שתי כפות ידיים ומלה

שתי כפות ידיים ומלה – ישעיהו קורן

הוצאת הספריה החדשה, 207 עמ'

'אהבה' בעברית היא מלה קשה, הדורשת בקיאות הן בכתיב והן בהגייה... כמה אפשרויות לשגות יש במלה הזו - מעולם לא חישבתי, אבל אמי כנראה מיצתה את כולן."

ישעיהו קורן כותב ספר שכולו מילים וכפיים. לאב שבסיפורים יש שתי כפות ידיים מחוספסות, מיובלות, בעלות ציפורניים שבורות ושחורות, ידיים עמלות. בחריש, בניית ארגזים בבית האריזה, גיזום עצי פרי, הובלות, כריתת ענפים וחילוץ מסמרים. לאם בסיפורים יש ספרים ישנים בשפה זרה שהיא שומרת במגירה נסתרת בארון. גם לה כפות ידיים עמלות בניקיון, בכביסה, במריטת עופות, בתפירה ותיקון והטלאה. אבל יש לה ספרי שירה ופילוסופיה טמונים עמוק בארון.

והילד, יוליק, ילד שותק.

הימים ימי ארץ ישראל המנדטורית, שנות הארבעים, בכפר סבא ומגדיאל. אנשים קשיי יום, אפורים, מנסים למצוא איזו פיסת יופי בחייהם. המציאות ה"היסטורית", החדשותית כמעט ואינה נכנסת לספר. כמעט ואינה מורגשת.

זהו ספר מאד שותק. יש בו הרבה מילים. אבל לא מחשבות. לא רגשות. הספר מתאר לפרטי פרטים את מה שמתרחש, בשפה ייחודית. לפני המון שנים שאלתי את בעלי הטרי: "על מה אתה חושב כשאתה מכין סלט?". כי אני- בכל פעולה, טריוויאלית ככל שתהיה, עסוקה במחשבות על מהות החיים, ומה המשמעות שיש לפעולה הקטנה ביחס לאינסוף. אבל הוא אמר: "חותך, חותך, חותך." וזה מה שהספר הזה עושה. יוליק, ואבא שלו, ואמא, והחברים, וכל השכנים "חותך, חותך, חותך."

הספר מתאר התרחשויות, אבל ברזולוציה כל כך גבוהה, שכל בדל צמר שמתעופף באוויר מקבל את המקום שלו בסיפור. במובן מסוים, חשתי שהספר מעלה את הלך הרוח של הילדות. שנים שמלאות בעשייה, התרוצצות, איסוף חפצים שונים ומשונים, משחקים ולימודים. כל פרט, כל רגע באים לביטוי במלוא גווניהם. תשומת הלב לפרטים הקטנים, ליומיומי, למתרחש מאליו. מאידך, אין תיאור רגשות, מחשבות, אין תהיות קיומיות. אלו חיים מאד גשמיים, מחוברים לאדמה, לגשם, לקוצים וחתיכות קרשים ועיתונים מסתחררים ברוח. את הרגשות ישלימו הקוראים. בהחלט אין להתבלבל, הראייה הכל-כך חדה הזו אינה הופכת את הסיפור למוחצן. במהלך הקריאה עצב עולה ואוחז בגרון. כל הרגשות שלא קיבלו תיאור, ולא קיבלו שם, אנשים חנוקים ומושתקים שאין בחייהם מקום למה שאינו מעשי וממשי.

אבל כל אחת מהדמויות בסיפור נאחזת באיזה שהוא עוגן, רצון, משהו שאולי יאפשר לה שינוי. עבור יוליק, יהיה זה אצטרובל שהכניס לכיסו והוא שב ואוחז בו, או חוט אדום שמצא בקן דרורים, אש מלהטת בתנור המחמם את המים באמבטיה.   

הספר מורכב מרומן קצר ובו ארבעה פרקים, שגיבורו המרכזי הוא הילד יוליק, ועוד שלושה סיפורים קצרים, משלימים. הסיפור האחרון הוא סיפור ביוגרפי על הוריו של קורן והוא נושא את השם שניתן לכל הספר. יש קשר בין קורן לבין יוליק. אולי יוליק הוא בעצם קורן, ואולי יוליק מתאר אפשרות אחת של הילדות שעבר קורן. אולי יוליק מתאר אפשרות של ילדות שעברה על הרבה ילדים רגישים ומופנמים בארץ קשה, חמה, של שדות שלף צהובים.

זה אינו ספר קריא וזריז. הוא דורש התמסרות, תשומת לב, עדינות. העדינות הזו היא השכר לקריאה. 

האינסופים

האינסופים – ג'ון באנוויל

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 263 עמ'

לכאורה, מדובר בעוד אחת מהמלודרמות ההן, ראש המשפחה על ערש דווי, המשפחה מתקבצת בבית הכפר המשפחתי, ממתינה למותו בחשש, ובמהלך ההמתנה עולים כאבים ישנים, זיכרונות ישנים נחשפים לאיטם. אורחים מגיעים, האחד לא אהוד במיוחד, האחר לא קרוא ולא ברור מדוע הגיע ומה הקשר שלו לאב הגוסס.

לכאורה בלבד.

מדובר בספר משובח. הספר כתוב בשפה עשירה מאד, מסוגננת, אירונית, תלת-מימדית. הזכיר לי את סגנונה של וירג'יניה וולף. עינו הבוחנת של באנוויל משרטטת בעדינות, בחמלה אך מבלי לחוס על דמויותיו, את פחדיהם, תקוותיהם הכמוסות, מגרעותיהם, חשבונות הנפש שלהם, הקטנוניות והגדוּלה. האנושיות- במיטבה ובמירעה נפרשות בעדינות, אך כמעט ללא מרווח נשימה. אין זמן לנשום כי ביום אחד שעובר על גיבורינו יש כה הרבה לספר. על כל אחד מהם, מי הוא, מה עובר בנפשו באותה עת, על זיכרונותיו וכאביו, באופן שהסיפור הולך ונעשה דחוס. בשלב מסוים בקריאה קיבלתי תחושה קלאוסטרופובית במידת מה.

באנוויל לא חס גם עלינו, הקוראים. האלים, המשקיפים על המשפחה ולעתים מתערבים,  אומרים לנו: "זו דרכנו להדגים לכם את פועלו של הגורל שאין לרדת לחקרו. מעל לכול, היינו רוצים שתכירו בכך שטבעם של חייכם הוא טרגי ושתשלימו עם זה, לא משום שהחיים הם אכזריים או עצובים – מהם לנו עצב ואכזריות? – אלא משום שהם כפי שהם ואין מפלט מהגורל, ומעל לכול, משום שאתם תמותו ותהיו כאילו לא הייתם מעולם. זה ההבדל בינינו לבין מושיעכם, כביכול, ודיבוריו הנפתלים – אנו איננו מתיימרים להיות מיטיבים, איננו אלא שובבים ומשועשעים עד בלי די מחיזיון חיבוטי הנפש וייסורי הרוח שלכם."

בד בבד עם חוסר התכלית הזו, כביכול, משקף לנו באנוויל את קנאתם של האלים, בני האלמוות, בבני האדם שמצליחים ליצור משמעות, יופי, אהבה, בתוך חיים קצרים כל כך, כואבים כל כך.

"מילים הן ידידותיות כל כך, נוחות לרצות כל כך, מסתגלות בגמישות כל כך, לא כמו מספרים, עם התעקשותם המשמימה לציין רק את מה שהם מציינים ולא יותר. אבל מה שיש להם ואין למילים זו דייקנות, והדייקנות היא שפיתתה אותי מההתחלה, ההבטחה לדבר יציב אחד בעולם רעוע."

ואכן כל בני המשפחה מנסים למצוא את ההבטחה שכל אדם חווה בהיותו צעיר, את ההבטחה שיש משהו טוב , שיש אפשרות של טוב, שממתין לנו כשנגדל, שיש טעם ותכלית, שבני האדם טובים ביסודם. כולם מחפשים את הדבר היציב שיחזיק ויחזק אותם בעולם שהוא מורכב, במציאות שקשה כל כך להתחבר אליה ולחוש באופן מלא את היותך קיים:

"איך הדעת משגת מציאות מפורטת דיה, חסרת עקביות דיה, עד להכיל את כל הדברים שיש בעולם? הוא חי במציאות הזאת, ובכל זאת אינו מסוגל לתפוס אותה במלואה. הוא עומד נדהם מול שפע הדברים, נפרדים כולם, ייחודיים כולם. עלה עשב אחד עשוי מקיבוץ בל ישוער של חלקיקים זעירים וזעירים עוד יותר - וכמה עלי עשב יש בעולם הבלתי אפשרי הזה?"

ראו גם: הים  אור קדומים

האחיות גרים בלשיות מהאגדות

האחיות גרים-בלשיות מהאגדות – מייקל באקלי

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 274 עמ'

איזה יופי של ספר כייפי, מעניין ומרענן. סברינה ודפני גרים, בנות 7 ו-11 נשארו לבדן לאחר שהוריהן נעלמו יום אחד. מבית היתומים שלחו אותן לסדרה של משפחות אומנות משונות ומוזרות, שמהן הצליחו הבנות בכל פעם לברוח ולשוב לבית היתומים. אבל הפעם הן נשלחות לבית של מישהי שטוענת שהיא סבתא שלהן, למרות שהן יודעות שסבתא שלהן מתה עוד טרם לידתן. מכאן הן לא תוכלנה לברוח חזרה לבית היתומים, אבל למרות שהעיירה "גדת נהר" נראית משעממת וחסרת חיים- בוודאי לאחר ניו יורק, הדבר האחרון שמצפה להן הוא שיעמום וחוסר מעש, כפי שאנו למדים כבר מהעמוד הראשון בסיפור, שבו הן נמלטות על נפשן ממפלצת נוראה ביער חשוך. מה קרה לחיים שלהן? ממה הן בורחות? מי זו הזקנה המוזרה שטוענת שהיא סבתא שלהן? מדוע היא נושאת צרור מפתחות שבו מאות מפתחות? ומה פשר הקולות המוזרים הנשמעים מהחדר הנעול שנאסר עליהן להיכנס אליו?

על כל אלה, ועוד, בספר מקסים וחמוד שנקרא בשטף במשך כמה שעות מענגות.

ג'זבל

ג'זבל – אירן נמירובסקי

הוצאת רסלינג ושתי, 215 עמ'

האם תבוא עם העונג

המחדש את התשוקה.

האם נשמיע קולות צחוק

של ילדות שלא נשכחה,

האם נתחבר שוב ותשוב

להבעיר בנו אש קטנה,

האם נפלוש אל שנותר

מיום של סליחות ודממה.

(מתוך "באותו רגע" של דרור זכרוני)

בכל אחד חבוי הגעגוע אל ימי נעוריו. אל התום, אל הפליאה, אל היופי הגופני, אל ההבטחה שממתינה.

אבל רובנו משלימים עם הזמן, במידה כזו או אחרת, מתבגרים והולכים מתום הנעורים אל ההתפכחות השלוה של הזקנה. בדרך אוספים לנו אוצרות של זיכרונות, של חוויות, של ניסיון חיים, לומדים להכיר היבטים אחרים של עצמנו ולהוקיר את החידושים שהשנים מביאות עימן.

אבל יש כאלה שאינם מסוגלים להשלים עם כל זאת. גלדיס אייזנק איננה מסוגלת לקבל את החריצים שהזמן חורת בגופה, בפניה, אינה מוכנה לשחרר את מה ומי שהייתה בנעוריה, אינה מוכנה להתבגר. מי שהייתה יפה במידה כה יוצאת דופן בגיל עשרים, נלחמת להמשיך להיחשב צעירה, להמשיך להיות יפה. להמשיך להיות מושכת ונערצת בעיני הגברים. אין מקום בחייה לדבר אחר כלשהו, אין לה אפשרות להקדיש תשומת לב לדבר כלשהו מחוץ לה אם איננו נוגע לה עצמה, אם איננו כולל הערצה אליה. זוהי מעין מראה נוגה על הנשיות, על החברה המערבית המקדשת את הנעורים, את המראה החיצוני.

מה קורה למי שמסרב לקבל עליו את משפט הזמן? על זה נסוב הספר. הספר נפתח במשפט רצח. לכאורה, כבר בתחילת הספר אנו יודעים הכול. גלדיס מודה בכך שרצחה את ברנרד מרטין, סטודנט עני. בית המשפט רוקם ברצף העדויות המפורט את הנסיבות, הרקע, מהות הקשר ביניהם.

האמנם? לאורך הספר מתפענחים חייה של גלדיס, ואנו למדים לדעת מה הוביל אותה לבחירות השונות בחייה, מדוע סירבה להינשא לאהובה, מה היו נסיבות מותה של בתה.

אירן נמירובסקי כותבת נפלא. היא מצליחה לפתוח בפנינו את דמותה של גלדיס – ג'זבל ללא שיפוט, כשהדברים מתוארים דרך עיניה של גלדיס, באופן שמאפשר לנו כמעט לחוש כלפיה חמלה, למרות שהתנהלותה מקוממת ומחרידה לעתים.

נקודה מצמררת: שנים לאחר שהספר התפרסם, ולאחר שאירן נספתה באושוויץ, סירבה אמה, שהייתה עסוקה בשימור נעוריה והתנכרה לבתה, לפתוח את דלת ביתה המפואר לנכדותיה, בנותיה של נמירובסקי שניצלו מהשואה.

תקשיבו, הספר מדהים, חזק, צובט קרביים. פשוט תקראו.

גאונות ושיגעון

גאונות ושיגעון – אליעזר ויצטום, ולדימיר לרנר

הוצאת אריה ניר, 383 עמ'

הספר מציג שאלות גדולות ומרתקות: האם אפשר להסיק מסקנות על בריאות  נפשו של יוצר על פי יצירתו? מה מהות היחסים המורכבים בין גאונות ויצירתיות לבין הפרעות נפשיות? כבר בהתחלה אומר, שהספר איננו משיב לשאלות האלה.

הכותבים הם שני פרופסורים לפסיכיאטריה, ליקטו לספרם תשעה גאונים – סופר, צייר, משורר, פסיכיאטר, מדינאי, כולם מרוסיה מהמאה ה-19, והם מתארים את קורות חייהם. האחד התאבד, שניים נטרפה דעתם, שניים התמכרו לאלכוהול, שניים מתו מסיבוכים של מחלת מוח קשה.

הספר מבטיח ואיננו מקיים. המחברים מתארים את הביוגרפיה, את המחלה או ההפרעה או ההתמכרות, את היצירה, ואת הפגיעה ביצירה כתוצאה מהמחלה.

אבל אם ניסיתי להבין את הקשר הנעלם שבין הפרעה נפשית ליצירה, לא בספר הזה נמצא את התשובה. רצינו תשובות אפשריות לשאלה האם אמנם יוצר גדול יהיה מאופיין גם כמי שחצה את קו הגבול (הדמיוני) של השפיות, או לשאלה מה הכיוון של אותו קשר, שבין גאונות ושיגעון- האם הגאונות מובילה לשיגעון או להפך? או שמא יש לחפש את הסיבה לשניהם בגורם שלישי אחר? מה הסיבה שהיצירתיות צריכה לעבור דרך הסבל, דרך חוסר האיזון? והאם נוכל ללמוד מכך משהו על הדרך ליצור ממקום בריא, ממקום רוחני?

ב"סוף דבר" הכותבים סוקרים יצירות אמנות שהביאו לביטוי מלנכוליה. לאחר מכן הם מתארים שורת מחקרים שהצביעו על קשר מובהק בין יצירתיות לבין הפרעות נפשיות- דיכאון, אלכוהוליזם ואובדנות. בעיקר ביצירתיות בתחום האמנות, לעומת המדע, ובעיקר בתחום הכתיבה.

אבל מה גורם לקשר הזה? או מה הסיבה לו? כאן בדיוק בנקודה שבה הספר היה צריך להמריא, כאן הוא לוקה. המחברים אינם לוקחים צעד קדימה כדי לנסח הצעה לתשובה.

אנסה אני להעז ולהציע: התפיסה הרומנטית של המאה ה-19 היתה, שהחריגות הנפשית, והסבל מאפשרים גישה ישירה ואותנטית אל הרוחניות, אל עולמו הפנימי של אדם ואל האמת המסתתרת בתודעה. יתכן, שהחריגות הזו מונעת מהאדם להשלים כראוי את תהליך הסוציאליזציה שמחברת אותו אל הנורמה החברתית, אך בד בבד מציבה מחסומים בינו לבין נפשו. כתוצאה מכך, אצל אותם חריגים נותר חלון פתוח וקשר ישיר אל התהליכים הנפשיים שאמנם מסבים להם סבל גדול, אבל גם מאפשרים להם לינוק מתוך מאגר היצירתיות שטמון אולי בכל אדם, אבל להם הוא נגיש.

בסופו של דבר, הספר הוא פשוט אוסף של ביוגרפיות, אבל בונוס רציני הוא הציורים, קטעי הפרוזה שמובאים ומאפשרים היכרות עם אמנים שלפחות חלקם לא הכרתי קודם, כגון הצייר אלכסיי סברסוב עם ציורי הנוף החלומיים שלו.

סברסוב "שובם של העורבים"

 סברסוב "נופי חורף"

ג'ורג' ברניני חוזר הביתה

ג'ורג' ברניני חוזר הביתה - ניקולאס מאייר

הוצאת מעריב, 308 עמ'

ג`ורג` ברניני בקושי זוכר את הוריו שהיו לולייני טרפז מהוללים, שנהגו להופיע ללא רשת ביטחון. לילה אחד, מסיבה שמעולם לא הובהרה, שיחררו שניהם את אחיזתם במוטות נדנדותיהם, קפצו זה לזרועותיו של זה באוויר וצנחו יחד אל מותם. זה קרה לפני יום הולדתו החמישי של ג`ורג`, שעבר מאז לרשותו של דודו המופלא, פריץ, החי בפאריס. הדוד פריץ - פסנתרן, איש בוהמה פוחז, הולל בעל חולשות שאין לו שום כוונה לכבוש, חולשות לקלפים, לנשים, לאלכוהול ולמיני פרנסות משונות, מגלה לג`ורג` ברניני הצעיר עולמות חדשים ומטורפים. בזיכרונו המעורפל של ג`ורג` קמים לתחייה בתי הבושת של פיגאל, מופעי ג`אז במונמארטר, חוויה מרטיטה של התנסות מינית ליד פסי הרכבת, טיול מסעיר לרומא ולילה בלתי-נשכח שבו ישן בקולוסיאום. בעל כורחו נאלץ ג`ורג` להיפרד מדודו ולעבור לשיקאגו, עולם זה ומנוכר שבו הוא עושה את שנות ה"טיפש-עשרה" שלו על כל משוגותיהן. לאחר מכן הוא יוצא לדרכו ולהרפתקאותיו, מקיף חצי העולם רק כדי לפגוש שוב את האיש היחיד שאהב באמת - דודו פריץ. ג`ורג` ברניני חוזר הביתה, ספרו של ניקולאס מאייר, הינו רומן מרתק ומקסים, משעשע ועצוב, תמים וחכם. חוויה מהנה ומבדרת מזומנת למי שמחפש ``משהו טוב לקרוא, ושלא יהיה כבד מדי``

(עד כאן תיאור ה"על מה" מתוך אתר סימניה)

הספר תורגם בשנת 1983 , בלשון ערכאית ביחס להיום, ופורסם בפורמט של פעם, בגופן קטנטן, פרקים קצרים עם כותרות (מה שהזכיר לי את אריך קסטנר). כך, שהספר נושב יושן, ואווירה ערכאית. עם זאת, הלשון המליצית מתאימה למה שג'ורג' מספר על עצמו. כילד למד שפה בעיקר מספרים, ולכן כשהגיע לארה"ב גילה שהוא מדבר בשפה גבוהה ומליצית ולא ב"אמריקנית" כמו כל הילדים.

אז המחסום של השפה והפורמט הוא לא באמת מחסום. הוא חלק מהעניין. נעים לקרוא ספר בלשון של פעם ולהיזכר בעושר הלשוני והתיאורי, לעומת השפה ה"רזה" הנהוגה היום.

יחד עם זאת, חייבת להודות שאחרי שגמעתי כשני שליש מהספר, השליש האחרון נסחב לי, והתחיל להרגיש לי טרחני מעט עם כל העובדות והפרטים שהוא מעלה שם. בכל זאת המשכתי לסחוב עד סוף הספר, גם כי אני עקשנית, גם כי באמת הסתקרנתי לדעת מה קורה. והיה כדאי.

הפרק האחרון של הספר הוא יפהפה. פואטי, רגיש, מלא מחשבות, מלא ביטויים מדייקים. כל מה שהיה הילד ג'ורג' שלמדנו להכיר לאורך הספר, את בדידותו, אומץ ליבו, תהליך ההתבגרות האמיץ שהוא עובר, דרך ההסתכלות שלו על העולם, הייחודית למי שגדל מחוץ לתבניות ולפורמטים המוכרים.

"באיזשהו מקום בראשי שמעתי שריקה מרוחקת. הרכבת היתה מוכנה שוב לנוע ולקחת אותי אתה. אבל אני לא רציתי ללכת. לא יכולתי, עדיין לא, לעזוב הכול מאחור. אם זה בלבד היה תוכן החיים, לא התחשק לי במיוחד להמשיך במסעי. האומנם אי אפשר למצוא מישהו הגון שאפשר להתיישב לידו לאורך זמן?"

בעל החידות מהד - פטרישיה מקקיליפ

בעל החידות מהד – פטרישה מקקיליפ

הוצאת עם עובד, 223 עמ'.

ז
הו הספר הראשון בטרילוגיית הד.
מה קורה כשאתה מתחיל לגלות שהשם והמקום שנולדת אליהם, אינם כל מה שיש לך. שאלפי שנים לפני שנולדת, כבר התוו עבורך שם, דרך, יעוד. האם תלך אחרי היעוד שלך? האם תבחר להביט קדימה ותלמד, ותעשה את מה שעליך לעשותו? או שמא תנסה להימלט, כמו יונה, שכשאמרו לו "קום לך" הוא מייד תפס את האוניה הראשונה בכיוון ההפוך?
"בעל החידות מהד" מציב את השאלה הזו ומתמודד עימה באופן מסקרן.

מורגן, נסיך ממלכת הד, רצה להמשיך למשול בממלכה השקטה, הרגועה מאד, הנידחת. להיות קרוב לאדמה, לטבע, להיות איכר. אבל מורגן מסומן מלידתו בשלושה כוכבים על פניו, וזו רק אחת מהחידות שמורגן, "בעל החידות" ייאלץ לפתור במהלך מסע שבו הוא מוצא נבל וחרב מכושפים, שגם עליהם חרותים אותם שלושה כוכבים.

אז זהו סיפור מסע, שהוא גם סיפור של תהליך היכרות של אדם עם עצמו, עד מעמקיו, תהליך התמודדות מייסר שמעמת אותו מול פחדיו ומחלץ מתוכו כוחות שלא היתה לו כל דרך לדעת כי הם מצויים בו, בטרם יצא למסע הזה.

זהו ספר שיש בו כישוף וקוסמות, אבל בעיקר שאלות של זהות, ומהות, ויעוד שנכפה על אדם.

הספר הזכיר לי את אחד הפסוקים האהובים עלי ביותר בתנ"ך, הדברים שנאמרים לירמיהו הנביא:

בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ

ו
זו שאלה לא פשוטה, להעמיד את חופש הבחירה, לבחון את משמעותו, אל מול האפשרות שחייך מוקדשים ליעוד שנקבע עבורך הרבה בטרם נוצרת. זה מעניק משמעות גדולה לחיים, אבל בו בזמן מעלה את השאלה, האם טמונה משמעות נשגבת, בדברים שאדם עושה מתוך שנכפה לעשותם?

ההתנהלות של מורגון מקסימה. זהו איש צנוע, שאיננו מחפש תהילה, שמתנהל בדרכו הייחודית, ומגיע להישגים גדולים כאשר מה שמניע אותו הוא הסקרנות והרצון לדעת, ולא האמביציה של כוח או מעמד או רכוש. הרגע העיקרי שבו ניסה לברוח מן היעוד שלו היה כשהתברר לו שהיעוד שלו כולל גם את החרב ואת האפשרות של הרג ושל אלימות. מורגון מדגיש את החוק השלישי של הקוסמים: הקוסם ששומע קריאה לעזרה ומסב גבו אליה, הקוסם שבעומדו פנים אל פנים מול הרוע אינו מרים את קולו, הקוסם שבבקשו אחר האמת מפנה לה עורף- הם קוסמי השקר.


אלו ערכים שצריכים להיות נר לרגליו של כל אדם שרוצה להחזיק באנושיות.


שלושת ספרי הטרילוגיה:

בלתי נראה - פול אוסטר

בלתי נראה

פול אוסטר. הוצאת עם עובד, 261 עמ', תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון.

קראתי את הספר בחטף בתוך כיומיים-שלושה. למרות זאת, זה אינו ספר פשוט לקריאה. הספר פורש את סיפור חייו של צעיר נאה מאד ומבריק, סטודנט לספרות שעתידו לפניו. מפגש גורלי עם פרופסור צרפתי שהגיע ללמד באוניברסיטה שבה לומד הצעיר, ובת זוגו של הפרופסור, והאירועים שמתגלגלים בעקבות המפגש, משנים את מסלול חייו של הצעיר לנצח.

טיוטה לספר שכותב אותו צעיר כעבור ארבעים שנה ונשלחת לחברו ללימודים מאז, שאכן הפך לסופר ידוע, מגוללת את המאורעות ומעלה שאלות לא פשוטות על מידת השליטה של האדם בחייו, על מידת ההשפעה שיכולה להיות לאירועים בודדים, בצומת דרכים אחד בחיים, על כל המשך החיים, על הבחירות שאדם עשה ועל ההשלכות שלהן. אבל מעבר לכך זהו סיפור על בדידות נואשת, נוגעת ללב מאד.

מאידך, במידה רבה ההתרחשויות שבספר מטרידות מאד ולא נוחות לקריאה. דבר לא נחסך מהקוראים. מין לא שגרתי, אלימות קשה, משפחה לא מתפקדת, כתוצאה מהאסון שפקד אותה- מותו של האח הצעיר בגיל שבע, הקירבה בין האח והאחות הנותרים. קירבה זו שאוסטר מציב כעוברת את גבולות המותר והמוסר, אולם בהמשך מציב על כך סימן שאלה ושוב איננו יודעים אם "היה או רק דמיון היה". גם האלימות של הפרופסור בספר, כשהיא מתפרצת, מאד לא נעימה לקריאה.

הספר מדבר על כתיבה, על שפה, על מחשבה. ציטוט מעמ' 170  שמביא לביטוי את גישתו של הסופר:

"נכון שזה מרתק שהמחשבה לא יכולה להתקיים בלי שפה, והיות שהשפה היא תפקוד של המוח, צריך לומר שהלשון - היכולת לחוות את העולם באמצעות סמלים - היא מבחינה מסוימת תכונה גופנית של בני האדם, מה שמוכיח שהדואליות הישנה של גוף ונפש היא הבל הבלים, הלא כן? לך לשלום, דקארט. הגוף והנפש חד הם".

והנה הספר מתחבר לי באופן מוזר עם הספר האחרון שקראתי לפניו, "אם בלילה חורפי עובר אורח" של קאלווינו.

בֵּית גָּדוֹל - ניקול קראוס

בית גדול – ניקול קראוס

הוצאת מחברות לספרות, 283 עמ'

מתוך אתר "טקסט": 

זהו סיפור על מסע ארוך של שולחן כתיבה מרשים עשוי עץ כהה המתגלגל מיד ליד במהלך המאה העשרים, שולחן הצופן את סודות בעליו והופך לאובססיה שלו, בכל פעם מחדש. זהו גם סיפור על אהבה, גלות, הסיאוב שבמלחמה וכוחה המשקם של השפה. סיפור על זיכרון הנאבק ליצור קביעוּת בעלת משמעות לנוכח אובדן בלתי נמנע.

ספר נפלא, מומלץ מאד.

אוסף סיפורים על כמה דמויות, שבשלב מסוים בספר חייהן מתחילים להיות שזורים זה בזה, השולחן עובר לאורך הספר מיד ליד, ומשמש כעוגן מוחשי למסכת של קשרים והחיפוש אחר השולחן מסמל חיפוש אחר. קראוס משרטטת ביד אמן רגישה את דמויותיה עם המחשבות, הרגשות, הכאבים, הדברים שהם מקפידים לשמור נסתרים מעין. הספר נוגע במעיינות של כאב אינסופי, של אובדן ושל תהומות יאוש, אבל ניקול קראוס מצליחה לעשות זאת בעדינות שכזו, באופן שמצליח לשזור בסיפור איזו שהיא אופטימיות, ואם לא ממש אופטימיות, הרי שהעצב מוגש בצורה שניתן להכיל.

במהלך קריאתו ניתן לחוש שזהו ספר מאד יהודי ומאד ישראלי, עם כל הטראומות שלנו, של השואה, של המלחמות.

שם הספר מנוקד בצירה, ולקוח מהפסוק בספר מלכים ב', פרק כה' פסוק ט':

וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.

אעתיק כמה פסקאות יפות מהספר:

* יואב סיפר לי איך כשהיה ילד, אמא שלו הייתה מצביעה על עמיחי באוטובוס או הולך ברחוב עם סלי הפלסטיק המלאים באוכל מהשוק. תראה אותו, היא הייתה אומרת, איש ככל האנשים, חוזר הביתה עמוס מצרכים. אבל בנשמתו כל החלומות, העצב והשמחה, האהבה והצער, כל אובדנם המר של האנשים שעוברים על פניו ברחוב נלחמים על מקום במילותיו.

* חשיבותם של נימוסים, אמרה לי אמי תמיד, עומדת ביחס הפוך לנטייתך להשתמש בהם, או, במילים אחרות, לפעמים הנימוס הוא כל מה שחוצץ בינך ובין השיגעון (עמ' 253)

*נאחזתי אותה התרגשות, אותה תחושה של גישה מועדפת אל מה שעומד ביסוד הדברים, אל זרמי הרגשות שעליהם מונח בעדינות כל הקיום האנושי, אל היופי הכמעט בלתי נסבל של החיים, לא שלי או של מישהו אחר, אלא הדבר עצמו, בלי קשר למי שנולדים אליו ומתים מתוכו. (עמ' 199)

על מה הסיפורים:

* כולם לקום – בשנת 1972 נדיה מקבלת שולחן מדניאל וארסקי, בן 23, משורר צ'יליאני שגר בניו יורק ואח"כ חזר ונהרג בידי משטר פינושה , מחזיקה בשולחן עד 1999 ואז מגיעה לאה וייס לקחת את השולחן. לאה היא בתו של דניאל מרומן קצר שלו עם אמה הישראלית. בסוף הסיפור נדיה טסה לישראל

* חסד של אמת- אבא של אורי ודב- שהוא שופט מצליח בלונדון, מדבר אל דב לאחר מותה של האם חוה. לא מוזכר השולחן.

* בורות שחייה- לוטי ברג ובעלה האוהב שמספר עליה. בחורף 1970 דניאל וארסקי (מהסיפור הראשון) הגיע לביתם, לוטי נתנה לו את השולחן שאמרה שקיבלה אותו במתנה. ללוטי היה ילד שהיא מסרה לאימוץ ב-20 ביולי 1948

* שקרים שילדים מספרים- יואב וייס ולאה וייס, אחים שחיים במצור שהטיל עליהם אביהם ג'ורג' וייס. החברה של יואב מספרת עליהם.

* חסד של אמת-  עוד פרטים מתבררים על דב, שנפצע במלחמה והמפקד שלו איבד רגל, והוא נטש אותו בחולות כדי להינצל, היה בדיכאון תקופה ארוכה ואחר כך החליט לנסוע ללונדון ללמוד משפטים, ושם נשאר ושימש כעורך דין עד שהתמנה לשופט. בסוף הסיפור הזה דוב לא חזר הביתה ואביו חושש שקרה לו משהו. גם כאן לא מוזכר השולחן.

*כולם לקום- נדיה מספרת את העובר עליה בירושלים. נדיה פוגשת אדם צעיר בשם אדם, הדומה להפליא לדניאל וארסקי. אדם הוא אחיין של אשתו של המלצר בבית האוכל שבו נדיה נוהגת לאכול כל יום.  נדיה דרסה את דב, וכעת מסתבר שכל הסיפור שלה עולה כשהיא מספרת אותו לדב השוכב מחוסר הכרה בבית החולים בעקבות התאונה.

*בורות שחייה- לוטי נפטרה. בעלה מספר על המסע לפגוש את האנשים שאימצו את בנה.

בשביל הנפש

בשביל הנפש – חנוך דאום ואריאל הרטמן

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 414 עמ'.

"תמיד קינאתי באמנים, על נכונותם ללכת עד הסוף עם חומרי הנפש שלהם. אך בעיקר על כך שיש להם ממלכה קטנה. ממלכה שהם בראו את כלליה, והם ממשיכים לחיות בתוכה. אני לא אמן, אבל גם לי יש ממלכה או אולי בעצם בית מלאכה קטן, שיש בו שתי כורסאות, ספה, כמה תמונות, עץ תות שניבט מהחלון, ובעיקר, יש בה שני אנשים. שני אנשים שנפגשו במקום שקט, בלי הרבה גירויים, על מנת לפתור חידה כלשהי, חידה שטמונה באחד מהם וגורמת לו סבל רב."

אריאל הרטמן הוא פסיכולוג קליני וחנוך דאום עיתונאי וסופר. בתהליך של עבודה משותפת יצא הספר המתאר עשרים וחמישה טיפולים בקליניקה של הפסיכולוג. השניים בחרו עשרים וחמישה סוגים שונים של הפרעות ובעיות נפוצות. כל פרק חולק לשלושה: בראשון דאום מספר, כמעט בדיווח עיתונאי, על המפגשים בין המטפל והמטופל, ופרטי הבעיה ואופן הטיפול. בחלק השני הרטמן מתאר את תחושותיו כפי שהתעוררו במסגרת הטיפול או כתוצאה ממנו, ובחלק השלישי ניתן הסבר קליני של מהות התופעה / הבעיה שעליה קראנו כעת.

הספר מעניין. במיוחד מצאה חן בעיני דרך הכתיבה של הרטמן. הרגישות, האנושיות, הליריות שבכתיבה שלו, המיקום התרבותי שלו. תמיד תהיה לו אסוציאציה ליצירת אמנות, או לספר, או לסרט. הרטמן עובד עם חיישנים המסוגלים לקלוט בדַקוּת את מה שעובר על המטופל, והוא מרשה לעצמו להתבונן בתחושות שעולות בו במהלך השעה הטיפולית, ממקום נבון שמנסה להפיק מסקנות ולימוד ממה שמתרחש, במקום לחוש אשמה על הדברים שעולים בו. הוא משתף אותנו בכנות רבה בעולם הפנימי הרוחש בו, במהלך הטיפולים וביניהם, ואנו למדים מהספר כיצד עובד פסיכולוג שאיננו "מושלם", כי אם אדם במלוא מובן המילה, וזה יפה.

במהלך הקריאה כל אחד ימצא חלקים בתוכו ששייכים לכל מיני פרקים, כי כך זה עובד במתחם האירועים הנפשיים. ובמידה מסוימת הספר מספק הצצה לנפשנו שלנו, ואיזה שהוא סוג של טיפול. האם אין זה מה שכל ספר אמור לעשות?

ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה – אופיר טושה גפלה

הוצאת כתר, 399 עמ'.

מה זו תפיסה של מוות? איך קולטים את החידלון הזה, את הפסקת החיים? אולי המחשבה שיום אחד יתברר, שהפעם הזו, האחרונה שבה עשית משהו שאתה מאד אוהב לעשותו, הייתה הפעם האחרונה שתעשה את הדבר. שלעולם יותר לא תעשה זאת.

מתוך תחושת האובדן אתה מייחל לעוד פעם אחת אחרונה. עוד מבט אחד על העולם, עוד חיבוק אחד, עוד מילה אחת של אהבה, עוד ספר אחד אחרון לקרוא.

והחשיבות העזה, הצורבת הזו של הפעם האחת הנוספת שתעשה את הדבר, נובעת מההכרה בחד-הפעמיות של הפעולה האחרונה הזו. המשמעות הענקית, האינסופית של הפעם הזו שבה תעשה את הדבר, בידיעה שזו הפעם הנחשבת.

וכך מספרת דורה מאטר, גיבורת הספר, על יום המוות המיועד של אמה:

"וליום המיועד היא תשמור לעצמה קטע אהוב במיוחד מספר שקראה כבר עשרות פעמים ותקווה להספיק לסיים את הקריאה בו, שפתיה ישתרכו בעקבות האצבע המורה, וכשיגיע הקטע לסיומו היא תתבונן, המומה, בדפים המצהיבים ותבין שלעולם לא תקרא מילה נוספת, תסיר את משקפיה, תסגור את הספר, תרפרף בשפתיה על כריכתו הקשה ותצמיד אותו לחזה...... ומותה יבוא עליה חרישי כספרייה ריקה".

אין הבדל בין הספר האחרון לקודמיו, אין הבדל בין "החיבוק האחרון" הזה, לבין כל החיבוקים הקודמים. המבט האחרון על הירח המלא, הוא אותו מבט בכל חודש של חיינו, אבל הפעם הזו, שהיא האחרונה שלנו, נצבעת בצבע עז, ברגש תוסס, במיוחדות פלאית. מבט שאין בו חציצה. הרגע האחרון של חיים הופך לרגע מלא משמעות, בשל הנוכחות המלאה שלנו בו ברגע.

אבל מה מונע מאיתנו להיות נוכח בכל אחד ואחד מהרגעים הקודמים? מדוע הנחנו להם לחלוף על פנינו באדישות של מיליונר, מדוע לא הוקרנו אותם כערכם? האם חוסר הידיעה של רגע מותנו, חוסר הביטחון הזה בכמות הזמן שנותרה לנו, בשאלה אם נספיק לחוות עוד רגע נוסף של שגרה, לא הייתה אמורה לצייד אותנו ביכולת לחוש בחשיבות של כל רגע ורגע, במקום לשקוע במבט מעורפל ומנוטרל מהמודעות המלאה?

מרגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתחילים למות. יש לנו חיים שלמים להתכונן, אבל מי עושה את זה?

הגישה הבודהיסטית רואה את החיים והמוות כחלק ממכלול אחד, והמוות אינו אלא תחילתו של פרק חיים נוסף. המוות הוא המראה אשר משקפת את משמעותם הכוללת של החיים. אבל במערב אנחנו יראים מהמוות עד כדי כך, שאנו משתדלים להימנע מלחשוב עליו בכלל, כפי שאומר רינפוצ'ה בספר המתים והחיים הטיבטי. המוות מסתורי מאד, אבל שני דברים נוכל להגיד עליו, אומר רינפוצ'ה: ברור לחלוטין שאכן נמות. לא ברור היכן או מתי יקרה הדבר. אנו נאחזים באי-הוודאות בנוגע לשעת המוות, כדי לדחות את ההתמודדות הישירה איתו, כמו ילדים המכסים את עיניהם במשחק מחבואים וחושבים שאיש אינו רואה אותם.

אופיר טושה גפלה חוקר את השאלה הזו, בדרך השלילה. בוא נניח, הוא אומר לנו, שהייתה לנו אפשרות לדעת. שברגע מסוים בחיינו היו מודיעים לנו את תאריך מותנו. כיצד היה זה משפיע על חיינו? האם אז היינו יודעים לנצל את הזמן שניתן לנו, להעניק לכל רגע את מלוא משקלו? או שמא הידיעה גורמת לטשטוש ולהשטחה של רגשותינו. האם הפחד מחוסר הוודאות מעניק לחיים יתר-משמעות?

כפי שאומר (בספר) הבמאי שמכין "סרטי נוכחות" עבור המתים, ללוויות או למסיבת הפרידה טרם המוות: כולם חיים, אבל לא כולם נוכחים. כמו שכולם נושמים, אבל לא כולם חיים. מה הופך את נוכחותך למשמעותית? מי אתה? מה נשאר ממך?

נהוג לחשוב שהידיעה על מועד מותך משנה את חייך ואכן גורמת לאדם לנפות את המוץ ולנווט את חייו לדברים החשובים לו באמת. אדם ששומע מרופאיו שנותר לו X של זמן לחיות, חושב לעצמו, הייתי מתפטר מהעבודה, נוסע לטיול מסביב לעולם, מחבק את משפחתי כל הזמן, מפסיק לכעוס ולהתרגז, הופך כל רגע למושלם ומלא משמעות. לא מבזבז יותר דקה על תכניות טלויזיה טפשיות. כך אנו חושבים.

אבל טושה גפלה מציג בפנינו אפשרות אחרת. מה אם הפחד וחוסר הוודאות שלנו הם הם שהופכים אותנו מלאי חיות, רצים בחרדת עשייה. מה אם הידיעה היתה גורמת לנו לשלם מחיר עצום, של איזו אדישות, גורמת לנו למות בעודנו חיים. מה אם היינו חיים בחברה שבה כולם יודעים את יום מותם. כיצד תתייחס חברה כזו לחריגים שבה, שאינם יודעים? לפעמים הידיעה הופכת את האדם דווקא לאפאתי, נותנת לו תחושה כוזבת של שליטה. יש זמן, יש מספיק זמן. תחושת ביטחון שמונעת ממנו את החששות הבריאים. ההתמודדות מול קשיים. הבחירה בדרך מסוימת למרות החשש מתוצאותיה, והנשיאה בעול התוצאות של בחירותינו, הן שהופכות אותנו למי שאנחנו. האם קול פעימות המטרונום, שהפסיכולוגית העירונית נעלה במגירת שולחן העבודה שלה, וזרקה את המפתח, כדי שלעולם תהיה מודעת לשניות שחולפות בזו אחר זו בשעון החול של חייה, הן הדרך היחידה להכריח אותנו להיות מודעים לחשיבות של הזמן של חיינו?

מתוך הדפים מבצבצת ועולה תשובה שלישית. הבחירה אם לחיות במהלך החיים, או למות מיום היוולדך ועד מותך, היא הבחירה הקשה, החשובה, המשמעותית. והיא לא בהכרח קשורה לשאלה אם יודעים או לא, את המועד של האירוע שהוא האירוע הוודאי היחיד בחיינו.

אלא, שכפי שאומר במאי סרטי הנוכחות, מה שמשונה הוא, שהדבר שהכי קשה לנו להשלים איתו, הוא הדבר היחיד בחיים שהוא ודאי...

ברודין, הפילוסוף של העיר, מתנגד לידיעה של יום המוות. הוא סבור שהמרד נגד האפשרות של המוות, היא החיוניות האמיתית. הידיעה מולידה השלמה, והשלמה היא מוות.

אבל יחד עם ההשלמה באה גם השמחה, כפי שהביעה אחת מהלקוחות של דורה, העובדת כמסייעת לאנשי העיר בבחירת המוסיקה ללוויותיהם. טוב לדעת שהכול ממשיך והמוות שלי לא משפיע על צחוקם של ילדים. טוב לדעת שאנחנו חוזרים על עצמנו, וכל החידושים הם בסך הכול קפלים בזמן. טוב לדעת שהעולם לא מגיע לסופו. טוב לדעת שאני הולכת ויש עוד ביליוני קטנטנים שעוד לא למדו ללכת. טוב לדעת שהייתי כאן בגופי, וטוב לדעת שאשאר פה ברוחי, וגם טוב לדעת שבסוף ישכחו אותי והדרמה תסתיים סוף סוף.

אתר המכיל את הפסקול המוסיקלי המלווה את הספר, תהנו:

השירים של דורה מאטר

http://www.duramater.co.il/songs/

באדולינה - שובה של המלכה

באדולינה – שובה של המלכה   - גבי ניצן

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 168 עמ'.

נתחיל במראה הספר. מי שקרא את "באדולינה" הראשון מכיר, זה אותו פורמט. הספר מאד אסתטי ומקסים. נעים להחזיק אותו. ספר קטן, הכריכה צהבהבה עם איור של נער מתולתל יושב על ספסל ליד פנס רחוב ומתחת לעץ. דפי כרומו צהבהבים.

לפני כעשר שנים קראתי את באדולינה ונהניתי ביותר. נתתי אותו במתנה לבתי שהיתה אז בת 15. פעמים רבות כשמסיימים לקרוא ספר טוב, או לראות סרט טוב, מסקרן לדעת "מה קרה אחר כך?". כעת יצא "שובה של המלכה" ומספר לנו מה קרה אחר כך.

הספר כתוב כאילו ישבנו עם גבי ניצן לכוס קפה, והוא מספר לנו משהו שקרה לו. השיח הזה מגיע לשיא ברגעים שבהם הסופר עוצר את הסיפור, מדבר אל הקהל, שולח אותנו להכין סנדוויץ' או לעשות פיפי, או משהו, כדי שהוא יוכל לנוח רגע מהדיווח. בואו ניפגש כאן בעוד עמוד או שניים, הוא מציע.

בדיוק כמו סיפור טוב שחבר מספר לנו על כוס קפה, זה מעניין, ונחמד, ומאפשר לבלות יחד כמה שעות נעימות. כמו שבדרך כלל קורה לסיפור טוב כזה, זה נשאר בגדר סיפור טוב שסיפרו לנו, אבל לא יותר מזה.

הספר נקרא בשטף, ומתאים גם במהלך קריאה של ספר יותר תובעני, או לזמנים של "מעצור קריאה". יחד עם זאת, לא מרגישים אחרי הקריאה כאילו בזבזנו את הזמן.

בחיים קורים דברים. חלקם לא טובים. יש איזו שרשרת עדינה של התרחשויות, דבר מוליך לדבר, והנה, בלי ששמנו לב איך זה קרה, קורה הדבר הנכון. אבל זה יכול לקרות אם אנחנו מאפשרים לעצמנו לקבל את מה שקורה לנו, ולהכיל אותו, וללמוד ממנו.קראתי ביקורת שאמרה שהספר לא מחדש, שכן מה שהיה חדש ומרעיש לפני עשר שנים, כשקראנו את באדולינה הראשון, עכשיו הוא כבר מוכר וידוע.

אולי.

אבל כמו בהרבה תחומים, ואולי בעיקר בתחום החיים, תזכורת מחודשת היא משהו הכרחי. יש לנו נטייה לשכוח את הדברים החשובים ולשקוע בתוך השגרה, בתוך ה"צריך"ים. ושגרה זה ממש בסדר, וגם דברים ש"צריך" זה ממש בסדר. רק לשכוח זה לא בסדר.

אז הנה כמה תזכורות מהספר:

"דברים קורים בחיים שלנו רק כשהם מתאימים לסיפור הנוכחי שלנו."

"היכולת שלנו לברור בכל רגע מתוך הכאוס האינסופי איזשהו סיפור ברור ולחוות אותו כמציאות מוחשית היא נס."

"אני לא מטיל ספק בקיומם של תנאים אובייקטיביים, אני רק אומר שאין להם משמעות אובייקטיבית."

"לראשונה זה שנים הייתי בדיוק היכן שהייתי. לא בדרך, לא לפני, לא אחרי, לא למרות ולא בגלל."

בא בימים

בא בימים – יורם קניוק

הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 102 עמ'.

איך להגדיר את הספר של קניוק? הספר מתחמק מהגדרות. ניסיתי להסביר על מה הספר, ואמרתי: הספר הוא לא "על מה". הוא נוגע בך. אתה קורא ולא מבין מה עובר עליך, ולא יכול להפסיק, כמו לשון המתעקשת לחזור ולחטט בשן הפגומה וכאובה. אולי בגלל אופן הכתיבה הרציף ללא הפסקות ללא מרווחי נשימה ללא חלוקה לפרקים או פסקאות. כלומר יש פסקאות אבל אין להן משמעות שעומדת בפני עצמה.

ומה הוא רוצה להגיד? מה לא. "כולנו נהיה פעם רגעים נשכחים חסרי שמות, משהו המחזיק הווה נמשך הוא נדיר."

קניוק מדבר על מוות ועל אמנות ועל הכלום ועל הכול ועל דתות ועל נשים וגברים. ובסוף אני שואלת: מה הוא אמר? אין לי שמץ של מושג. אלו לא דברים שעוברים במילים. אמנם הספר רקום ממילים, ולא סתם מילים, מילים יפות כל כך, רדופות, הרודפות זו אחר זו ברצף חסר נשימה. ולמרות זאת, כל מה שקניוק אומר הוא מה שבין המילים, במרווחים שכמעט שאין בהן.

המשפט הפותח את הספר, מוסר את מה שהספר רוצה לומר לנו: "בתחילה היה כמעט. הכול כמעט בא, כמעט נוגע. הרגע שבין הדברים הוא עיקר הדברים, שהם רק הדבק ולא להפך."

בתוך הכמעט הזה, חוקר קניוק איך אפשר לעשות אמנות שתיגע ממש במהות של הדברים. וכך הוא אומר: "הרי אף פעם לא ציירתי באמת את מה שרציתי לצייר. ציירתי את מה שלא יכולתי."

ומה זה חיים ומה זה מוות? המספר מצייר אנשים מתים, מקים אותם לחיים אחרי מותם. וכך הוא מצייר אותם: "עמדתי מול המראה וניסיתי להבין מה ראית בי ואיך זה שהציור כה דומה למי שאני בתוכי ועם זאת כה לא דומה לי." כיון שהמספר מעלה בציורו את המהות הפנימית, מלאת החיים, של המתים שאותם הוא מצייר.

אבל איזו סתירה מורכבת חיה באיש הזה. החתירה העיקשת, הבלתי נלאית, לאמת האמנותית: "יכולת להיות צייר מצליח אבל בחרת לא להכיר ולא להתעניין בדעת הרוב אלא לפרוש לדרך אחרת כי חשבת שלא יבינו את האמת המוחלטת שלך. זה העניין, אתה אחד ויחיד לטוב ולרע." ומצד שני, התחושה הזו, שהוא לא מספיק טוב. "ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי-חשיבותה הנצחית."

החיפוש אחר החיות המהותית של הדברים, אבל אקורד הסיום הנוגה: "מעולם לא האמנתי בקיומה של נשמה, ועדיין אינני מאמין. אילו היתה קיימת, ודאי לא היתה אלא הרף עין בלבד, כמעט רגע שבין החיים לבין המוות." אם זה באמת כך, אם באמת קניוק מאמין שהכל עובר וחולף, אז לשם מה לעמול כל כך קשה כדי לגעת באמת אמנותית, אם אין בזה אמירה נצחית?

ספר חד פעמי.

בעל זבוב - ויליאם גולדינג

בעל זבוב – ויליאם גולדינג

הוצאת עם עובד, 191 עמ'.

חבורת נערים ניצולי תאונת מטוס בעת מלחמה, נקלעת לאי בודד, כשאיש מהמבוגרים שהיו במטוס לא הצליח להינצל. הספר פורש בפנינו את דרך הישרדותם של הנערים, את התנהלותם על האי. אנחנו נחשפים לטבע האנושי על מגוון תכונותיו ודרכי ההתנהגות האפשריות. אנו צופים במאבקי כוח ומנהיגות, כשתנאי החיים חושפים אצל חלק מהנערים את מה שנח מתחת לשכבת החינוך, כשזו נושרת מהם בהעדר המסגרת שהמבוגרים שומרים עליה.

זרע הפורענות העתידה להתרחש, נשתל כבר בהתחלה בתהליך בחירת המנהיג. דווקא הסמל המובהק של חברה אנושית הפועלת בצורה מסודרת כקהילה קטנה, כשהבחירה נעשית בדרך דמוקרטית, מסמל אופטימיות: הנה, גם באי בודד, החברה האנושית מקיימת תהליכים מסודרים ושומרת על מבנה חברתי תקין.

אלא, לאן יתעל את האכזבה שלו, זה שלא נבחר כמנהיג? ללא כללי תרבות של 'עשה' ו'אל תעשה', הדברים מידרדרים מהר מאד בעת שציפוי התרבות והאנושיות נקלפים מהנערים לעומת שכבות הלכלוך שנערמות עליהם.

בהתחלה, עדיין "אף כי לא היה עליו מורא נחת-זרועם של הורים, עדיין נקפו לבו על המעשה הרע." אבל בהמשך, לא יהא מורא בפני עשיית הנורא מכל.

הספר מציב מראה קשה בפני החברה האנושית.

הנערים המסתבכים בסוגיות המטלות שצריך לעשות, של כללי ההתנהגות וכיצד לשמור עליהם, מדמיינים כיצד היו המבוגרים פועלים לו היו שם איתם "המבוגרים יודעים הכול, הם אינם מפחדים מפני החושך, הם היו מתאספים ושותים תה ומטכסים עצה, והכול היה בסדר-",

האומנם כך הדבר?

הספר הודפס בשנת 1985 והתרגום המיושן כולל מילים שאינני מכירה ואף לא מצאתי במילון. גם הגופן פיצפון להפליא.

הספר מומלץ מאד.

חבלים - חיים באר

חבלים – חיים באר

הוצאת עם עובד, 332 עמ'

בשורה התחתונה: ספר מדהים. שווה. מעולה. איכותי. חזק.

ספר ביוגרפיה על משפחתו של חיים באר, סבתו והוריו.

הערת אזהרה: זה ספר למיטיבי לכת. זה ספר מדהים (אמרתי כבר), עוצמתי וחשוף. כתוב נפלא.

זה ספר צפוף. מאד צובט בלב. מאד קשה. התיאורים של הורים שלו, מערכת היחסים בין ההורים. הכנות החשופה שבה מתאר באר את דמויות הוריו על מגרעותיהם, ועל מצוקותיהם, שורטת ממש.

הספר רצוף אמירות על מהות הספרות, וכיצד מגדלים אדם שהוא יוצר, שהוא סופר. אמו של באר הקדישה את מלוא מרצה וזמנה על מנת ליצור עבורו את הסביבה המאפשרת ביותר על מנת שיגדל כסופר.

רגע שובר-לב במיוחד בסיפור, הוא ברגעי גסיסתו של אביו, כשאמו מדרבנת את הילד להיכנס לחדר ולהיות נוכח ברגע במלוא משמעותו המבעיתה. אם אתה רוצה להיות סופר כשתגדל, היא אומרת לו, "תהיה חייב להכיר את החיים על כל צדדיהם, גם היפים גם המכוערים, תצטרך להבין אותם לאשורם, ללמוד את המנגנונים העדינים שמפעילים את האכזריות ואת הרוע, את הקנאה ואת החמלה. לא תוכל להסתפק בכך שיש לך כשרון וחושים מרגישים" היא אומרת לו. "אם תברח מן החיים, לא תכתוב לעולם דברים בעלי ערך."

להורה לא קל להתגבר על הצורך להגן על ילדו, לחמול עליו, לעטוף ולחסוך ממנו את נגעי החיים. לא כל אמא מדרבנת את ילדיה להכיר את הצדדים הפחות נעימים של החיים.

"רק מי שהוא אמיץ דיו לנטוש לשעה קלה את עמדותיו המסורתיות ולהישיר מבט אל הדברים כמו שהם נראים מן העבר האחר יגיע להבנה מלאה יותר של המציאות." (עמ'136)

נדמה לי שזה המוטו העיקרי של הספר האמיץ, הכן עד כאב, החודרני הזה.

הרבדים הרבים הטמונים בספר, כמו בסיפור על האם ההולכת למגיד עתידות. האיזכור של הפסוק "ונר האלוהים טרם יכבה" בסיפורו של שמואל הנער המשרת את עלי הכהן, שעיניו החלו לכהות, וכבר אינו שומע את דבר האלוהים המדבר אל הנער, מקנה לסיפור הגדת העתידות מסתורין וגורליות השייכים לסיפור המקראי. 

זה לא ספר קל לקריאה. היו רגעים שנלחמתי בו. השתוקקתי לנטוש אותו, מפני שהתכנים שלו לא קלים לקריאה. לא יכולתי להפסיק כיון שהוא כתוב היטב מכדי להימנע מלקרוא אותו. שפתו של באר עשירה ומלאה, התיאורים רבים ומלאי חיות. אגלה לכם שהספר מלא בקיפולי אוזניים קטנות בשל הרצון לחזור ולקרוא פסקאות מסוימות.