שיעורים אמריקאיים שש הצעות לאלף הבא

שיעורים אמריקאיים שש הצעות לאלף הבא - איטאלו קאלווינו
הוצאת זמורה ביתן, 211 עמ'

בשנת 1984 הוזמן קאלווינו לאוניברסיטת הארווארד לשאת שש הרצאות על ספרות במסגרת סדרת הרצאות יוקרתית. הוא נפטר בטרם השלים את כתיבת ההרצאה האחרונה. המסות שהכין כונסו בספר זה, והן עוסקות בתכונות של הספרות שראוי לשמור לאלף הבא: קלילות, מהירות, דייקנות, נראות וריבוי.

ההרצאות מכילות דוגמאות מהמיתולוגיה, מהספרות, אנתרופולוגיה ואמנות תוך ניתוח מבריק ומאתגר. קאלווינו לא תמיד ברור, הוא עצמו מודה שהוא גולש: "הרצאה זו אינה מניחה לי שאנווט אותה בכיוון שקבעתי מראש", אבל פנינים טמונות בדברים הנאמרים, ואפשר וכדאי ללקטן.

הספר מכיל ציטוטים רבים מעולמו הספרותי של קאלווינו, תוך ניתוח ספרותי ופילוסופי שלהם, ושיבוצם במסגרת המאמרים על פי נושאיהם. זהו שיעור משובח ביותר בספרות, עם הקניית כלים לניתוח יצירות, דרך רבדים ומשמעויות עמוקות, מהותיות הנובעות מתפיסת העולם של המחבר כפי שקאלווינו מפרש אותה.

הספר מכיל אמירות חשובות על הספרות, תפקידה בעולם, על הכלים הספרותיים.

"לדבר עם אלה שטרם נולדו ולא ייוולדו אלא בעוד אלף שנים, או עשרת אלפים שנה? ובדרך קלה כל כך! על ידי הצירופים השונים של עשרים אותיות קטנטנות על גיליון נייר."

בהקשר זה, אחד הדברים היותר מרתקים בספר הוא ההסברים שקאלווינו מספר על הבסיס שעליו בנה את היצירות שלו. הוא מספר על התפיסה הפילוסופית קיומית, על הדרך שבה הוא מתחיל לבנות סיפור (בתחילה הוא מדמיין תמונה, ולאחר שהיא מתחדדת, הוא מתחיל לפתח את הסיפור שגלום בה).

 הנספח הכולל את רשימותיו של קאלווינו על התחלה וסיום הובא במקום ההרצאה השישית שטרם הספיק לכתוב (למרבה הצער, כל כך!). זהו פרק כתיבה מרהיב, המציג יותר מכל את העושר הרוחני שמתוכו כתב קאלווינו.

"היצירה הספרותית היא אחד מהחלקים הזעירים האלה שבהם היקום עוטה צורה גבישית, מקבל משמעות – לא קבועה, לא סופית, לא קפואה עד מוות, אלא חיה כאורגניזם חי. השירה היא אוייבתו הגדולה של המקרה, אף שהיא עצמה בת המקרה ויודעת שיד המקרה תהיה בסופו של דבר על העליונה."

ביליתי שעות מענגות בבוקר שבת עם קפה בגינה, ושקיעה בספר שמייצר תחושת זמן ייחודית משל עצמו. סיכמתי לי נקודות מכל פרק / הרצאה, לא משום שאלו הנקודות הכי חשובות או היחידות, אלא שאלו הנקודות שתפסו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית, ואין ספק שזהו ספר שכדאי לקרוא יותר מפעם אחת.

קלילות- "הספרות כפונקציה קיומית, החיפוש אחר הקלילות כתגובה לכובד החיים." לכן קאלווינו תמיד מנסה לכתוב בדרך של החסרת משקל, של הדמויות, של הערים, של מבנה הסיפור והלשון. קלילות מהורהרת, פירוק של נושאים כבדים לרכיביהם הדקים. מארג מילים נטול משקל שמכיל את המהות. מהלך חשיבתי או תהליך נפשי מתוארים באמצעות יסודות עדינים, ובמידת הפשטה גבוהה. הסיפור מפעיל סוגסטיה מילולית על הקורא יותר מאשר בשל המילים עצמן. המסקנה של קאלווינו: הכתיבה כדגם של כל תהליכי המציאות, או אף כמציאות היחידה שאפשר להכיר. השימוש במילים כפי שהוא מבין אותו – כרדיפה מתמדת אחר הדברים, כהסתגלות לרבגוניותם האינסופית.

מהירות- "הסיפור הוא מהלך הפועל על התקדמות הזמן, קסם המשפיע על זרימת הזמן, אגב צמצומו או הרחבתו." בסיפור התמציתי- הכול נתון לדמיון, והמהירות ברצף האירועים מעבירה תחושה של הכרח בלתי נמנע, הניחן בכוח סוגסטיבי גדול יותר. ובכן: חסכנות- התמקדות בעיקר בלבד, מקצב, מהירות סגנון וקיצור המציג הרבה רעיונות בו-זמנית. הכרחיות- כמו בשירה, חיפוש אחר ביטוי הכרחי, יחידאי, טעון, תמציתי, נחרת בזיכרון. דחיסות- של תכנים, לכידת נקודות רחוקות במרחב ובזמן וקשירה ביניהן. קיצור- צמצום של סאגות ואפוסים לכדי ממדיו של משפט.

ועל ספרות: חפץ המופיע בסיפור הופך להיות מעין מוקד ברשת יחסים בלתי נראים. הוא יכול להיות הגיבור האמיתי של הסיפור, זה שתנועותיו הן המניעות את הדמויות, הוא הקובע את טיב היחסים ביניהן. סביבו הולך ומתהווה מעין שדה כוחות, הוא שדה הסיפור.

"הספרות ודאי לא היתה קיימת לולא נטו מקצת מבני האדם למופנמות קיצונית, לאי-שביעות רצון מהעולם כמות שהוא, לולא נטו לשכוח את השעות והימים ולהישיר מבט אל המילים הדוממות, האילמות."

דייקנות- א. תכנית מוגדרת היטב ומחושבת היטב לעיצוב היצירה. ב. העלאת תמונות חזותיות צלולות, חדות ובלתי נשכחות. ג. לשון המדייקת ככל האפשר בלקסיקון ובייצוג גוני הגוונים של המחשבה והדמיון. מבחינתו של קאלווינו, בניגוד לדיבור, בכתיבה יש אפשרות לדייק את המשפט, עד שהשפה נהיית למה שהיתה צריכה להיות באמת. כנגד ההשטחה של המשמעות במילים, בתמונות, בחיי אנשים ותולדות האומות, נאבק קאלווינו באמצעות הספרות. הדימויים שמבטאים את הגביש- המסמל אי השתנות וסדירות, ולעומתו הלהבה- המסמלת תנודה פנימית בלתי פוסקת עם התמדה של צורה חיצונית כוללת. הדימויים מבטאים שני אופנים של גדילה בזמן, של סיווג רעיונות, סגנונות, רגשות. אותה כפילות קיימת בכל ערך, גם בדייקנות. ככל שקאלווינו מנסה לחקור את משמעותה של המילה, הוא חומק מהגשמי אל המופשט. איך משתמשים במילה כדי לדייק את המשמעות?

נראות- "הדמיון הוא מקום שיורד לתוכו גשם", פותח קאלווינו הרצאה זו במשפט נפלא שמכיל את כל המשמעות שאפשר. מבחינתו, המעבר מן המילה לדמיון החזותי, משמש כדרך להשגת הידיעה של המשמעויות העמוקות. הדמיון יכול להיתפס כשיח ושיג עם נפש העולם, או כאמצעי לידיעה, או ככלי המחזיק את אמת היקום.

יש כאן אמירות לא פשוטות על הציוויליזציה של ימינו, שהיא "ציוויליזציה של תמונות". בני האדם מוצפים במבול של תמונות מוכנות מראש, וכתוצאה מכך בזיכרון החזותי שלהם מתערבב הניסיון האישי הישיר עם מה שצפו בטלוויזיה. במוחם מצטבר אוסף של שברי תמונות שמקשה על האפשרות למקד מראות בעיניים עצומות, לדלות צבעים וצורות מאותיות על דף לבן, לחשוב באמצעות תמונות. ההרצאה נכתבה בשנת 1985, מדהים עד כמה הדברים אפילו עוד יותר רלבנטיים היום.

ריבוי- החתירה של הספרות לריבוי אפשרויות.

"הספרות חיה רק אם היא מציבה לפניה יעדים אדירים, גם כאלה המצויים מעבר לכל מימוש אפשרי. רק אם משוררים וסופרים יבקשו לבצע משימות שאיש זולתם אינו מעז אפילו לדמותן, רק אז תוסיף הספרות למלא תפקיד כלשהו."

קאלווינו משבח את הכתיבה של חורחה לואיס בורחס. הטקסטים שלו מצטמצמים למעט עמודים, חיסכון מופתי במילים, אך כל טקס מכיל מודל של היקום או תכונה של היקום: האינסוף, האינספור, הזמן. זהו טקסט שצומח ומתרחב מבפנים. כמו כן, מציין את "החיים הוראות שימוש" לז'ורז' פרק, כמאורע החשוב האחרון בתולדות הרומן. לדבריו, יש בספר תפיסת יסוד רחבה עד אין גבול אך שלמה, חדשות ההישגים הספרותיים, ובעיקר- "פרק אסף את מה שמייחד כל עובדה, אדם וחפץ, ונקב בשמו. איש לא היה מחוסן יותר מפרק מפני החולי הקשה ביותר שהכתיבה לוקה בו בימינו: הסתמיות." וכשקוראים את המשפט מבינים: זו, אכן הרעה החולה של הכתיבה בימינו, הסתמיות הזו שפושטת בכל. כמה חשוב להקפיד על דיוק, לכבד כל מילה כך שתהיה כלי המחזיק הרבה.

"חיי כל אדם הם אנציקלופדיה, ספרייה, רשימת חפצים, אוסף סגנונות שונים, והכול עשוי להתערבב בהם בלי הרף ולהסתדר מחדש בכל הדרכים האפשריות."

סיפור מסע

סיפור מסע

בצהרי יום שלישי (חג הפסח) נחתנו בשארל דה-גול, בפאריז, בלי לדעת איפה נישן הלילה. יום קודם החלטנו לנסוע, בערב החג, והחלטנו שיהיה בסדר ונסתדר. מהמודיעין בשדה התעופה הפנו אותנו למשרד התיירות שנמצא בשדרות האופרה, שם התברר לנו שכל המלונות שלהם בתפוסה מלאה. המליצו לנו לשבת בקפה עם אינטרנט חופשי ולחפש בעצמנו. ישבנו בסטארבאקס ברחוב היפהפה, הבטנו בפריזאים החולפים על פנינו, נראים נפלא, מלאים בשיק, מייד רצינו גם אנחנו ללבוש שמלות קלילות בגובה אמצע ירך, עם גרבונים שחורים ונעלי סירה שחורות ומעיל שחור מעט יותר קצר מהשמלה, ועם תיק מקסים. גלשנו עד שמצאנו מלון עם מקומות פנויים. שיחת טלפון למלון לא צלחה- קודם היו בעיות לחייג דרך הסלולרי שלנו, אחר כך התברר שמי שענה לנו דובר צרפתית שוטפת. אנחנו לא. בתעוזה של רגע ניגשתי לאישה שישבה לה לבדה בשולחן הסמוך, וביקשתי שתסייע לנו לדבר עם המלון ולהזמין חדר. התברר שגם המלון הזה בתפוסה מלאה. לפני שהבנו מה קורה, היא התיישבה על המחשב, שלפה סלולרי, והתחילה לעשות טלפונים, לדבר בצרפתית מהירה ולזרוק לנו הסברים קצרים באנגלית. היא הרימה מבט והבטיחה: יהיה מלון. אחרי הרבה זמן והרבה טלפונים היא מצאה מקום במלון נובוטל שיושב ליד תחנת המטרו ב- Val de sien אבל רק ממחר. אתם תשנו אצלי הלילה, היא הודיעה לקהל ההמום שלה. ולא הייתה מוכנה לשמוע על תשלום. בעלה נסע עם התאומות לבקר את משפחתו, כך שיש לה חדר פנוי. היא גרה במקום שנקרא גוויאנקור, הקרוב לארמון ורסאי, "עשרים דקות נסיעה מהמרכז", בפועל זה לקח כשעה במונית. היא הכניסה אותנו לבית – דירונת קטנה ומקסימה, אירגנה לנו מזרון על הרצפה ליד מיטת הקומותיים שבה יישנו הבנות, הראתה לנו את כל הדירה, והודיעה שהיא צריכה ללכת לפגישה בפאריז, שנאכל מה שאנחנו רוצים, השאירה לנו את המפתח כדי שנוכל לטייל בסביבה ולאכול במסעדה (סושי), התריעה בנו שננעל את הדלת מבפנים וביקשה שנפתח את הדלת כשהיא תחזור הביתה ולא נשאיר אותה בחוץ..

למחרת כיבדה אותנו בארוחת בוקר צרפתית טיפוסית של קפה וקרואסונים נפלאים, ואז נסענו בליווי צמוד שלה לתחנת הרכבת, סידור כרטיס פס עם תמונות - היא עזרה להדביק את התמונות על הכרטיסים! ועד לדלת לרכבת, וידאה שאנחנו יודעים איפה לרדת, ונפרדנו בחיבוקים חמים.

דברים מוזרים קורים

דברים מוזרים קורים – קלי לינק

הוצאת בבל, 258 עמ'.

הספר מורכב מ-11 סיפורים. כפי שמבטיח שם הספר, קלי לינק אכן מקיימת. דברים מוזרים בהחלט קורים בסיפורים שלה. איש מת שולח מכתבים לאשתו, חייזריות בלונדיניות פולשות למנהטן, זוג בירח דבש משתתף בתחרות יופי אפוקליפטית, בלשית צעירה ניזונה מחלומות של אנשים, ילדה נעלמת כדי להתחבר אל הוריה הרחוקים, נערה יחפה עושה מסע ארוך ומדמם אל מלכת השלג כדי לחפש את אהובה שנעלם.

הסיפור 'מסעות עם מלכת השלג' ממשיך ללכת איתי הרבה לאחר שסיימתי לקרוא את הספר. הנערה ההולכת יחפה בדרכים, שברי זכוכית נתקעים ברגליה והיא מדממת והולכת. "חלק ממך כל הזמן נוסע מהר יותר, כל הזמן נוסע קדימה. אפילו כשאת נעה, זה אף פעם לא מספיק מהר כדי שהחלק הזה יהיה מרוצה." והנערה הזו היא כל אישה בעולם המודרני, מסובכת עם הפער בין האגדות למציאות. "גבירותי." פונה אלינו המספרת "האם עלה על דעתכן שאגדות אינן מתחשבות בכפות הרגליים?" והיא מזכירה לנו את בת הים הקטנה שויתרה על זנבה תמורת אהבה, הילדה שנעלה את נעלי הריקוד האדומות המקסימות שלא חדלו לרקוד עד שנאלצה לגדוע את כפות רגליה, ועוד. לינק משחקת עם אגדות הילדים ומחדירה מסר חד כדוקרן קרח.

הסיפורים סוריאליסטים, כתובים היטב, ומשלבים מרכיבים של ספרי מסתורין, מתח ואימה עם מרכיבים של אגדות ילדים, מדע בדיוני. המוח של קלי לינק מסתובב באזורים מוזרים ביותר.

הסיפור "מים מגב של כלב שחור" גרם לי לעצור ולשאול "מה ל---?!" וזה הסיפור השני. בערך במחצית הספר הפסקתי לקרוא לכמה חודשים, ואז חזרתי להמשך הקריאה.

הסיפור "נשף הניצולים או המסיבה של דונר" הזכיר לי את הסרט הניצוץ. ג'ק ניקולסון מסתובב במסדרונות עם העיניים המוטרפות שלו, ואי אפשר להפסיק לצפות בו למרות האימה המלווה את הסרט, אימה שאין לה שם, ולעתים זוועות שאינך רוצה לראות.

וזה הבהיר לי את מהות התחושה שמלווה את קריאת הסיפורים. הקריאה בספר נעה בין ההנאה מהמשפטים השנונים, מהפסקאות המנוסחות היטב, להפתעה, לאי-נוחות, לרתיעה, לצמרמורת שעוברת בגווך, לתחושה שאתה רוצה להפסיק לקרוא אבל לא יכול.

השילוב של אגדות ילדים לתוך הסיפורים מחצין את המסר הלא-ילדותי החבוי בהם. נסיך שמחפש את זו שנעל הזכוכית הקטנה תתאים לרגלה? זה לא חדש לכשעצמו, אבל לינק מיטיבה לעצב את המוזרות התת-מודעת שמדשנת את אגדות הילדות שהן בהחלט לא-תמימות, לתוך סיפורים ששואלים אותך: ובכן, כמה מהחלומות שקיווית כילד, אכן התגשמו? האם הזוגיות שלך, או של האנשים סביבך היא "מאז הם חיו באושר ועושר"? ואם לא, מה גרם לך, אישה, כל אישה שהיא, לקנות את כל הסיפור הזה של "מאז הם חיו..." ולחפש אותו כל חייך? במי האשמה, בסיפורים, בדברים המוזרים שקורים, כי אלו הם החיים?

זה לא ספר נעים ונינוח לקריאה, כפי שכבר אפשר להבין. לפעמים חשתי שהספר הזה הוא כמו טיפול בשן כואבת. עסק כואב, לא נעים, אבל הכרחי. ברונו בטלהיים חשף ב "קסמן של אגדות" את תפקידן העיקרי של האגדות בכל התרבויות מאז ומעולם, קלי לינק יוצאת למסעות הזויים כדי לממש את המטרות האלה. להתמודד עם ערכים חברתיים, עם הפחדים, ולצאת למסע הרפתקאות אישי.

אז האם אני ממליצה על הספר? נלחמתי עם הספר הזה כשנה. זה משוגע, זה שנון, זה חכם, זה מפחיד, זה מזוויע, זה סוריאליסטי, זה מצחיק, זה מוזר, זה חכם, בקיצור, זה כל מיני דברים.

והנה כמה דוגמאות לטירוף, לשנינות, להרפתקאות, לפחדים:

"מעולם לא הסבירו לבלשית הצעירה מדוע אמא שלה עזבה, למרות שזה בטח היה כדי לעשות משהו חשוב מאד. ייתכן שהיא מתה. למות זה מספיק חשוב – זה כמעט נסלח."

"הכרתי מישהו שבעוגיית המזל שלו היה כתוב, "החיים שלך נראים כרגע כמו רכבת הרים. אבל אל תדאג, זה תכף ייגמר." מה זה אמור להביע?"

"יש לי רוח רפאים," לואיז מתוודה.
"את מוכנה לשאול אותה משהו?" גלוריה אומרת. "תשאלי אותה איך זה להיות מתה. אני מעדיפה לדעת משהו על מקומות לפני שאני מגיעה אליהם. לא אכפת לי ללכת למקום חדש, אבל אני מעדיפה לדעת מראש איך זה הולך להיות. אני מעדיפה שיהיה לי איזשהו מושג."

מעוף הדרקון

מעוף הדרקון – אן מק'קאפרי

הוצאת אופוס, 308 עמודים

סיפור המעשה:

בכוכב הלכת השלישי במערכת רוכבאט יש אוויר, מים וכוח משיכה נוח. בני האדם במסעות הגילוי שלהם ביקום, גילו אותו ויישבו אותו חיש מהר, כינו אותו פרן, ולאחר מכן עזבו את המושבות שעל פרן לדאוג לעצמן. לרוכבאט יש כוכב לכת זר, אדום, שחג סביבו במסלול אליפטי תועה. אחת למאתיים שנה הוא מתקרב לפרן, ובעת אותה קרבה, צורת החיים הילידית של הכוכב האדום מבקשת לעבור לפרן בעל האקלים הנוח יותר. קורי כסף צונחים מהכוכב האדום אל פרן ומאיימים להשמיד כל צורת חיים אורגנית. במאבק נגד פלישה זו נעזרים בני האדם בדרקונים, שיכולים לעבור למרחקים כהרף עין, ושהם בעלי תכונות טלפתיות. בני אדם שניחנו בשיעור גבוה של אמפתיה וכושר טלפתי הם רוכבי הדרקונים. אך, לאחר שפרן השתחררה מהסכנה, מאבדים הגיבורים את מעמדם וסיפורי הגבורה הופכים לאגדות. בתחילת הספר אנו פוגשים את לסה שנותרה בחיים במשך עשור לאחר רצח משפחתה על ידי השליט שכבש את המושבה המשפחתית, ועתה הייתה מוכנה לצאת ממקום מחבואה ולתבוע לעצמה את זכותה מלידה. קורי הכסף הקטלניים, הניגרים מן הכוכב האדום, שבים לאיים בהשמדת כל ניצוץ חיים בפרן, והדרקונים הטלפתיים האדירים, אשר הגנו על פרן מאז ימי הקדמונים, התמעטו ומספרם זעום. הם לבדם לא יוכלו להגן על כוכב הלכת בשעתו הקשה ביותר. נחישותה ואומץ לבה של לסה דרושים כעת לפרן כולה.

מעוף הדרקון הוא הספר הראשון בדברי הימים של פרן, הסדרה של אן מק'קאפרי.

"מתי אגדה היא אגדה? מדוע מיתוס הוא מיתוס? כמה עתיקה ונשכחת צריכה להיות עובדה כדי שתורד לדרגת מעשייה? ומדוע מתקבלות עובדות מסוימות כמי שאין לחלוק עליהן, בעוד שאחרות מאבדות כל תוקף ולובשות אופי חסר יציבות?"

כך מתחיל המבוא לסיפור, וכאן מתגבש המסר שהספר מבקש לבחון. ולפני שהדרקון יתחיל לעוף באוויר, המילים האלו זורקות אותי למיתוס הלאומי שלנו, על עם שיוצא לנדודים במדבריות, חוצה ימים שנבקעים עבורו, מקבל ספר שנחצב ממילים קדושות שנאמרות על ידי קול ללא מראה או דמות, ומגבש דת חדשה ומרהיבה. כמה זמן צריך לעבור מאז שרות תאמר לנעמי "אל אשר תלכי – אלך", כדי שזה יהפוך לסיפור אגדה שימשיך להקסים אותנו לאורך הדורות? כך נוצרה מערכת חדשה של אגדות ומיתוסים.

פ'לאר הוא אחד הבודדים שמאמין במסורות העתיקות המועברות בשירים על ידי נוגני הנבל שזה תפקידם, להעביר את ההיסטוריה אל ההווה. איך חש אדם אחד שהאמת שהוא דבק בה איננה נחלת הכלל, ואף זוכה לגינוי ולבוז? אי אפשר שלא לחוש בהקבלה לדת היהודית, כשקוראים על אנשי הדרקונים, הממשיכים לְשַמֵר את המסורת העתיקה, למרות שרובם איבדו את העיגון של ההוראות והכללים בעובדות ובעצמם כבר אינם בטוחים שאין מדובר במיתוס. 

מק'קאפרי שואבת אותנו בכישרון רב לתוך סיפור שאי אפשר להפסיק לקרוא. היא מפגישה אותנו עם  אנשים שחווים דברים, שפועלים בעולם, שמרגישים, חושבים, מחפשים משמעות וייעוד לחייהם.

"אני מאמין שהחיים אינם מתמצים בגידול דרקונים ובתחרויות של אביב. זה לא די בשבילי. והבאתי גם אחרים לכך שירחיקו ראות, מעבר לשיקול הפרטי הצר. נתתי להם מטרה, משמעות."
"האמיני יחד איתי, לסה, כל עוד אין לך סיבה לא להאמין. אני מכבד את ספקותייך. אין כל רע בהטלת ספקות. זה מוביל לפעמים לאמונה חזקה יותר, אבל האמיני יחד אתי עד האביב."
"תחת חסותו למדה כי החיים אכן אינם מתמצים בגידול דרקונים ובתחרויות אביב. החיים הם מאבק לעשות את הבלתי-אפשרי - להצליח או למות, תוך ידיעה שניסית!"

לא משנה אם מדובר בגידול דרקונים, משימה שממילא נשמעת מרתקת ועטורת תהילה הרבה יותר מאשר כביסות והחלפת חיתולים, אם מדובר בהשכמה כל בוקר לעבודה – גם אם מדובר בעבודה מעניינת, חשובה ואהובה, אם בהשכמה לתפילות ובשמירת מצוות, מה שחשוב הוא ה'איך' הפנימי של המעשים שלנו. מה שחשוב הוא החיפוש התמידי, הבלתי נלאה, אחר המשמעות שתלווה כל פעולה, או מחשבה, או רגש, המאבק לעשות את המיטב ואת המרב האפשרי לכל אדם, במסגרת תהליך מתמשך של התפתחות אישית ושל למידה. אדם שואף להביא לביטוי את הכישורים והיכולות שלו, לבטא את היעוד שלו במסגרת הכלים שניתנו לו, דווקא לו, במיוחד ובשונה מאחרים.

וכשכל אדם מביא את עצמו למקסימום שלו, כולם מרוויחים. בסיפור של מק'קאפרי, זו אישה שמממשת את הייעוד שלה ללא חשש, באומץ לב, תעוזה ותובנות נדירות שמאפשרות לה להילחם מעבר למקום וזמן:

"לסה הרגישה כי סוף-סוף קיבלה עליה את תפקידה במלואו: כאשת-הוויר וכבת זוג, לעזור לפ'לאר לעצב אנשים ומאורעות במשך מחזורים רבים לעתיד לבוא – כדי להבטיח את פרן מפני הקורים."

כבר אין מי שיקנה בייגל'ס

היום אנחנו יוצאים לסרט. קחו לכם קופסת פופקורן, פחית קולה, והתרווחו בכורסא. הסרט שנצפה בו הוא סרט דוקומנטרי מפסטיבל דוקאביב

הסרט: ברוקלין שלי

במאית: קלי אנדרסון

במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב

אחד הסימנים לסרט טוב הוא, שהוא ממשיך והולך איתך גם לאחר שהסתיים. הסרט 'ברוקלין שלי' אכן ממשיך והולך איתי גם יום לאחר שצפיתי בו. כמי שעוסקת בתחום התכנון העירוני (בליווי המשפטי) הגעתי לסרט מראש בהתעניינות וסקרנות. מה יחדש לי? ובכן, הסרט הציב בעיה מוכרת בתחום זה, ובחר בנקודת מבטם של האנשים הפשוטים שהתכנון בדרך כלל נוחת על גבם ללא אפשרות שלהם להתערב או לשנות אותו.

אנדרסון מבקשת לבטא בסרט מסר אחד בסיסי: עיריית ניו יורק ניהלה במכוון ובאופן מתוכנן תהליך  של דחיקת האוכלוסייה הענייה משכונות העוני בברוקלין לטובת כניסה של אוכלוסייה חזקה, במטרה מוצהרת ליצור התחדשות עירונית. לשם כך קיבלו יזמים עתירי הון תמריצים בשווי כספי משמעותי, אבל העירייה שכחה לדרוש מהיזם להחזיר לציבור את חלקו, באמצעות הקצאת חלק מהדירות כדיור בר השגה, וכך רק היזמים יצאו ברווחים ניכרים. מסר נוסף בסרט, ואולי בעייתי משהו, הוא שמדובר במהלך גזעני בבסיסו, בניסיון לדחוק אוכלוסייה חלשה בעלת צבע עור מובהק, לטובת אוכלוסייה חזקה בעלת צבע עור מובהק והפוך.

אנדרסון סוקרת את ההיסטוריה של שכונת ברוקלין דרך נקודת המבט של התושבים הוותיקים במקום. על רקע פסקול תוסס היא מראה לנו תמונות בשחור לבן של דיירי השכונה, נכנסת למספרה השכונתית, למאפיית הבייגל, חנות הכובעים או הפאות. אנשים פשוטים, שבנו את עסקיהם הקטנים על פי הצרכים והרצונות של האוכלוסייה המקומית, קהילה חמה עם היכרות של השכנים, עם המוסיקה האופיינית, עם חנויות שמאפשרות ללקוחותיהן קניה בהסדר תשלומים נוח. אנשים מצביעים על מקומות ובניינים ומספרים למצלמה מה היה שם פעם, נזכרים בילדותם במקום. קהילה חמה וזיכרונות טובים. חיים אורבניים תוססים.

מאפיין אחר של שכונה זו הוא נחשלות כלכלית של האוכלוסייה, וערך נמוך של הנכסים. התוצאה היא בליל צבעוני, רעשני, גדוש אנשים ברחובות, בתים מוזנחים. כתובות גראפיטי שמדברות על חופש, חיים. רחובות מאד לא מטופחים. אנדרסון אוהבת את החיים הקהילתיים, הצבעוניים האלה. ואם השתמשתי במילה "צבעוני" נשים את הדברים על השולחן. מדובר בעיקר באוכלוסיית מיעוטים- שחורים או פורטוריקנים.

ואז מתחילים להגיע אנשים כמו קלי אנדרסון, לבנים בני המעמד הבינוני, בעלי יכולת כלכלית טובה יותר, שכמו אנדרסון עדיין אינם יכולים להרשות לעצמם מגורים במקומות יוקרתיים יותר בניו יורק, או שזה נראה להם מגניב וייחודי לגור דווקא שם, במקום שונה מהשכונות המסודרות והנקיות.

כעת סוקרת אנדרסון את התהליך שבו דווקא עצם ההגעה של אותה אוכלוסייה צעירה וחזקה לשכונה הנחשלת, מתחיל לסחוף תהליך של עליית מחירים, ודוחק החוצה את האוכלוסייה המקומית החלשה. אלא, שכאן אנדרסון מציגה בפנינו תמונת מצב לא מחמיאה לממשל העירוני, שלעמדתה מכוון באופן אגרסיבי את השינוי, בלי מחשבה ורגישות לצרכים של האוכלוסייה המקומית, בלי לתת את הדעת על ההרס שנוצר למרקם הקהילתי האנושי החם.

אנדרסון לא מביאה בחשבון, שהקהילה שהיא מדברת עליה איננה קהילה הטרוגנית, אלא נחלקת על פי גזעים. אין כאן תמהיל חברתי אמיתי. הדברים בולטים במיוחד בשאלון הקצר שהיא עורכת בקרב תושבי השכונה שלה, שבה באופן מובהק נחלקות הדעות בין ה"לבנים" שסבורים שצריך "למחוק" את מרכז ברוקלין שהם בשום אופן לא ילכו לשם לטייל או לקנות בחנויות, לעומת ה"שחורים" שלא ילכו לשם אבל חושבים שצריך להשאיר את המקום. הדקות המעטות האלו של הסרט מבליטות את מלוא הבעייתיות של הניסיונות לטפל בשכונות מסוג זה.

בסיום הסרט שמעתי מאחורי מישהי אומרת: "זהו? ציפיתי ליותר.."

אני עדיין חושבת שהסרט עשה שירות טוב לדיון הציבורי בנושא הג'נטריפיקציה. מה זה? אותו תהליך שתיארתי של חדירת אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות במרכזי ערים תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה. מצד אחד, הוא מלווה בתהליך של התחדשות פני הרחובות, שיפוץ בתים ותחלופה של העסקים באזור. מצד שני, זהו תהליך שפוגע במרקם החיים של קהילה שהתגוררה במשך שנים במקום, אשר נדחקת מסיבות כלכליות אל מחוץ למקום מגוריה לאורך עשרות שנים.

תכנון עיר הוא תחום מרתק ומורכב, שיש לו פנים רבות. השינויים במראה העיר ובדרך החיים בה לאורך ציר הזמן הם דבר טבעי ונכון כיון שעיר היא גוף חי וצומח. בוודאי שהרשות המקומית מעוניינת להשפיע על השינויים באופן מתוכנן ומושכל. אבל מצד שני, יש אנשים שאין להם "פה" והם בונים את חייהם באופן שטבעי ונכון להם. מההיכרות המקצועית שלי, לא פשוט לנסות לשקם שכונת מצוקה גם בכלים שמאפשרים לאוכלוסיה עצמה לצמוח "מבפנים".

מיוחסת לצ'רצ'יל האמירה "אנו מעצבים את הבניינים שלנו ואחר כך הבניינים מעצבים אותנו." 

אחד הרגעים החזקים בסרט, בעיני, הוא צילום של רחוב רחב ונקי, שמשני צידיו מגדלי יוקרה, שומם ועזוב. אותו רחוב בתחילת הסרט לפני ה"התחדשות" היה שוקק חיים וגדוש אנשים רבים שמסתובבים, נכנסים לחנויות שבהן מיני פריטים צבעוניים, מוסרים שלום לשכנים מזדמנים. כעת יש לנו מגדלים יוקרתיים-קרים שתושביהם אינם נוהגים לטייל במדרכות, או לאכול בייגל. הם יושבים במסעדות יוקרה שאליהן הגיעו ברכב.

האם זה נכון למחוק את אורח החיים הקהילתי ממקום של עמדה אליטיסטית פטרנליסטית שיודעת יותר טוב מהאנשים החיים במקום מה נכון להם?

דבריה של הנציגה העירונית שאומרת בנחת: אנשים חוששים משינויים אבל בסופו של דבר זה לטובתם, מעומתים מול ההצגה של כוחות השוק הדורסניים, של המחיקה של אופי ואישיות שהיו לשכונה, ובעיקר מול בעל מאפיית הבייגל שכבר אין לו למי למכור, בחנות שמתרוקנת מהלקוחות, שהיו עובדי המשרדים והחנויות שנסגרו. בעיקר נגע מאד לליבי הכאב המאופק של אותה סינית שמנהלת חנות פאות מצליחה ובאמצעותה מממנת לימודים לבניה. עכשיו היא מסולקת משם. משהו בכאב השקט שמחלחל דרך הדיבור המאופק שלה המחיש יותר מהכול את מה שעובר על אנשי השכונה.

פטיט אנגלז

פטיט אנגלז – קתרין סנדרסון

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 320 עמ'

.

קתרין היא בחורה אנגליה שהגשימה את חלום הילדות שלה: היא חיה בפריז, גרה בדירה המשקיפה על נוף הגגות הפריסאי, נשואה לבחור צרפתי שבו התאהבה, יש לה תינוקת מקסימה ומתוקה, עבודה טובה. כמו שהחיים מלמדים אותנו, והרבה ספרים אוהבים לחזור על כך, לא תמיד מה שנראה טוב "לפי הספר" באמת עושה לנו טוב.

אז מה קרה? קרה לקתרין ולבן זוגה מה שקורה להרבה זוגות אחרי שנולד הילד הראשון. האישה מגלה שאחרי הכול, ולמרות הכול, החיים שלה עוברים מפץ גדול, ולעולם היא לא תשוב להיות מה שהייתה טרם האמהות. לעומת זאת, האב הטרי ממשיך בחייו, בעיסוקיו, בעבודתו, אצלו אין מהפך. וכך, מי שפעם הייתה אישה מקסימה, מתחשבת, אוהבת, מלאה בתחביבים, רצונות, שאיפות, הופכת ליצור ממורמר ומתוסכל, שני בני הזוג מתחילים לחוש שחיי הנישואים לא מקיימים את ההבטחה שהייתה גלומה בהם, זוג היונים הופך לשותפים לדירה, שותפים לניהול של עסק קטן שקוראים לו "הילד", עסק טעון אדמיניסטרציה בשפע.

קתרין בורחת מהאפרוריות הקיומית לבלוג שהחלה לנהל, בשם "פטיט אנגלז" – האנגלייה הקטנה, ואליו היא שופכת את תסכוליה והגיגיה. הבלוג הולך וצובר כניסות (או, במילים אחרות, קהל קוראים הולך וגדל). כעת מתחיל להתפתח קשר עם אחד מהמגיבים הקבועים בבלוג, ההופך להבטחה לכל מה שכבר מזמן לא קיים בחיים המציאותיים של קתרין: חום, רומנטיקה, תשוקה, משמעות, שיחות.

בין המסעות הוירטואליים, לבין המסעות ברחובות פריז, בבתי קפה ומועדונים, הקשרים עם בלוגרים אחרים ועם חברים לעבודה, קתרין תלמד עד מהרה, שקיים הבדל בין קתרין לבין פטיט אנגלז למרות שלכאורה היא כותבת בכנות רבה, שגם לחלומות יש מגבלות כשהם פוגשים במציאות, שהחיים הם מה שהם ולא מה שהיינו רוצים שהם יהיו. במהלך השנה עליה היא מספרת לנו, קתרין עוברת תהליך התבגרות.

אז ככה, זה לא 'ספר מופת', אין כאן רבדים ועומקים, ויחד עם זאת הספר קריא וחביב מאד, מיטיב לטפל בנושאים ובעיות מוכרים, בדרך מעניינת עם ניחוח פריזאי.