יום שישי, 17 במרץ 2017

כוכב הלכת החמישי

כוכב הלכת החמישי – פרד הויל וג'פרי הויל
הוצאת כתר, 162 עמ'

היו קונווי הוא פיזיקאי, החוקר מערכת של כוכב המתקדמת לכיוון מערכת השמש שלנו, והוא מגלה את כוכב הלכת החמישי של אותה מערכת, ומכנה אותו בשם אכילס.
כעת מתארגנות שתי המעצמות, המערב, כלומר ארה"ב-אירופה מצד אחד והמזרח, כלומר רוסיה-סין מצד שני, ומכינות חלליות שיובילו ארבעה אסטרונאוטים מכל צד אל אותו כוכב לכת, יחקרו אותו ויחזרו לכדור הארץ עם התוצאות. צריך להזכיר שהספר נכתב בשנת 1962, כך שהמושגים של מירוץ החימוש בין המעצמות עדיין היו תקפים.
אם מישהו חושב שלכן הספר פג תוקף, כדאי לחשוב שוב: הספר מדבר על מצב של איחוד אירופי כלכלי, פוליטי ומוניטרי, שבריטניה החליטה שלא להשתתף בו. תחזית נאה ומדויקת מאד!
הספר לוקה בכמה פגמים מהסוג של לחשוב שאותו דבר שהיה ימשיך לקרות, לדוגמא מדובר על מידע הנאגר על כרטיסי ניקוב... מצד שני, הספר גם מספר על תחזית-אימה של המדען קונווי על עתיד שבו יהיה מחשב כלל עולמי כשבני האדם יהיו מחויבים להחתים כרטיס כל פרק זמן, והמחשב אוגר מידע על מקום הימצאו של כל אדם. אז נכון שהיום לא צריך להחתים כרטיס, אפשר להסתפק בסלולרי שלך כדי לדעת איפה אתה, אבל סה"כ תחזית אימה שאכן התממשה.
נחזור לסיפור- שתי החלליות ממריאות, והספר עוקב אחר המסע של כל אחת מהן, החלליות נוחתות על הכוכב אכילס, האסטרונאוטים מגלים כוכב נעים, שהאטמוספרה בו טובה, האוויר טוב ואף עשיר בחמצן, הכול מכוסה בדשא ירוק ורענן, ויש אגמי מים כתומים, אבל אין שום חיים רוחשים בעשב, שום בעלי חיים או בעלי כנף, ובוודאי שאין שום יצורים תבוניים. אחת השיחות בין שני אסטרונאוטים מרמזת על מה שכנראה מתרחש כאן: הדגים שוחים להם במים ולא יודעים עלינו שום דבר (עד שאנחנו אוכלים אותם. אז הם כבר יודעים עלינו הכול...). "מה" אומר אחד מהם "מה לו היינו כמו הדגים ההם, שוחים לנו בבריכה הקטנה שלנו ואיננו יודעים שיש משהו אחר קרוב אלינו."
חלק מהאסטרונאוטים נספים על פני כוכב הלכת לאחר שתקף אותם שיגעון מוזר, אלה שנותרו בחיים עושים את המסע חזרה ואינם מודעים, כמו הדגים בים, לקיומה של ישות תבונית מהם החוזרת עימם הביתה, אל כדור הארץ.
אשתו היפהפיה של המדען, שבגדה בו וניהלה רומן עם אחד האסטרונאוטים (וסייעה לו לקבל מקום על החללית), משתנה ומאישה יפה מאד אך טיפשה, הופכת להיות נבונה והגיונית. מה קרה לה?
הספר מעלה שאלה מעניינת על מהי זהות, מה זה ה"אני" שאנחנו מדברים עליו. מה היא הישות האנושית שמבחינתנו היא האדם? אנחנו כל כך עמומים בהגדרותינו לדברים היותר מהותיים של זהות, של עצמיות, של אישיות.

הספר, כמו ספר מד"ב טוב, מציב מראה מול האנושות, מתייחס לטבע האנושי, שמשחק על הפחדים של בני האדם, על אסונות גרעיניים, על מלחמות, על הטבע של מרבית האנשים לפגוש משהו חדש, ולפני שמבינים במה מדובר, קודם כל רוצים לשחק עם זה, לנסות לראות מה קורה אם מפעילים על זה כוחות שעלולים להרוס.

יום ראשון, 12 במרץ 2017

הר אדני

הר אדוני, ארי דה-לוקה, הוצאת הספריה החדשה.
144 עמודים קצרים ומלאים כל כך.


סיפור על אהבה בנפולי, בין ילד בן 13 לבין ילדה בת גילו, אך מנוסה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים".
    "הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, ובכל-זאת היא הופכת להיות הד והשתקפות של החשוב שבכל הספרים". La Stampa
    "כשאתה גומר לקרוא את הספר נותר בך רושם בל-יימחה שזה-עתה האזנת למזמור קודש... ובסוף, הגעת לשמיים". La Republica
    "הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית, מלאה חיים: כמעט אפשר לטעום אותה כפרי בשל בפה. הסיפור לוכד את קוראיו ומשרה אותם באטמוספירה קסומה". L'Espresso

כמי שאוהבת סיפורים קצרים שהם בבחינת המעט המחזיק את המרובה, הדרך החכמה כל כך של לוקה להגיד כל כך הרבה במעט מילים, פשוט גאונית.
דוגמאות?
"הוא בא מעיירה מוכה שאיבדה את כל הילדים"
"רפניילו אומר שמרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נִהְיֵית לו אוזן, ומרוב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזות נובט החיוך שלו.... אבל האם אֶמוּנה יכולה לצאת מתוך אִימוּן?"
"הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן"

ואחד ממש חזק, משפט בן 7 מילים בסך הכל, שאפשר לכתוב פסקה שלמה של מחשבות ממנו:
אפשר להיות מסודרים גם כשעומדות דמעות בעיניים

מומלץ מאד

יום חמישי, 9 במרץ 2017

סיפורי מלחמה לילדים

סיפורי מלחמה לילדים – אקיוקי נוסקה
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 159 עמ'

"מרבית האנשים מתאימים את עצמם לתקופתם, שוחים עם הזרם ללא דאגות ואינם מייחסים חשיבות למתחולל בעמקי נשמתם. נראה שכדי לחוש בטעמו של השגשוג, עלינו להחביא עמוק את רגשותינו האמיתיים, אולם כולנו נושאים איתנו את המלחמה."
זהו קובץ סיפורים הכתובים במתכונת של סיפורי ילדים, אך למעשה הם מכוונים למבוגרים. הסיפורים על יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה, בסמוך למועד כניעתה של יפן במלחמה, ה-15 באוגוסט 1945, "חמישה עשר בחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה"- כפי שמוכתר כל אחד משנים-עשר הסיפורים, מאירים את המלחמה מזווית פחות מוכרת. איך זה עבר על היפנים? הסיפורים משלבים בין שפה של סיפור ילדים, שיוצרת ציפייה לסיפור תמים וקסום, לבין התכנים הקשים, המשלבים בין מציאות קשה לבין בדיון שמסייע בידי אותה מציאות קשה. והסיפורים טבולים בעצב רב.
הסיפור הראשון, "מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה" הוא האהוב עלי מכולם. יש בו בנוסף למוראות המלחמה, היבט אנושי – מצחיק לומר זאת, שכן הסיפור כולו מדבר על לוויתן. אבל הלוויתן הזה גדול מדי, ואצל הלווייתנים זה לא טוב, לכן אינו יכול למצוא זיווג, והוא בודד. הסיפור מלווה את מחשבותיו של הלוויתן העגום והבודד, שממשיך לקוות שימצא בת זוג שתהיה גדולה מספיק, כך שתהיה מתאימה לו. בת-הזוג שהוא מוצא היא צוללת קטנה..
הסיפור על האם שנהפכה לעפיפון הוא אחת ההמחשות היותר מחרידות לעוצמתה של אהבת-אם המוכנה לעשות הכול על מנת להציל את בנה.
לאורך הסיפורים נשזרים חייהם של בני-אדם ובעלי חיים, פיל, תיקן, זאבה, סוס, שמחשבותיהם אנושיות ורגשותיהם אנושיים ומיטיבים להמחיש לנו את זוועות המלחמה, את הרעב, החרדה, הבדידות.
"אם בסיפורי שבים ועולים בעלי חיים ובני אדם כחושים, אין זאת אלא משום שאני סבור כי זהו האמצעי הטוב ביותר להמחיז את תקופת המלחמה."
הבדידות שזורה לאורך הסיפורים. הילדה שננטשה על ידי אמה בשל מחלתה העלולה לסכן את כל קבוצת הנשים והילדים הנמלטים, הילד שמתחבא במקלט שחפר אביו ומשוחח עם אביו המת, בעוד אימו קרה וכועסת כל הזמן. מבחינה זו אין אלו רק סיפורי מלחמה, אלו סיפורים אוניברסאליים של בדידות קיומית, של אובדן של קשר אנושי, של אובדן והרס של כל מה שיפה וחשוב- משפחה, קהילה, עיר המגורים, הגאוה הלאומית.

סיפורי הילדים האלה, מיטיבים אם-כן להעביר את המסר: מלחמה היא דבר מחורבן, הרסני, ואין צד אחד שצודק, מול צד אחד מרושע, יש פשוט אנשים, בני אדם, ילדים, בעלי חיים, שנהרגים, נפצעים, סובלים.

יום רביעי, 8 במרץ 2017

שיר אלבמה

שיר אלבמה – ז'יל לרואה
הוצאת מחברות לספרות 176 עמ'

"אהבנו
כל כך

וגם
הכאבנו
קשה לי
לנשום
 מה קירב אותנו זה לזה? השאפתנות, הריקוד, השתיה – כן, כמובן. התשוקה המכשפת לנצוץ. שום רקיע לא היה רם או עצום מספיק." עמ' 129
 זלדה סייר, יפהפיית הדרום, בתו של שופט, נכדתו של סנטור, בת זקונים אריסטוקרטית, היא נפש חופשייה הנאבקת על הזכות לבטא את החיים הגועשים בה. זלדה פוגשת את סקוט פיצג'רלד במסיבה, הוא מתכוון להיות סופר, וחייהם נקשרים ביחד בקשר גורלי שיהרוס את שניהם.
"מיום שנתקלתי בו לראשונה, לא פסקתי לחכות. ולהתקיים, למענו, עמו, כנגדו."
 השניים מתחתנים, שלא לשביעות רצון הוריה של זלדה, אשר לא טורחים להגיע לחתונה. יחד הם הופכים לזוג נוצץ בחברה הגבוהה בניו יורק, חיים את ימי הג'אז של שנות ה-20, עוברים לפאריז וחיים בחבורת "הדור האבוד". הרבה אלכוהול, קוק, מין, ריקודים, בילויים עד סוף הלילה. זלדה חיה על סלט תרד וכוס שמפניה, נערות אחרות שמנסות לחקות אותה מתמוטטות ולא עומדות בכך. אבל זלדה עתידה לגלות ששאיבה אינסופית ממאגר האנרגיות של הגוף, יש בצידה תג מחיר. והמחיר שהיא תשלם על אורח החיים הפרוע שלה, הוא מחיר כבד.
 הרומן מספר על הקשר בין השניים, קשר בל-יינתק ובו בזמן קשר הרסני. שני בני אדם שלא יודעים שובע ונידונים לאכזבה. יותר משסקוט אוהב את זלדה, הוא חפץ בה. לא במובן המיני, דווקא, במובן הרכושני. סקוט מקנא לה, שולל ממנה את האהבה היחידה שיכולה הייתה להיות לה, עם גבר אחר. ויותר מזה, הוא גונב את כשרון הכתיבה שלה, משתמש בחומרים שלה כשלו.
 וזלדה מתחבאת כדי לכתוב, מחביאה את מחברותיה כדי שבעלה לא יגנוב ממנה את מה ששלה.
 "יש כאלה שמתחבאים כדי לגנוב, כדי להרוג, כדי לבגוד, כדי לאהוב, כדי להתענג. אני נאלצתי להתחבא כדי לכתוב. הייתי רק בת עשרים כשנפלתי ברשתו – ברשותו – של גבר המבוגר ממני אך במעט, שרצה לשלוט בחיי ועשה זאת רע כל כך."

 בשביל זלדה, הכתיבה היא כורח: "אנשים סבורים שכתיבה היא שיחה ארוכה שאדם מנהל עם עצמו.... ואילו אחרים חושבים שלכתוב זה להישכב לפני איזה אדון פרויד. אבל לא: לכתוב משמעו לעבור מיידית לדברים הרציניים, לגיהינום הישיר, לגריל המתמשך, שמקרי אושר נמזגים בו לפעמים במתח של אלף וולט."
 חלק גדול מחייה מבלה זלדה בבתי משוגעים, בזמן שסקוט הולך ומידרדר.

יום שישי, 3 במרץ 2017

מעשה הדובדבן

מעשה הדובדבן – ג'נט ווינטרסון[
הוצאת ינשוף, 159 עמ'.

על מה הספר? אפשר להיעזר בכריכה האחורית המספרת לנו כי מדובר על אישה, ענקית שיכולה להעיף פיל לחלל ולהחזיק תריסר תפוזים בפיה, אשר מוצאת תינוק ברפש על גדת התמזה. היא מאמצת אותו וקוראת לו ג'ורדן, על שם נהר. כשהוא גדל הוא הופך לימאי מגלה ארצות שמפליג למסעותיו בעוד היא נשארת להילחם לצד המלך בתקופת המהפכה בבריטניה של המאה השבע עשרה, ולהתמודד עם המגפה הגדולה.
 זה סיפור המסגרת. אז על מה הספר? פרט לאישה הגדולה וג'ורדן יש עוד דמויות בספר, אנשים שהם פוגשים, וגם אנשים שהם בני דמותם, אבל מזמן ומקום אחרים בהווה. יש קטעים שמזכירים את איטאלו קלווינו ב"הערים הסמויות מן העין". הספר עושה שימוש באגדה ידועה על שתים עשרה הנסיכות הרוקדות שנעלמות בכל לילה, ובבוקר הן ישנות במיטתן אבל הנעליים שלהן בלויות מאד. קלי לינק עשתה גם היא שימוש בסיפור הזה במסגרת "דברים מוזרים קורים", ספר שאכן בעיקר קורים בו דברים מוזרים, שלעתים חשתי שעצם העובדה שהמשכתי לקרוא אותו עד הסוף הוא הדבר הכי מוזר שקורה. אבל לא כך לגבי "מעשה הדובדבן". הו לא. הספר בהחלט תופס אותך מבלי שתבין מה בדיוק נחת עליך. מצד שני, לאורך הספר פעמים רבות אתה מוצא את עצמך שואל מה בדיוק הענין, האם זו התחכמות או שבאמת יש לה מה להגיד?
 אז על מה הספר? הספר נוגע בהרבה סוגיות. ההיסטוריה האנושית כמלמדת על הטבע האנושי. בחלקים של המאה ה-17 על המלוכה, והדת, על פוריטניות ועל יחסי מין ביזאריים, בחלקים של המאה העשרים על פוליטיקה וכלכלה ועל המפעלים המזהמים, ועל פמיניזם. הספר מציב שאלות: מה זו אהבה? מה טבעו של הזמן? מה זו שפה ומה עושות המילים? מה טיבו של המסע של החיים שלנו, ומה בין המציאות החיצונית, הנראית לעין, לבין החיים הפנימיים, שאין בהם מהלך רגיל של זמן, שאין בהם חוקים וכללים:
 "המחשבה על הזמן פירושה להכיר בשתי אמיתות סותרות: שהחיים החיצוניים שלנו מנוהלים על ידי עונות השנה והשעון, ושחיינו הפנימיים מנוהלים על ידי משהו הרבה פחות רגיל – דחף דמיוני העובר דרך תכתיבי הזמן ומתיר לנו להתעלם מגבולות הכאן והעכשיו ולחלוף כמו ברק לאורך גליל הזמן הטהור, שמשמעו מעגל היקום כל מה שהוא מכיל או אינו מכיל."
הספר לא קל לקריאה. פעמים רבות מצאתי את עצמי שואלת 'מה היא רוצה ממני, הסופרת הזו?!' התלבטתי אם להמשיך לקרוא. אבל הספר מתחיל טוב, וזה סיקרן להמשיך. כשהגעתי לקטע (עמ' 87) שמתאר את המסע, נכבשתי שוב. "במסע הזה, לזמן אין כל משמעות, לחלל ולמקום אין כל משמעות. את כל הזמנים ניתן ליישב, בכל המקומות ניתן לבקר. המחשבה יכולה להפוך את האוקיינוסים לבריכות במהלך יום יחיד. יש אנשים שמעולם לא חצו את הארץ שבה נולדו, אך נסעו בכל העולם. המסע אינו קווי, הוא תמיד נע קדימה ואחורה, מתכחש ללוח השנה, לקמטים ולמתאר הגוף. העצמי אינו מוכל ברגע כלשהו או במקום כלשהו, אולם רק במפגש הרגע והמקום אפשר לצפות בָעצמי, לרגע, נעלם דרך דלת שנגוזה באחת."
 יש בספר חלקים שהסופרת איננה חוסכת מאיתנו תיאורים מפורטים של כל הגועל והאימה שבמאה ה-17 עם בתי הזונות וההוצאות להורג והגופות של מי שנספו במגפה.
ואז הגעתי לפרק על טבעו של הזמן וחשבתי לעצמי, שמה זה משנה איך קוראים לספר הזה, או האם באמת התכוונה ווינטרסון לספר סיפור או שפשוט מצאה כמה ניירות ועיפרון והעלתה עליהם מחשבות. היה שווה כל העצים והדבק והצבע לכריכה והדיו רק בשביל הפרק הזה, המרהיב.
האם אני ממליצה על הספר? ובכן, לא כל אחד יתחבר לסיפור הסוריאליסטי הזה. מצד שני, יש כאן פנינים מבריקות. הספר שלי מלא בסימונים במרקר צהוב. ואסיים בציטוט (וזה קשה לבחור רק אחד!):

"בבית ספר למחול במקום מרוחק, מלמדת פורטונטה את תלמידיה להפוך לנקודות אור...... היא מאמינה שאנחנו יצורים שידעו לעוף פעם ונפלו. היא אומרת שהאור דולק בגופינו ומאיים לכלות אותנו בכל רגע. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שרבים כל כך מאיתנו נעלמים?"

יום חמישי, 26 בינואר 2017

קורליין - ניל גיימן

קורליין – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 132 עמ'


זהו ספר לכל גיל, לכל מי שעדיין חי בו הילד שמאמין שבחושך, בחדר שלו, מתחבאים דברים שאין להם שם.
כמובן, שהחדר הזה יכול להיות בתוך הנשמה שלנו, עם כל הדברים שנמצאים שם ואין לנו דרך להגיע אליהם, או שאנחנו מעדיפים לא להביט בהם.
 ולכן, למרות שהספר מזכיר את "אליס בארץ המראה", וגם את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", זה לא ספר לילדים. או לפחות, לא רק.
 ניל גיימן בורא אגדות מודרניות שבהן הפנטסיה והקסם והבלתי-אפשרי זולגים ומחלחלים לתוך היומיום בדרכים שבתחילה נראות לגמרי טריוויאליות, עד שפתאום משהו הופך את הכול למוזר מדי, ואפילו מאיים.
קורליין היא ילדה בת 11 שעוברת עם הוריה לדירה בבית ישן במקום מבודד למדי, ועתידה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש. בינתיים עדיין חופש, הוריה עסוקים בעבודה ומבקשים שהיא לא תפריע להם, והיא משתעממת, ולכן יוצאת לסייר בבית ובסביבה. היא פוגשת את השכנים המוזרים – שתי זקנות שמגדלות כלבים ופעם היו שחקניות תאטרון מפורסמות, זקן שמאלף עכברים ויום אחד הם ייצאו במופע מוסיקלי. ויש גם חצר ענקית עם גינה, ובאר חסומה ויער. ביום גשם היא נאלצת להישאר בדירה, ובמסגרת הסיורים המשועממים בתוכה, (כמה חלונות יש בבית, כמה דלתות?) היא מגלה דלת שנפתחת לשום מקום, לקיר לבנים שכנראה נבנה כדי לחלק את הקומה לשתי דירות. אבל לילה אחד, קורליין עוקבת אחרי צל שחומק בחדר, ומגלה שהדלת לא נפתחת אל קיר. היא עוברת לדירה בבית אחר, הזהה לבית שלה, ובה הורים אחרים שדומים להורים שלה אבל מרעיפים עליה תשומת לב ואהבה, בחדר שלה ארגז עם הרבה צעצועים מוזרים ומרתקים. כאן מתחיל הסיפור. כמו בכל סיפור אגדה טוב, יש דברים רעים שאורבים, יש אנשים כלואים, וקורליין תצטרך להתמודד עם הפחדים שלה בהרבה אומץ ותושייה ולהציל את כולם, ואת העולם.
 בתוך התהליך היא תתבגר ותגלה דברים חשובים על עצמה, כמו למשל התובנה הבאה: "אני לא רוצה את כל מה שאני רוצה. אף אחד לא רוצה. לא באמת. איזה מין כיף זה יהיה אם אני פשוט אקבל את כל מה שאני רוצה? סתם ככה, ובלי שום משמעות? מה אז?"
 ניל גיימן מעגן בספריו מחשבות מעניינות על זהות, זיכרון, מה המשמעות של שם, האם השם של הדבר בונה את המשמעות שלו?
"לחתולים אין שמות", אמר החתול.
"לא?" שאלה קורליין.
 "לא", אמר החתול. "לכם, בני האדם יש שמות. זה כי אתם לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות."

סדרת ספרי היקום של אנדר

אורסון סקוט קארד הוא סופר ענק. הוא בורא עולמות. קארד כותב סיפורים שגורמים לך להיכנס לתוך עולם, שמרתקים אותך, סיפור טוב, מהודק. מתחילים לקרוא ומיד עולם שלם קם ועומד ואנו בתוכו, מתבוננים באנשים (לא "דמויות") חיים, שלמים, מורכבים, הוא מתאר מצבים, מנתח מורכבויות של הפסיכולוגיה האנושית, מאפשר לנו להבין מה גורם לאנשים לפעול באופן שהם פועלים. הוא מעביר מסרים עמוקים, חשובים, בלי לוותר על קו עלילה רציף, מרתק, משכנע. סדרת ספרי היקום של אנדר היא סדרת "המשחק של אנדר" ושלושת המשכיו- קול למתים, קסנוסייד, ילדי המחשבה וסדרת הצל- "הצל של אנדר", הצל של ההגמון, בובות צללים, הצל של הענק, ו"אנדר בגלות" הספר התשיעי שמתאר את מה שקרה בין הפרק ה-14 וה-15 של "המשחק של אנדר".
אלו ספרים כל כך טובים, שאני לא יודעת באילו מילים להשתמש כדי לשכנע אתכם לקרוא אותם, את כל התשעה, בזה אחר זה. נדמה לי שספרות טובה היא כזו, שבשלב מסוים מעבירה אותך למקום שמעבר למילים, מקום שבו אתה יודע שהועשרת, שחייך התמלאו במשהו טוב.
בסדרת הספרים הזו קארד מאפשר לנו לראות את הרוע הטמון בכל אחד ואחד, את האפשרות הזו של רוע, אבל נותן גם לראות את הטוב הטמון בו. הוא פותח ומראה את המשמעות העמוקה, הדתית, של הבחירות שאדם עושה בחייו, מהקטנות והבלתי משמעותיות לכאורה, ועד להחלטות הרות הגורל, את המשמעות של הבחירה שלא לקחת את הדרך הרעה, או של ההתמודדות הבלתי פוסקת עם המעשים שכבר עשינו, ככל שאנו מאפשרים לעצמנו להבחין בכך ולהיות מודעים לרחשים הנסתרים בנפשנו.

ולבסוף, קארד מאפיין את החשיבות הרבה של חיים כקהילה, של התבוננות על חיי האדם לא כ"בדד ישכון", לא כגוף נפרד, כי אם כחלק ממשפחה, כחלק מהקהילה שבתוכה הוא חי, כחלק מהגזע האנושי, כפרט בקהילת החיים התבוניים ביקום בכללותו. רק התבוננות כזו, במעגלי החיים שבתוכם אנו מתקיימים, מאפשרת- או אולי מחייבת - את קיומו של מצפון פעיל ויעיל, שמנתב את דרכנו.

באקורד הסיום, ב"אחרית דבר" לספר 'אנדר בגלות', מאפשר לנו קארד להכיר את קהילת הקוראים הראשונים שלו, שבתוכה הוא מתקיים, הקוראים שמקבלים את פרקי הספר ומעירים הערות, מאפשרים לו לתקן ולשפר ולכתוב מחדש, לוודא שקו הזמנים והעלילות והפרטים נכון ומדויק ככל הניתן על פני כל הספרים והעולמות שברא. וזו הצצה מרתקת לעבודתו של סופר אמן.