עתיד שבו יהיה מחשב כלל עולמי כשבני האדם יהיו מחויבים להחתים כרטיס כל פרק זמן, והמחשב אוגר מידע על מקום הימצאו של כל אדם. אז נכון שהיום לא צריך להחתים כרטיס, אפשר להסתפק בסלולרי שלך כדי לדעת איפה אתה, אבל סה"כ תחזית אימה שאכן התממשה.
נחזור לסיפור- שתי החלליות ממריאות, והספר עוקב אחר המסע של כל אחת מהן, החלליות נוחתות על הכוכב אכילס, האסטרונאוטים מגלים כוכב נעים, שהאטמוספרה בו טובה, האוויר טוב ואף עשיר בחמצן, הכול מכוסה בדשא ירוק ורענן, ויש אגמי מים כתומים, אבל אין שום חיים רוחשים בעשב, שום בעלי חיים או בעלי כנף, ובוודאי שאין שום יצורים תבוניים. אחת השיחות בין שני אסטרונאוטים מרמזת על מה שכנראה מתרחש כאן: הדגים שוחים להם במים ולא יודעים עלינו שום דבר (עד שאנחנו אוכלים אותם. אז הם כבר יודעים עלינו הכול...). "מה" אומר אחד מהם "מה לו היינו כמו הדגים ההם, שוחים לנו בבריכה הקטנה שלנו ואיננו יודעים שיש משהו אחר קרוב אלינו."
חלק מהאסטרונאוטים נספים על פני כוכב הלכת לאחר שתקף אותם שיגעון מוזר, אלה שנותרו בחיים עושים את המסע חזרה ואינם מודעים, כמו הדגים בים, לקיומה של ישות תבונית מהם החוזרת עימם הביתה, אל כדור הארץ.
אשתו היפהפיה של המדען, שבגדה בו וניהלה רומן עם אחד האסטרונאוטים (וסייעה לו לקבל מקום על החללית), משתנה ומאישה יפה מאד אך טיפשה, הופכת להיות נבונה והגיונית. מה קרה לה?
הספר מעלה שאלה מעניינת על מהי זהות, מה זה ה"אני" שאנחנו מדברים עליו. מה היא הישות האנושית שמבחינתנו היא האדם? אנחנו כל כך עמומים בהגדרותינו לדברים היותר מהותיים של זהות, של עצמיות, של אישיות.

הספר, כמו ספר מד"ב טוב, מציב מראה מול האנושות, מתייחס לטבע האנושי, שמשחק על הפחדים של בני האדם, על אסונות גרעיניים, על מלחמות, על הטבע של מרבית האנשים לפגוש משהו חדש, ולפני שמבינים במה מדובר, קודם כל רוצים לשחק עם זה, לנסות לראות מה קורה אם מפעילים על זה כוחות שעלולים להרוס.

יום ראשון, 12 במרץ 2017

הר אדני

הר אדוני, ארי דה-לוקה, הוצאת הספריה החדשה.
144 עמודים קצרים ומלאים כל כך.


סיפור על אהבה בנפולי, בין ילד בן 13 לבין ילדה בת גילו, אך מנוסה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים".
    "הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, ובכל-זאת היא הופכת להיות הד והשתקפות של החשוב שבכל הספרים". La Stampa
    "כשאתה גומר לקרוא את הספר נותר בך רושם בל-יימחה שזה-עתה האזנת למזמור קודש... ובסוף, הגעת לשמיים". La Republica
    "הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית, מלאה חיים: כמעט אפשר לטעום אותה כפרי בשל בפה. הסיפור לוכד את קוראיו ומשרה אותם באטמוספירה קסומה". L'Espresso

כמי שאוהבת סיפורים קצרים שהם בבחינת המעט המחזיק את המרובה, הדרך החכמה כל כך של לוקה להגיד כל כך הרבה במעט מילים, פשוט גאונית.
דוגמאות?
"הוא בא מעיירה מוכה שאיבדה את כל הילדים"
"רפניילו אומר שמרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נִהְיֵית לו אוזן, ומרוב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזות נובט החיוך שלו.... אבל האם אֶמוּנה יכולה לצאת מתוך אִימוּן?"
"הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן"

ואחד ממש חזק, משפט בן 7 מילים בסך הכל, שאפשר לכתוב פסקה שלמה של מחשבות ממנו:
אפשר להיות מסודרים גם כשעומדות דמעות בעיניים

מומלץ מאד