יום שבת, 24 באוגוסט 2013

הזיית ניו יורק

הזיית ניו יורק - רם קולהאס
הוצאת בבל, 320 עמ'


ספר חשוב ומומלץ מאד, של האדריכל הידוע רם קולהאס. בספרו מתייחס קולהאס לאדריכלות של מנהטן כתוצר של תיאוריה לא מנוסחת, שבמרכזה, לדעתו של קולהאס, טמונה הכוונה לחיות בתוך פנטזיה, להתקיים בעולם שהוא כולו מעשה ידי אדם. המניפסט של בירת המאה ה-21 מבטא את האופן שבו האנושות מתבוננת וחושבת על העיר, על האורבניזם, ולמעשה (אם יותר לי להרחיב) על החיים בכלל, על מטרת החיים ועל מקומה של ישות עליונה יותר בתוך המערכת הזו - למעשה, לפי הניתוח של קולהאס, העדרה של ישות רוחנית גבוהה יותר מתוך המשוואה של הקיום המנהטני.

אדריכלות, תמיד, היא יותר מאשר "סתם" לבנות בנין. אדריכלות היא תפיסה פילוסופית, חברתית, אתית, כלכלית, סוציו-אקונומית. בניגוד למשקל ולרצינות של הדברים, הספר של קולהאס זורם וקריא מאד.

הדברים שעולים מתוכו, התמונה של אמריקה וההשפעה שלה על העולם, שינו לי את נקודת המבט ממש תוך כדי הקריאה.
השיא הגיע בפרק שמתייחס לבנין מועדון הספורט של הדאוןטאון בקצה הדרומי של מנהטן, על גדת נהר ההדסון.
בפתיח לפרק מצוטט שיר של בנג'מין דה קסרס, "מראות ניו יורק", שבין היתר אומר: "אנחנו בניו יורק מתענגים על המסות השחורות של המטריאליזם. אנחנו בטון. אנחנו גוף. אנחנו סקס. אנחנו זכרים עד העצם. אנחנו סוגדים לחומר, לאנרגיה, לתנועה, לשינוי."

ניסיתי לחפש בגוגל את השיר הזה ולא מצאתי בשום חיתוך. במקום זה, באחד החיפושים עם מילות מפתח מהשיר, מצאתי למרבה הפלא מאמר על הרבי נחמן מברסלב שנותן בדיוק את הקונטרה למה שנאמר לעיל.
"חיותו של האדם, חיוניותו, היא בחינת רוח. בניגוד לחומר הדומם והמוגבל, הרוח מתייחדת בסגולתה לזרום, להיות דינאמית, בלתי נתפסת ואינסופית."
"את הריקוד דורש רבי נחמן בדברי חז"ל 'לבו נשא את רגליו'. ביטוי זה מתפרש אצל ר"נ לא כניב בלבד אלא כפשוטו. ברגיל נוטים אנו לחשוב, כי הרגלים הן הנושאות את הלב ומוליכות אותו, אבל מסתבר שיש פעמים שדווקא הלב הוא הנושא את הרגלים. דרשה זו, מתקשרת כך נראה לרעיון המופיע בכמה ספרי חסידות, בו נדרשת הרגל — כהֶרְגֶל. פעילותה של הַרֶגֶל עלולה להפוך למכאנית, ל'חסרת רוח', עד שילך האדם לאן שרגליו מוליכות אותו כמצוות אנשים מלומדה, ללא התכוונות פנימית. נשיאת הלב ע"י הרגלים משמעה, שגם פעילויות חיצוניות (כגון הליכה, מעשה ידיים, דיבור) תעשנה 'מתוך הלב', מתוך פנימיותו של האדם".

מהספר עולה דמותה של אמריקה, ובייחוד ניו-יורק, כרומי החדשה, המעצימה את תרבות הגוף, את החומר, את השינויים והקידמה התמידיים המוחלים ללא הרף על החומר. את הרוח, אמריקה לא ממש צריכה במשוואה הזו שלה.

ללא ספק ספר חשוב ומעורר מחשבה.


---------------------------------------------
מתוך ויקיפדיה:
אדריכלות היא נושא רב תחומי, הכולל בתוכו מתמטיקהמדעאמנותטכנולוגיהמדעי החברהמדעי הסביבהפוליטיקההיסטוריהפילוסופיה וכדומה. במילותיו של ויטרוביוס, "האדריכלות היא מדע, שתלוי במדעים רבים אחרים, ומקושט בחכמות רבות ומגוונות: ובעזרת האדריכלות ניתן לשפוט את יצירות האמנות מהתחומים האחרים". הוא מוסיף כי אדריכל צריך להיות מצוי היטב בתחומים כמו מוזיקהאסטרונומיה, וכו'. הפילוסופיה היא החביבה ביותר; למעשה יש תמיד התייחסות לפילוסופיה של כל אדריכל כמדברים על הגישה שלו. רציונליזםאמפיריציזםסטרוקטורליזםפוסט סטרוקטורליזם, ופנומנולוגיה הם כולם גישות פילוסופיות שמשפיעות על האדריכלות.


יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

מסע הדרקון

מסע הדרקון – אן מק'קאפרי
הוצאת אופוס, 369 עמ'


השני בסדרת "דברי הימים של פרן", אחרי "מעוף הדרקון"
קורי הכסף הקטלניים שוב צונחים מ"הכוכב האדום" אל פרן. רוכבי הדרקונים נלחמים בהם באוויר, פולטים להבות שמשמידות אותם בטרם יגיעו לאדמה ויאכלו כל חומר אורגני על האדמה.
אבל הכול יותר מסובך הפעם. לאחר שבעמל רב הצליחו לנתח את הדפוס של נפילות הקורים ולבנות לוחות זמנים, הכול משתבש. הקורים נופלים לא בעיתוי הנכון, לא במיקום הנכון, וגם לא במשך הזמן שלפי הלוחות הכתובים.
בספר הקודם עברו רוכבי הדרקונים הותיקים דרך ה"ביניים" המקפיא, חסר הזמן והתחושה, 400 מחזורים קדימה בזמן כדי לסייע למעטים שנותרו להילחם בקורים. כעת מתברר שלא קל להסתגל לכך שהזמנים השתנו, והם ממשיכים לדבוק בדרכיהם הישנות, ומקוממים בכך את רוכבי הדרקונים הנוכחיים, ואת שאר אנשי כוכב הלכת.
בנוסף גם הפוליטיקה השלטונית על הכוכב כבר אינה כל כך נוחה, ושוב עולים קולות כנגד רוכבי הדרקונים על אופן התנהלותם ועל זכויות היתר, שקשה לאחרים להשלים עימם, מבלי שייתנו את הדעת לכך שאלו מסכנים את חייהם בהתמודדות עם הקורים הקטלנים.
ההיסטוריה של המין האנושי רצופה שכחת הבלתי נעים, הבלתי רצוי, אומרת מק'קאפרי. מקור אימת העבר ייעלם אם מתעלמים מקיומו, הכול משגשג, ולמה לדאוג לעתיד רחוק ובלתי ידוע?
אבל החיים הם לא רק הישגי הנעורים. "תקופת ההתבגרות היא שלב בחיים, לא קריירה בפני עצמה. כשאדם מתבגר, הוא מבין שהחיים גם נמשכים." כך בחייו של אדם, כך בחייה של אומה, או כוכב לכת. פ'לאר, המנהיג הנבון מנסה לתמרן בין הלחצים השונים והרצונות המנוגדים, ולנתב את כולם לעבודה משותפת למען מטרה שצריכה להיות חשובה לכל מי שחי על כוכב הלכת – הדאגה להישרדות של כולם, תוך שמירה על ערכים של הגינות ושיתוף.
"אני חושב שאתמול הבנתי עד כמה צרה יכולה להיות דעתו של אדם, הדואג רק למה שצריך להיות שלו, עד שהוא שוכח מה יש לו, ומה הוא צריך לעשות." אומר אחד מרוכבי הדרקונים הותיקים, המתחיל להבין שאין מנוס מלקבל את שינויי העתים ולהסתגל למצב החדש, על דרישותיו. התעקשות דוגמטית על האופן שבו התנהלו הדברים עד כה, מונעת מהאדם לראות את התמונה הגדולה.
אן מק'קאפרי, רוקמת בכישרון רב עולם שלם, על נופיו, אנשיו, הפוליטיקה שבו, חלוקת המעמדות, דרך החיים שבו. מקסים האופן שבו היא משלבת לתוך הסיפור טכנולוגיה עכשווית ושגורה לנו, במסגרת המאמצים שעושים האומנים בעולם זה להצליח להבין ולפתח טכנולוגיה שהייתה ידועה לקדמונים ואינה מוכרת בעולמם. כמו מכשיר "רואה רחוק" שמאפשר להביט דרכו לכוכב אחר, או מכשיר "כותב רחוק" שמאפשר להעביר מסרים מיידיים על פני מרחקים. 

מתוך העולם שבראה מק'קאפרי היא מעמידה מראה שמשקפת את דרכי ההתנהגות, החשיבה וההתנהלות של בני האדם. כך, שהספר, שנקרא בשטף כסיפור מעשה מרתק, מתיישב לו במגירת ה"היום הבנתי משהו חדש". 


יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

הורים משוחררים ילדים משוחררים

הורים משוחררים ילדים משוחררים
אדל פייבר ואיליין מייזליש
הוצאת ספרות עכשיו, 233 עמ'



הספר מוקדש "לכל הורה, בכל מקום, שמלמל אי-פעם לעצמו, 'חייבת להיות דרך טובה יותר !'"
שתי נשים כותבות על ההתנסות שלהן בעקרונותיו של פסיכולוג ילדים ד"ר חיים גינות. הן מספרות על הילדים שלהן, המשפחה והתהליך שהן עוברות בכנות, בהומור, בצורה מרתקת. 
החיים עם ילדים, ולא חשוב עד כמה מיומנים ההורים או כמה מקסימים הילדים, הם ענין מתיש ומביך עם קשיים וצרכים מנוגדים. המאמץ המתמיד להשפיע על ילד לעשות את מה שחיוני בעיני ההורה ומיותר בעיני הילד, יכול לדכא כל אחד. כל הורה מוטרד מאי-סדר, ומתקומם מול אסלה מעלה סירחון, ומול ילד שרובץ מול אחד מהמסכים (טלוויזיה, מחשב, סמארטפון) במקום להכין שיעורים. איך משיגים שיתוף פעולה של הילד בדרכי נועם, בלי להרצות הרצאות (שהילד יכנה "חפירה"), ובלי לאבד את השפיות?
אחד מהדברים הנחמדים בספר, הוא שהכותבות אינן מייפות את המציאות, הן מודות בכישלונות, הן מודות בעצם באפשרות שהורה יגיע לקצה גבול השפיות שלו ויהפוך לחולה-רוח צורח. אבל הן גם מספקות את 'ארגז הכלים' – פשוטים, יעילים, משמעותיים, כיצד להימנע מהסיטואציה הנוראית והמביכה הזו. הדיאלוג הפנימי שמתואר בספר מוליך אותנו דרך התהליכים המוכרים לנו, לתהליך החדש שמנסים להטמיע, לשיח הפנימי הנכון שמאפשר להוביל מחוץ למצב של הטירוף למצב של שליטה, ושל אפשרות באמת לחנך. איך לנהל את השיחות עם הילד במקום להיכנע להרגלי דיבור שמובילים אותנו שוב ושוב למבוי סתום.
חינוך ילדים מטרתו להראות לילד כיצד להיות בן אדם, יצור אנוש שמסוגל לנהל את חייו בחוסן נפשי. לשם כך צריך ללמוד שפה חדשה של מיומנות דיבור.
כשאנחנו מכירים ברגשותיו של הילד, נותנים לו אפשרות לבטא את התחושות שלו, במקום לנסות 'למחוק' אותן באמצעות הרגעה, ("לא קרה כלום, הכול בסדר"), אנחנו מאפשרים לו לפתח ביטחון בקול הפנימי שלו, ועל ידי כך להיות מוגן, בעל עוצמה לפעול על פי תחושותיו, ומסוגל להיות קשוב גם לאחרים.
שוב ושוב מדגישות הכותבות, האחריות של ההורה היא לא לאושרו של הילד, אלא לאופיו.

הספר מלמד את ה"שפה" של תקשורת בונה עם ילד, אבל תקשורת הרי לא מוגבלת רק למישור שבין הורה-ילד. ברגע שלומדים איך ליצור תקשורת נכונה, זה עובד בכל מישור, בכל מערכת יחסים, זוגיות, חברים, עסקים, עבודה. אחד הדברים היפים שהספר מבליט, הוא האופן שבו השינוי שחל אצל האם בעקבות המפגשים משפיע על כל המשפחה, ותורם לכל אחד מהילדים לשנות את אופן ההתמודדות שלו במסגרת החברתית ובבית הספר.

הביקור

הביקור – הילה בלום
הוצאת זמורה ביתן, 411 עמ'.



שיחת טלפון מפריז אל נתי ונילי, פותחת תיבת פנדורה של זיכרונות שהולכת ונפרשת בפנינו בצד מהלך החיים היומיומי של נילי. נילי עובדת כמתרגמת ספרים בחברת מפעלות תרבות. המשפחה של נתי ונילי כוללת את דידה (ידידה) הבת של נתי מנישואיו הקודמים לבחורה הולנדית, ואת אסיה, ביתם המשותפת. אמא של נילי, חנה, נמצאת בתהליך של דעיכת האישיות בעקבות מחלת האלצהיימר, ואחותה אומה (ראומה) שמעוררת בנילי דאגה בלתי פוסקת, בהמשך נבין מדוע. בתחילת הסיפור נתי ונילי נשארים לבדם בבית הירושלמי היפה שלהם, כשדידה נוסעת לאמה, ואסיה נוסעת לאילת עם אומה. החששות של נילי והטלפונים התכופים שהיא עושה בניסיון להתקשר עם אומה ולוודא שהכול בסדר, נפרשים עם מסכת הזיכרונות שמסבירים לנו את הדאגה העכשווית. דברים שקרו לאחותה, דברים שקרו לביתה, דברים שקרו לה במשפחתה הגרעינית, דברים שקרו לה במשפחתה הנוכחית.

"יש בעולם משפחות מקצועיות לרוב, והמשפחה שלהם היא אחרת. מתלמדת. שורדת. ... יש משפחות שהשיטה טבועה בכל צעד מצעדיהן. הסדינים מתוחים על המיטות, המגבות אישיות, הארוחות הן בשעות קבועות. המקרר מלא באוכל אמיתי - סירים וקופסאות - ומה שפג תוקפו נזרק מיד. במשפחות כאלה יודעים איך לריב ואיך לרדת מהעץ, איך לסבך ואיך להתיר. הילדים מוזיקליים, חברים באים ויוצאים בכל שעות היום, הטלפון תובע התייחסות בלי הרף.... אבל במשפחת טלאים זה אחרת. רגע את נשענת על קיר לנוח - וכבר לבנה סודית מסתובבת, פתח נקרע בסלע ושביל סתרים גולש ונחשף. האדמה לא יציבה. לאמא יש בלב המון אהבה שמספיקה להמון ילדים, אבל מחולקת רע."

הבדיקה המרכזית של הספר היא מה קורה במשפחות, שלכאורה הכול בהן בסדר. ההורים עובדים במקצועות טובים, משתכרים יפה, הבית מעוצב ונאה. ובכל זאת, דברים רוחשים מתחת לפני השטח. זיכרונות שחופרים את דרכם אל האור ובדרך מציקים, מעיקים, מקשים על תחושת הנורמליות.

"לא, היא החליטה. היא עצמה לעולם לא תדע אילו חלקים ממנה עצמה מוסתרים מפניה. כל כך מוסתרים, שהיא אפילו לא יודעת על עצם נסתרותם. והנה, לצדה, אדם שמכיר את עצמו לפני ולפנים. שום ספקות."

לאורך הספר, מתחילתו, אנו עוקבים אחרי ידיעה חדשותית בדבר ילד שנעלם, והמשטרה מחפשת אחריו, וכל הציבור עוקב בדאגה וסקרנות דרך אמצעי התקשורת. אנו מתוודעים לתמונתו של הילד, למשפחתו, כיצד נראים הוריו, כיצד הם שומרים על מראית עין של שליטה עצמית, ועד לסיום הסיפור. ההקבלה למה שקורה אצל נילי, ברורה למדי, אבל בהחלט לא מידרדרת לרמה של בנאליות.

וכל הזמן, ברקע, החשש מהמפגש עם האיש שמאחורי שיחת הטלפון מפריז, הולך ונפרש עם סיפור ההתרחשויות שאירעו בתחילת היכרותם, בחופשה הרומנטית שבילו בפריז ופגשו בה מיליונר צרפתי מסתורי ועלום.
מה קרה שם?

מה קורה בפינות החשוכות של חייהם של מי שמנסים להתנהל בעולם כאוטי, תוך ארגון, משמעת וסדר כדי לייצר משמעות, תוכן, לייצר חיים? ומי זה "חייהם"? האם זה לא, במידה מסוימת, מה שקורה לכולנו, שמנסים לשמור על שפיות בעולם חסר-מובן, שמנסים לשמור על השכבה הדקה של התרבות, לשמור שהקרח לא יתנפץ ונמצא עצמנו טובעים במים קפואים?


יש בספר הרבה נושאים שנוגעים בנקודות. או כפי שהגדירה חברתי "צובטים". על אף זאת, וייאמר לזכותה של הילה בלום - היא לא מעיקה. הספר נקרא בשטף, יש חלקים שהברק הניסוחי קצת מעיק, אבל בסך הכול, ספר קריא, טוב, ומעניין.

הדוד פטרוס והשערת גולדבך

הדוד פטרוס והשערת גולדבך – אפוסטולוס דוקסיאדיס
הוצאת ידיעות ספרים 172 עמ'


זהו סיפור על הדוד פטרוס, גאון מתמטי, שכילה את חייו בניסיון להוכיח את השערת גולדבך. ההשערה אומרת שכל מספר זוגי הגדול מ-2 הוא סכום של שני מספרים ראשוניים. נשמע פשוט, אבל עד היום לא הצליחו המתמטיקאים להוכיח אותה. בינתיים נבדקה ההשערה באמצעות מחשב ונמצאה נכונה עד למספרים גדולים מאד, אבל זו אינה הוכחה מתמטית.
אלא, שאין צורך להיבהל. זה אינו ספר מתמטיקה. המתמטיקה נזכרת בספר, אבל הנושא של הספר הוא הגאונות. הרצון של אדם להקדיש את חייו לדברים שגדולים ממנו, לעשות דברים מדהימים ולהשאיר את חותמו, להשאיר עקבות בלתי נמחים בדפי ההיסטוריה האנושית. ובצד הגאונות, שוכן לו כצל מלווה – השיגעון. באותה מידה אפשר היה לכתוב על האמן הגאון המיוסר, אשר מנסה להביא את יצירתו לכלל שלמות. אלא, שהמתמטיקה שונה מכל תחום אחר של רוח האדם.
"אותה תצרופת של אמת ויופי המתגלה מבעד להבנה של משפט חשוב, זו לא ניתנת להשגה באמצעות שום פעילות אנושית אחרת, אולי רק (אני לא יכול לדעת) דרך הדת המיסטית. גם אם השכלתי המתמטית היתה זעומה, גם אם היתה לא יותר מהרטבת כפות רגלי בחוף האוקיינוס האדיר של המתמטיקה, היא סימנה את חיי לעולם, נתנה לי טעימה קטנה מעולם גבוה יותר. כן, היא עשתה את קיומו של האידיאלי למשהו אשר קצת יותר ניתן להאמין בו, ואפילו למשהו יותר מוחשי."

בספרו של מריו ליביו "האם אלוהים הוא מתמטיקאי", שכנע אותנו פרופ' מריו ליביו בדבר מעמדה המיוחד של המתמטיקה השונה באופן בסיסי מכל שאר ביטוייה של רוח האדם. המתמטיקה מבטאת אמיתות כל כך בסיסיות, שיש הסוברים כי המתמטיקה היא שפתו הטבעית של אלוהים.
המתמטיקאי, כמן איקרוס המנסה לעוף מעלה ולהגיע אל השמש, עשוי להיכוות מהעוצמה של אותו ידע טהור ובסיסי כל כך. בציור של ברויגל "נפילתו של איקרוס", אנו רואים תמונת יום שלווה, אנשים עסוקים בענייניהם, נוף יפה, בתוך כל זה, איקרוס, נושא הציור, תופס מעט מאד מקום. כמעט יכולנו שלא להבחין בו כלל בתוך הציור. אבל השם מכוון אותנו ומסמן את המשמעות האפלה, הנסתרת הטמונה בציור.

"התחלתי לראות את אנשי המעשה הגדולים של "מלכת המדעים" כמעין פרפרי-עש הנמשכים לסוג אל-אנושי של אור, בוהק אך צורב ואכזרי."

המפגש עם אדם שחי בו האור המבריק של הגאונות, הוא מפגש מרתק, ייחודי. מפגש כזה אינו דומה לכל דבר אחר שנפגוש במהלך חיינו. לטוב ולרע, מדובר באדם בעל איכות שונה, בלתי נתפסת. חייו מוקדשים לעיסוק בתחומו, מתוך כוח פנימי עמוק לאין שיעור. הטוטאליות הזו מרתקת, מכשפת אותנו, מעוררת קנאה ויראה בו בזמן. וכך מספר דוקסיאדיס, מפיו של האחיין של הדוד פטרוס: "כשהקשבתי לו פותר את רזי תורת המספרים, חוויתי בפעם הראשונה והיחידה בחיי את הדבר האמיתי. אין צורך לדעת מתמטיקה כדי לחוש זאת. הניצוץ בעיניו, וכוח שאין לתארו אשר שפע מכל ישותו, אלה היו עדות מספקת. הוא היה גאון מזוקק, מגזע טהור לחלוטין."
וכך אומר ג'ק קרואק ב"בדרכים" על הגאונים הבוערים האלה:
"ואני נגררתי מאחור כרגיל כפי שעשיתי כל חיי בעקבות אנשים שמעניינים אותי, כי האנשים היחידים שמעניינים אותי הם המטורפים, אלה המטורפים לִחיות, מטורפים לדבֵּר, מתאווים לכל הדברים בו זמנית, אלה שלעולם אינם מפהקים או אומרים דבר נדוש.. אלא בוערים, בוערים, בוערים כמו זיקוקי נרות רומאיים על פני הלילה."
אלא, שהבערה הזו, יש לה מחיר כבד. האחיין מביט בדוד פטרוס ורואה את כשלון חייו הצורב. הוא לא הצליח להשיג את הגביע הקדוש של ההוכחה הנכספת, ולכן לא הצליח להצדיק את בדידותו, את טירופו, את העדר כל מסגרת ומשמעות לחייו, נטולי חברים, משפחה. האמנם לא ניתן להעניק ערך לחיים, אלא על פי תוצאתם הסופית של מאמציו של האדם? האם חיי אדם נמדדים רק ב"שורה התחתונה" של ההצלחה או הכישלון, אשר צובעים בדיעבד את כל מהלך חייו, מעניקים או שוללים משמעות מהשעות הרבות שהושקעו בעבודה יסודית, תוך התמקדות כה עזה וביטול של כל דבר אחר לבד מהמטרה שהאדם הציב לעצמו? האם לא נעניק ערך לעצם הדרך שעשה, התהליך העמוק והמיוסר, הניסיון הנואש או הנואל להגיע לשמים?
הספר כתוב באופן כל כך נעים ועדין. המחשבות, האפשרויות, המורכבויות, מובאות בעדינות ואינן מנתקות את רצף הסיפור, המרתק לכשעצמו. זהו ספר שאפשר לקרוא אותו כסיפור חיים מרתק. אפשר לקרוא אותו כאזהרה מפני הבעירה הקודחת הזו, ואפשר לקרוא אותו כספר המציב שאלה חשובה.



הומר ולנגלי - א.ל.דוקטורוב

"הומר ולנגלי" - א.ל. דוקטורוב 

הוצאת ידיעות ספרים, 183 עמ'


אתחיל מהסוף: את העמודים האחרונים של הספר קראתי בעודי ממררת בבכי. פשוט כך. הספר מסופר כך, שהדברים מתרחשים ונערמים אט אט, כמו החפצים הנערמים בבית והולכים וסוגרים על האחים המתגוררים בו. בסופו של דבר, בסוף הספר, מתגברת עד ללא נשוא תחושת המחנק, והצער על חיים שאולי הוחמצו. על האלגנטיות והיופי והזוהר שהיו בבית הזה, ואבדו אל תוך מבוך של ערימות חפצים וחיים שהלכו והצטמצמו גם במרחב הפיזי והאסתטי, גם בחושים של הומר ההולכים ואובדים לו.

לא אדבר על ה"על מה" , את זה תקראו בכריכה האחורית . אדבר על מה זה עורר בי.
יש, תמיד יש, איזה מתח בין הרצון לפרוק עול, לחיות חיים מלאים ברגש, בהתרגשות, לעשות את מה שעולה בי ברגע נתון, בלי לתת את הדעת על המחיר, לבין הרצון הטבעי והמובן והנכון, לחיות חיים מסודרים, משפחה ועבודה וקריירה ובילויים.
יש סוג של תגמול שהחברה מתגמלת, כמעט בלי מילים, את ה'לעשות את הדברים הנכונים, בזמן הנכון ובמקום הנכון'. לפעמים קוראים לזה בורגנות. כן. או ללכת בתלם, גם כן. או בהיבט החיובי שלו, זה נקרא להיות יצור חברתי כי "לא טוב היות האדם לבדו" וכאן ההסתגלות לנורמות ולסטנדרטים החברתיים הם מה שמאפשר חיי קהילה. האדם הוא חלק מחברה וככזה, הוא זקוק גם לאישור ולאישרור שהוא 'בסדר', שהוא יוצא דופן רק במעט, ובעיקר לטובה. גם כך- לא יותר מדי. גם גאונים סובלים מנחת זרועה של החברה בשל חוסר הסובלנות לחריג.
במקרה של שני האחים גיבורי הספר, פגמים פיזיים- העיוורון של הומר והפגיעה מגז חרדל במלחמת העולם הראשונה של אחיו לנגלי, גרמו להם להיות יוצאי דופן, או אולי מסמנים את היותם יוצאי דופן. ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לבחון את גבולות הנורמה, המוסכמות, מתי ואיפה הן מתנגשות עם הזכות של האדם להיות פרט, אינדיבידואל, יוצא דופן בכל מובן אבל מבלי שחריגותו גורמת לפגיעה בסביבה. מדוע הסביבה איננה סבלנית כלפי חריגות מסוג זה, שאיננה מזיקה לה? מצד שני, האם באמת איננה מזיקה לה? הספר כתוב כל כך טוב, שאנחנו מזדהים עם האחים, וצריך מאמץ מודע כדי להיזכר שזה לא הכי אידיאלי שיהיו לך שכנים צברנים, שככל הנראה ריח טוב לא יוצא מזה.

בצד הנושאים האלה, נבחנת ההיסטוריה האמריקאית לאורך התקופה שממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו, דרך ההשתקפות שלה בחייהם של הומר ולנגלי, השתקפות מעוותת או שמא נכונה ומבהירה. זה הזכיר לי, כמובן, את פורסט גאמפ.

הספר כתוב מאד יפה, רצוף פניני מחשבה, ומאיר דברים באופן מאד מיוחד בשל עיוורונו של המספר-הומר.
   

מקבץ ציטוטים מהספר:

"והיא, כמוני הבינה שכאשר יושבים ליד הפסנתר,
ומניחים את הידיים על הקלידים,
לא רק פסנתר הוא העומד לפניך
אלא היקום"

 "זה היה הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה,
כשימי הג'אז של נשים מעשנות ושותות מרטיני עודם בבחינת עתיד בל ישוער"

"מה אנחנו באמת יודעים? אם יש תשובה לכל שאלה ואנחנו יודעים הכול על החיים ועל היקום, מה אז? מה באמת ישתנה? זה יהיה כמו לדעת איך עובד מנוע בערה. זה הכול. האפלה תישאר בעינה.
איזו אפלה? שאלתי.

האפלה התהומית. אתה יודע: אפלה עמוקה מכל מצולת ים"