יום שבת, 19 באוקטובר 2013

עולמות

עולמות – הרב יצחק גינזבורג
הוצאת ידיעות אחרונות, 366 עמ'


ספר המכיל 33 מאמרים המבוסס על שיעורים וכתבים של הרב גינזבורג. מי שהיה עילוי במתמטיקה ובמוזיקה, חזר בתשובה והפך למורה לקבלה וחסידות. השיעורים מוקדשים לנושאים שונים, אהבה, אמנות, מדע, מדיטציה, פסיכולוגיה, פוליטיקה. השיעורים קצרים אך מאד עמוקים, תמציתיים ומלאים באפשרות להפיק תובנות, בהחלט גם למישור המעשי. בשיעורים נעשה ניסיון לחבר בין עולמות עליונים ותחתונים, בין הקודש לחול. אפשר לקרוא את השיעורים השונים לאו דווקא לפי הסדר אלא לפי הנושא שמרתק אותנו באותו רגע. הספר עבר עיבוד ועריכה של ניר מנוסי, כתוב להפליא, ופשוט תענוג לקרוא אותו.
יש בזה דרך הסתכלות מעמיקה ומרתקת על נושאים שאנו רגילים לראות אותם בהסתייגות או ברתיעה. התשובה מתוארת כתהליך של חזרה אל העצמי האמיתי, האמת הפנימית העמוקה שלנו. המקום שבו אנו באמת מרגישים "בבית", מרגישים נכונים ומדויקים, נטולי מסכות והסתרות, חופשיים לשקף את עצמיותנו כמות שהיא.
כך אומר הרב גינזבורג על התשובה:
 תשובה היא מלשון שיבה - חזרה למקום מקורי שהתרחקנו ממנו. לחזור בתשובה פירושו לעזוב את המקומות השליליים שהלכנו לאיבוד בהם ולשוב אל ה', שזה גם לשוב לעצמנו, לעצמי הפנימי והאמיתי ביותר שלנו. אולי בגלל זה מוסבר בקבלה שהמלה כיפורים פירושה כמו פורים. ייעודה של התשובה ביום הכיפורים זהה לזה של התחפושת בפורים: אנו עוטים על עצמנו ארשת חדשה כדי להסיר את המסכות שבמשך כל שאר הזמן מסתירות אותנו מאחרים ומעצמנו."

למי שירצה להמשיך ולקרוא, להלן תמציות מתוך כמה שיעורים המיועדות בעיקר לתת מושג במה מדובר ולעורר עניין:

שער ראשון – פנימיות התורה
השיעורים בשער זה מספרים לנו שהתורה בנויה כספר בתוך ספר, שבו תכנים שונים מהספר הגלוי, והוא מכיל את פנימיות התורה, או במילים אחרות – הקבלה. הקבלה מגלמת את הפן הנסתר של התורה, הממד הפנימי המקנה לחלקיה ופרטיה את אחדותם. הקבלה מיועדת לתקן את המישורים הנסתרים שלנו, הרבדים העמוקים והחבויים שבנפש, הקשורים בנשמה שלנו וביעודה בעולם. חיצוניות התורה (הכתבים כפשוטם) מספקת את ה"כלים" שבאמצעותם ניתן להכיל את ה"אורות" של פנימיות התורה.
הקבלה היא חידתית ואסוציאטיבית עוסקת בישויות, גלגולי נשמות מלאכים ושדים, אבל היא שכלתנית ומבנית ומסקנית. מכאן, שהקבלה היא חיבור של נבואה (מה שהיום קוראים "מיסטיקה") וחכמה (שהיום נקראת "מדע"), אבל במהדורה משופרת של הנבואה- התגלות פני ה' באופן המתיישב בתוך שכלנו ומחשבתנו.
כיון שהעולם נברא באמצעות דיבור הרי כדי לעמוד על מהותו של משהו, עלינו לכנותו בשמו המדויק ביותר.
לפני שהמילה 'קַבָּלָה' קשורה בלקבל, היא קשורה בלהקביל. החושים מראים לנו ריבוי של תופעות, אנו מאמינים שישנה אחדות נעלמת מבעד ריבוי הישויות. רובד הביניים בין האחד והריבוי הוא קבוצה של 32 (לב') תבניות המהוות את לב הבריאה: עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות עברית. התבניות הן מעטות, מופשטות וכלליות ומצד שני, הן מבטאות את ריבוי ה"ישים" הברואים. אם כך, המבנים של כל הדברים במציאות צריכים להקביל זה לזה. לדוגמא, ניתן להבחין בהקבלה בין מישורים שבנפש, בין תכונות הנשמה (חמישה שמות המבטאים דרגות בסדר עולה) לבין תכונות של הקב"ה. בכוחה של ההקבלה לפתח אזורים רדומים ולא מודעים בנפש. בשפתה ועולם דימוייה העמוק של חכמת הקבלה, טמונים מפתחות לחדרי הלב שננעלו.
כשיוצאים מתודעה גלותית ונכנסים לתודעה גאולתית, חשים כיצד הקב"ה נמצא בכל מקום, בכל אדם ובכל מאורע. זהו אור אינסוף הממלא את הכול ונוכח בכל. מול כל דבר שאנו פוגשים עלינו לשאול: מהו הסוד האלוהי המסתתר כאן? כיצד הדבר הזה נועד לסייע לתיקון נשמתי, או לסייע לי בתיקון אחרים? הידע הקבלי התאורטי הופך לכלי מעשי להכרת עולמנו הפנימי.  ההוראה "לך לך" אינה רק קריאה ללכת בשבילך, אלא גם קריאה ללכת אליך, אל עצמותך הנסתרת. הממרה "דע מה למעלה ממך" אינה רק הוראה המקטינה את האדם לנוכח בוראו, אלא ניתן לקוראה גם כאומרת "דע: מה למעלה – ממך". כל מה שקורה למעלה ומתגלגל אליך, זה בעצם ממך, שיקוף של מציאותך הפנימית.
אחד הרעיונות המרכזיים בקבלה אומר, שאם הולכים עד הסוף עם האמונה שה' הנו אין-סופי ובלתי-מוגבל, נגזר מכך, במן "הפוך על הפוך" שניתן לתופסו גם כאלוהים אישי, כזולת המאזין לנו, מתעניין בפרטי חיינו וחפץ בקשר עמנו. לטעון שה' הינו רק ישות נשגבת ובלתי נגישה, פירושו להגבילו לתחום המופשט, מה שסותר את היותו בלתי מוגבל!
הבעש"ט לימד שהחול אינו חלול, אלא אלוהות מחלחלת בו וניתן לגלותה בכל מקום, גם בטבע, בגוף, בנבכי הנפש, במדע ובאמנות.

שער שני – תורת הנפש החסידית
החסידות מדברת על הנמכת האגו, במקום על ביטולו. המונח 'ישות' מבטא חוויה של היות דבר בפני עצמו, שאנחנו משהו עצמאי ונבדל משאר ההוויה. הביטול: איננו מיועד למחוק את האישיות שלנו, אלא להעתיק את המודעות לנוכחות של ה', ושלנו כחלק ממנו. כך משתחררים מהדימוי העצמי שלנו על עצמנו ויכולים להתבטא ביתר חופשיות. 'שפלות' היא ההכרה שיש לנו נשמה אלוהית הנטועה באינסוף, שהיא הופקדה בידינו על מנת שנעשה עימה גדולות ונצורות, שיש לנו ייעוד נעלה ומרומם, ועד כמה אנו רחוקים מהגשמתם. ביטול האגו הוא לא דבר פשוט. יותר פשוט לנסות להכיר בכך שיש לנו נשמה הנטועה באין-סוף. ועוד דבר: שביחס לאינסוף האלוהי, כולנו רחוקים באופן אין-סופי, ולכן כמה שעשינו, השגנו, צברנו, אנחנו באותו מישור עם האחרים. הדרך לנסות להשיג יעד- באופן ישיר ללא הכנות, נראית קצרה אבל איתה מגיעים רק לחיצוניות היעד. הדרך הנכונה היא ללכת במסלול עקיף, שמאפשר לנו את הבשלות הנדרשת כדי להגיע ולחדור לפנימיותו.
אין לבלבל בין רגש לבין רגשנות. אין לסבור שהשכל הרציונלי הוא פסגת ההתפתחות. השכל הוא אמצעי ולא תכלית. מעל לזרמי הרגשות החולפים בנו שליט המוח, מעליו ישנם הרגשות העמוקים יותר, המתגלים רק לאחר השלטת המוח על הרגשות החיצוניים, ומעל לכל ישנה פנימיות המוח, שהיא ראיית נולד, או במילים אחרות, הראייה כיצד כל דבר נולד ומתהווה, בעל זיקה לאלוהות.
אחת מהעצות הרוחניות העמוקות ביהדות- יש לשתוק לפני שמדברים. דופק החיים הפנימי שלנו צריך להיות בנוי כמחזור של עלייה וירידה, שתיקה ודיבור, התכנסות פנימה ויציאה החוצה. השתיקה נועדה כדי שנחוש במחשבתנו את הדבר שאנו רוצים לדבר עליו בטרם נבטא אותו בפינו. היכולת לעצור, לשתוק ולשקול בזהירות מהי דרך ההתייחסות הנכונה, היא התכונה העיקרית המעידה על כך שאדם מקדיש עצמו לעבודה פנימית.
שלושה שלבים בתהליך רוחני: הכנעה, הבדלה, המתקה. כאשר אנו מצויים בבעיה נפשית אנו שקועים בה באופן הצובע את כל הסתכלותנו על המציאות בצבעים עכורים. לכן בשלב ראשון יש להשקיט את החרדה ולהוציא עצמנו ממנה להסתכל מבחוץ. הסחת הדעת מהדאגה היא בעצם לספר סיפור שונה על חיינו, חדש ובונה. במקום הדאגה, לבנות דאגה חיובית- התעסקות בבירור ייעודנו בחיים ובהשגתו.
מדיטציה יהודית היא התבוננות. זהו תהליך שעובר ברובד שכלי, רגשי, ונשמתי. המטרה להשיב את האדם למודעות מלאה לנוכחות האלוהית שבבריאה, מניעת הסחת הדעת מהיותו נברא, דבר שבונה בתוכו מקלט רוחני.

שער שלישי – גבריות, נשיות וזוגיות
כל אחד מכיל בתוכו שני פרצופים, זכרי ונקבי. בתחילת התפתחותנו הרוחנית שני הפרצופים מנותקים זה מזה, לכן משימתנו להפרידם בזהירות, להבדיל בין המודע והלא-מודע שלנו, ואז להפנותם זה אל עבר זה עד שהם נפגשים ומתאחים מחדש. הרובד המודע מברר ומזכך את הלא-מודע, והרובד הלא-מודע מרכך ומרחיב את גבולות המודע. אצל גברים בדר"כ זיקה חזקה יותר לחלק המודע והפעיל, בעוד נשים נוטות להיות מחוברות יותר לחלק הלא-מודע.
אם האיש והאשה מזוככים- כלומר מזקקים את הנקודה האלוהית בהם, אז השכינה שורה ביניהם בדמות אש חיובית שבונה את הקשר ביניהם. באשה יש הכוח לקחת את הרעיונות המופשטים של האיש, גרעיני המחשבה, לפתח אותם ולהוריד אותם למציאות.
השלמות האמיתית היא שילוב של שלמות ושל אי-שלמות, חווית השלמות וחווית החסרון, "בלב שלם ובנפש חפצה". האיש הוא מצד אחד בעל חוש לשלמות (הערך המספרי לאות י'- "עשר") אך מצד שני זו שלמות נשגבת ומנותקת מהמציאות (הערך הצורני של י' "נקודה"). האשה לעומת זאת חווה את החלקיות של העולם הזה (הערך המספרי של ה'- "חמש"), אך דבר זה הוא בדיוק המאפשר לה להגשים בו דברים במלאות ובשלמות ("התפשטות").

שער רביעי – קבלה וחסידות, כאן ועכשיו
עולם הדימויים שלנו, הוא המערכת הנחה בבסיס נפשנו ומחיה אותה. היא נמצאת מתחת לרעיונות הגבוהים, החשיבה המופשטת וההכרעות הערכיות ומזינה הכל מלמטה. באמצעות הדימויים הספוגים בנו אנו בוחנים את חיינו, ובהשראתם בוחרים את צעדינו. מה קורה כשאנחנו מערים לתוך נפשנו כמויות של דימויים שלא ברור מה מקורם, באמצעות סרטים, ויתר המסכים שהעולם המודרני מלא בהם? הדבר גורם לחוסר בירור נכון של הדימויים. הפתרון הוא למצוא משאב של דימויים צלולים וטובים ולברר באמצעותו את עולם הדימויים שלנו.
כאשר אדם מספר לעצמו שחייו רעים, הוא שוקע לרחמים עצמיים ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית. תרבות הדיכאון מבודדת חוויה נפשית אחת ומקרינה אותה שוב ושוב ויוצרת את האשליה שזו האמת במלואה. אדם צריך לקיים שילוב בין שמחה כמסגרת עבודה חיובית ובונה, ובתוכה קשת הרגשות בשלמותה, כולל הצער והעצב.
ליהדות יש תמונת עולם המכילה את הסיבתיות החומרית לצד רבדים רוחניים ואלוהיים. החזון העולה מספר הזוהר הוא שאף כי התורה והמדע הפוכים באופיים כביכול, הם מבטאים את חכמת הבורא באופן שווה, ורק מיזוגם מאפשר לדעת את הבורא בשלמות.
איכותו של המפעל המדעי היא העוז לצעוד אל עבר הלא נודע. זה בא לביטוי בקריטריון הבסיסי לכשרות תיאוריה מדעית- אפשרות ההפרכה. אין אפשרות 'להוכיח' תיאוריה מדעית. מנגד, האמונה אמנם גם היא לא ניתנת להוכחה, אך גם לא ניתנת להפרכה. יסוד הטעייה, (ניסוי וטעייה) מצוי בתורה בדוגמאות רבות ומעל לכל בסיפור יציאת מצריים. יציאה אל הלא נודע, עזיבת המוכר לטובת הבלתי מוכר, החופש, האומץ והפתיחות לחדש.

גינזבורג מתיחס למושג 'זכויות אדם' המגיעות לתפיסתנו לכל אדם באשר הוא אדם (חיים, חופש, כבוד, קניין), וטוען שכפי שלכל אדם יש אגד זכויות בלתי נראות, שמקורן מטאפיזי, כך הוא גם נולד עם חובות בלתי נראות- מצוות. תודעת הזכויות מנוונת את כוח הנתינה האישי (מישהו צריך לעזור, אבל זה לא בהכרח אני), בעוד תודעת החובות בונה אותו. באופן כזה האדם מרגיש שהוא מרוויח ביושר את הזכויות שלו, במקום להתמרמר על מה שלא קיבל ו'מגיע לו' לדעתו.

יום שני, 14 באוקטובר 2013

כוחה של מספר שש

כוחה של מספר שש – פיטקוס לור
הוצאת כנרת, 317 עמ'



ספר פעולה עתידני לנוער, השני בסדרת בני לוריאן. הספר הראשון אני מספר ארבע זכה לעיבוד קולנועי. בספר השני, אנו פוגשים שוב את ג'ון סמית, הלוא הוא מספר ארבע, הבורח ביחד עם מספר שש, עם חיית המחמד שלו ברני קוסאר שהוא כימרה הלובש צורת כלב נאמן אבל מסוגל לשנות צורה, ועם סאם החבר האנושי שלהם, שהאמין תמיד שאביו שנעלם, בעצם נחטף על ידי חייזרים מה שמתברר כנכון.
במקביל, אנו פוגשים את מרינה של הים, מספר שבע מתוך תשעת הילדים בני לוריאן ששרדו את השמדת כל בני עמם על ידי המוגדוריאנים.
הספר נע בין שני הצירים, ג'ון וחבריו מצד אחד, ומרינה. ג'ון ומספר שש מתאמנים ומשתפים גם את סאם באימונים שלהם. ג'ון פותח את השידה הלוריאנית שכל ילד קיבל כחלק מהמורשת שלו ומגלה בתוכה חפצים שונים ומשונים, שלגבי חלקם הגדול אין לו מושג מה הם אמורים לעשות. מרינה חיה עם השומרת שלה במנזר בנוי אבן, קר וטחוב המשמש כבית יתומות. השומרת שלה שוכחת את תפקידה, ובמקום זאת מבלה את היום בתפילות כאחת מהנזירות. מרינה נותרת בודדה ולא אהודה על יתר היתומות, מתחברת עם יתומה בת שבע שמגיעה למנזר, ועם שיכור הכפר.
הסיפור הולך ומסתבך, וכולם עוברים תלאות רבות. בינתיים מרינה פותחת את השידה שלה, ואז ג'ון וחבריו מקבלים רמז לגבי מקום הימצאה. בנוסף, ג'ון חווה חזיונות שבהם הוא רואה את העתיד לקרות, וזה לא הולך להיות טוב. ג'ון וחבריו מקבלים רמז שלפיו אביו של סאם החביא רמזים חשובים היכן שהוא בביתם. למרות הסיכון הגדול הם חוזרים לעדן, שם גרו ג'ון וסאם בתחילת הספר הקודם, ושם אירעה המלחמה הגדולה עם המוגדוריאנים שבמהלכה נהרס בית הספר וג'ון נכנס לרשימת המבוקשים של ה-FBI החושדים שהוא זה שפוצץ את בית הספר, כטרוריסט מסוכן. המוגדוריאנים תוקפים אותם שם, אך גם ה-FBI רודפים אחריהם ועוצרים אותם. אל דאגה, הם מצליחים לברוח.
במקביל, עוד מוגדוריאנים מגיעים למנזר לתפוס את מרינה והיא נאלצת לברוח, ומגלה שאלה הקטנה, הקטור השיכור ואדם זר שחשבה שהוא אחד מהרודפים, שלושתם הם בני ברית שלה. מספר שש טסה לספרד כדי לסייע להם במלחמה שהיא חשה שעתידה להתרחש שם, ובינתיים ג'ון וסאם נוסעים לחלץ את השידות הקוריאניות המוחבאות עמוק במערה של המוגדוריאנים. לקראת סוף הספר הם פוגשים את האויב הגדול שלהם, השליט של המוגדוריאנים.

טוב, סיכום העניין: הספר כייפי, רץ וזורם. מצחיק, מותח. אפשר קצת לקנא במורשות שבני לוריאן מקבלים: טלקינזיס, מהירות וכוח יוצאי דופן, האפשרות להפוך לבלתי נראית, הכוח לייצר סופת רעמים וגשם, הכוח להפעיל אש באמצעות הידיים, הכוח לשהות מתחת למים, הכוח לרפא.


מתוך הסרט: אני מספר ארבע

יום שבת, 12 באוקטובר 2013

צל עולם

אני שמחה לארח בבלוג את רוני ארז שכתב ביקורת על "צל עולם"

צל עולם - ניר ברעם
הוצאת עם עובד, 484 עמ'

עלי להודות שבתחילת הקריאה התקשיתי להיכנס לעולמו של הספר, חששתי ששוב עשיתי מיקח טעות בבחירת ספר של סופר ישראלי שלא הכרתי, ושכלל לא היה לי ברור על מה הוא רצה לכתוב ויותר מכך, היה לי חשד שגם לסופר הדבר לא ברור.
משפטים מורכבים ולא ברורים אותם יש לחזור ולקרוא מספר פעמים, קושי בזיהוי באיזה גוף כתובים הדברים, מי זה מי, ובעיקר למה.
אך היות ואינני נוהג לנטוש ספרים באמצע, המשכתי לקרוא תוך כדי קריאה של מספר ספרים אחרים.
לאחר כשליש מהספר, נשביתי סופית.
ניר ברעם הצליח לבנות שלוש תמונות מציאותיות לחלוטין, בשלוש יבשות שונות, בתחילה בלתי קשורות. כל תמונת עולם נידמית כה מוכרת וכה אמיתית, כל אחת כתובה בסגנון ספרותי שונה.
סיפורו של גבריאל מנצור, ישראלי שאישיותו נותרת בלתי פתורה, לא מגובשת עד סוף הספר, מעין עירוב בין דמותו של שאנס גרדינר מ"להיות שם" של יז'י קוזינסקי לדמותו של-מארסו מהזר של אלברט קאמי.
סיפורו מסופר כסיפור אישי אך מנקודת מבט חיצונית בגוף שלישי. אין כאן וידוי אישי, אין כאן זרם תודעה, אולי להיפך- זרם אי-תודעה. אשתו של גבריאל מאשימה אותו באובדן הזהות האישית שלו, או אולי אפילו בחוסר נכונות לחפש ולגבש זהות כזאת. הוא זיקית הלובשת את האישיות של הסובבים אותו ומבחינה זאת הוא המייצג המובהק ביותר של תקופה, של מגמה. גבריאל מוצא עצמו מתרומם על גבי גלים גבוהים המערבים בין פוליטיקה, עסקים ופעילות פילנתרופית, גלים בהם לא בחר אך להם גם לא התנגד.
במקביל וכביכול ללא כל קשר, מתפתח סיפורה של קבוצה הזויה של אנשים שאין להם דבר להפסיד המתארגנת ללא מטרה מיוחדת בביבים של לונדון, ובסופו של דבר שואפת לשנות את העולם.
שוב במקביל וללא קשר, מסופר סיפור ההתנהלות של חברה אמריקאית חובקת עולם, המבצעת קמפיינים פוליטיים עבור מועמדים ליברלים דמוקרטים או בעלי כיסים עמוקים. הדינמיקה המורכבת בין השותפים והעובדים בחברה, דינמיקה הנעה בין המסרים הגלויים לסמויים, בין האינטרסים העסקיים לרגשות ולשאיפות האישיות של כל המעורבים בחברה.
אלא שרק כביכול שלושת הסיפורים אינם קשורים. בעולם של גלובליזציה כלכלית ורשתות חברתיות כולם מחוברים. ללא מודעות של גיבוריהם הסיפורים נפגשים, מתנגשים ומשפיעים זה על זה.
כוח, כסף, צביעות וזעם חברתי מתנגשים באופן מבריק בספר זה המתקדם כסערת רעמים לעבר אפוקליפסה, ועם זאת הספר איננו בידיוני, לקורא נדמה שהוא יכול לתת שמות לחלק מהדמויות, הן אמינות ופועלות בעולם האמיתי של המאה ה21.
זהו מבט ביקורתי חד ונוקב, המשתמש בחומרים מתחומי דעת מגוונים בכדי לייצר מראה אפלה דרכה קשה מאד לקרני האור לחדור ולחשוף עתיד כלשהו.
אמיתי כל כך שזה מפחיד.

ספר מומלץ לבעלי מצב רוח טוב, כי מי שסובל ממרה שחורה יטבע בביצת הייאוש.

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

נערה בחולצה כחולה

נערה בחולצה כחולה – גבריאל בן שמחון
הוצאת ידיעות ספרים, 335 עמ'



קולו של המספר הוא קולו של יונתן מרציאנו, בן 14, שעלה לארץ עם משפחתו מסְפְרו שבמרוקו, ומתגורר בחיפה בעיר התחתית. מגיל 14 ועד לשחרורו מהצבא כותב יונתן יומן שבאים בו לביטוי כמה דברים. האהבה של יונתן לקולנוע, המציאות הדמיונית מלאה צבע והשראה שהוא מפיק מהסרטים שהוא צופה בהם. האהבה שלו לנורית סתיו, הצברית היחידה בכיתה של עולים חדשים, הנערה עם שתי צמות, שלבושה בחולצה כחולה עם שרוך לבן, והרצון שלו כעולה חדש להשתלב בחברה הישראלית באמצעות הקשר איתה. דיברה אלי מאד האהבה של יונתן לכתיבה, הכישרון שמתגלה בו לכתיבת שירים. כשהמורה מגלה שהוא זה שכתב את השיר שכתב לנורית ותלה על דלת הכיתה שלה, היא אומרת לו: "מהיום אתה משורר". ואבא שלו מודיע לו בגאווה: "מהיום אתה לא עושה יותר ספונז'ה. אתה משורר." אביו של יונתן קונה לו מכונת כתיבה כדי שיכתוב את הסיפורים של קהילה שהולכת ומאבדת את הקול הייחודי לה. נזכרתי בקטע הזה מהספר במפגש שהתקיים עם ריטה, בו סיפרה שכשהתחילה להתפרסם כזמרת, ניסו למנוע ממנה לשטוף כלים בארוחה המשפחתית, כי היא "זמרת".
אחד הקטעים הנפלאים ביותר בספר, הוא הקטע שבו יונתן מביא את דודתו סולטנה שהיתה זמרת במרוקו אבל כאן לכולם דאגות פרנסה ואין זמן לחגוג, אל בית הקולנוע "כרמל" לצפות בסרט. היא מגיעה לבושה בשמלה מהודרת שהייתה עבורה שריון שהגן עליה מפני הסביבה החדשה. הצופים מתנגדים לכיבוי האורות ולהקרנת הסרט ומבקשים לראות את האורחת, ולשמוע אותה שרה שיר חתונה מרוקאי. ואז מתחילים לעלות לבמה עולים מכל מיני תפוצות, ומבקשים לשיר את השיר שלהם. שיר פרטיזנים ביידיש, שיר ברוסית, בפולנית, רומנית. במקום "הגברת עם הקמליות" קיבלו הצופים קונצרט של שירי עולים מכל קצות תבל.
גבריאל בן שמחון עלה לארץ ממרוקו בגיל 10, והספר שואב מההווי שהוא מיטיב להכיר ומהזיכרונות שהוא מנסה לְשַמֵר. הוא מספר על החיים של עולים חדשים ממרוקו שהולכים ומאבדים את התרבות הייחודית להם, במדינה שנראתה להם כמביאה את הגאולה המובטחת, אך תרבותם הולכת לאיבוד ב"כור ההיתוך" הישראלי בשנות הקמת המדינה. אירועי ואדי סאליב מוצאים גם הם ביטוי בספר זה.
בן שמחון הינו בעל קול ייחודי, עדין ופיוטי, ציורי, שמח, שמעלה בפנינו תמונות חיות ונושמות של עולם שהולך ונעלם. העימות בין התרבויות מתואר בלשון חומלת ואמפתית ללא נקיטת עמדה שיפוטית. ובכל זאת, ליבנו נכמר:
ברדיו משמיעים את טוסקה של פוצ'יני, אבל המשפחה והשכנים של יונתן מרציאנו לא מתחברים למוסיקה הזו. ברדיו לא משמיעים את זוהרה, אום כולתום, ריימונד אבקסיס, סמי אל מגריבי כי "הרדיו שלהם. הארץ שלנו, אבל אנחנו לא פה." אבל עבור יונתן מרציאנו טוסקה היא גשר שהוא מנסה להקים אל ליבה של נורית סתיו, הצברית, מושא החלומות האולטימטיבי.
דרך עינו הרגישה והעדינה של שמחון, קמה ועולה למולנו התמונה החיה והתוססת של תרבות צבעונית, מלאה מוסיקה וקסם.
"בסְפְרו מרחמים זה על זה, נותנים צדקה זה לזה, מקוננים זה על מותו של זה, ושמחים זה בשמחתו של זה. כשמישהו מתחתן כל העיר מתחתנת, וכשמישהו מת כל העיר מתה." הקהילה החמה הזו, שמאמינה בכישופים, בעין הרע, באבנים שיכולות לעורר אהבה, ממשיכה להתקיים עוד זמן מה בואדי סאליב, בחיפה, עד שהזמן וטרדות הפרנסה מפזרים את האנשים לכל רוח.
במפגש קוראים עם הסופר גבריאל בן שמחון, התרשמתי מאד מהאיש העדין ומלא הקסם, שקולו צלול וחי וגם כשהוא מדבר, מילותיו לוכדות אותך בצבע, צליל וכישוף.
אני מצרפת קישור לדבריה של נוית בראל עורכת הספר:

סמטה במללאח של ספרו:




מעקב

מעקב – עופרה עופר אורן
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 233 עמ'


הסופרת, עופרה עופר, תמצתה את הספר כך:
לילי פהר, ילידת הונגריה, הכשירה את עצמה בנעוריה להיות פסנתרנית. היא הייתה בעיניה הונגריה בת דת משה, ובת זוגו של גיולה אהובה. ההתרחשויות באירופה, מלחמת העולם, לא איימו על לילי ועל בני משפחתה. לא היה להם ספק שהמולדת שלהם תמשיך להגן עליהם. אבל המלחמה הגיעה, ושיבשה את כל התוכניות. משפחתה של לילי, וגם גיולה אהובה, לא שרדו. בדרך לאניית המעפילים שתביא אותה לישראל היא פוגשת את אחיו, יואל, נישאת לו, והם חיים בתל אביב, מקימים משפחה ומנהלים לכאורה חיי בורגנות שלווים, אם גם מלאי געגועים לאהוב ולאח שאיננו. אבל משהו מסתורי מתרחש, לאורך עשרות שנים: סוכנים של ה CIA עוקבים אחרי לילי ויואל ואחר ילדיהם. בסופו של הרומן מתפענחת התעלומה.

לילי מתנהלת בתוך חייה הבורגניים בזהירות אלגנטית. דומה שהפיסקה שמאפיינת אותה יותר מכול היא זו:
"אולי היתה צריכה בכל זאת לנעול נעליים שטוחות, אבל רק כשהיא אלגנטית היא מוגנת, כשהכול מדויק, העגילים הכחולים הקטנים מותאמים לנקודות בשמלה, החגורה הלבנה הדוקה על המותניים, השיער מסודר בתספורת ורוניקה לייק עם תלתל שיורד מעל העין, הנעליים טובות, מבריקות, מדגישות את הקרסוליים הדקים שלה, רק ככה יהיה לה כוח, היא תהיה מכובדת ותצליח לדבר, להשיג את מה שהיא רוצה. בינתיים פסעה על המדרכה בזהירות והשתדלה שהעקבים לא ייכנסו לתוך החריצים, ואז הופיע מולה הים, הכתם הכחול הגדול שבין הבניינים. היא המשיכה לצעוד לקראתו והביטה עליו, כולו קרוע ופרוע, הגלים הגדולים והקצף."

לילי האלגנטית והמאופקת, והים הגדול והפרוע. האירופאיות המנומסת, ותל אביב של שנות החמישים, פרועה וצומחת מתוך החולות. מה הדבר שמפעם בלילי, מתחת לפני השטח, שכמו תל אביב שבספר, יש בה  כל הזמן "מן זמזום סמוי, מין רעד פנימי, כמו זה שניתז מתוך עמודי מתח גבוה. אפשר כמעט להשתכנע שבעוד רגע יוצתו מתוכה ניצוצות מסוכנים שעלולים להתלקח."
יואל בונה לו וללילי חיים חדשים, בורגנים ומסודרים בתל אביב, הם מגדלים ילדים, בן ובת, מנסים להקים בית ומשפחה שתפצה על כל המשפחה שאבדה. לפחות יואל מנסה, לילי בעיקר מנסה לשמור על המכסה של הר הגעש שלא יפרוץ. כי אחד האנשים שאבדו הוא מי שהיה אהבת חייה.

עופרה עופר מצליחה להעביר ברגישות מדויקת את הלך הנפש של ניצולי שואה שמנסים להקים לעצמם חיים חדשים, אבל האימה עדיין שורפת בפנים. יש דברים שלא יכולים להיאמר. יש דברים שנאמרים מאד בקיצור. יש שאלות שקשה להשיב עליהן כמו "על מה את חולמת". יש משפטים שלמים וסערות נפש שמסתתרות מאחורי מילה אחת פשוטה: "שם". בה במידה אנו מקבלים הצצה אל נפשם של בני "הדור השני". הבת דפנה, בעיקר היא, משקפת את תחושת הזרות וחוסר השורשים של הוריה.
העלילה מתקדמת לאורך השנים כשאנו מקבלים תמונות חיים באקוורל, שמאפשרות לנו לנסח את קו הזמן וההתרחשויות המשפחתיות. לאורך השנים המשפחה נמצאת במעקב של סוכני CIA שמצלמים ומתעדים את חייהם, ופעמיים אף הפכו מעורבים בחייהם. מדוע הם נמצאים במעקב? הפיענוח של התעלומה, בסוף הספר, יוצרת שבר גדול בחייהם שלא ברור אם וכיצד יתגברו עליו. כך מסתיים הספר. סגירת המעגל של עופר היא בין שני השברים הגדולים, שאינה פוסחת על שבר גדול ונורא במהלך חייהם.
הספר נוגע בפרשת קסטנר באצבע עדינה, מאופקת, אבל צורבת מאד.

הכישרון של עופרה עופר הוא אכן זה, להעביר דברים נוראים, כאובים כל כך, באופן רגיש ומאופק מאד, שאיננו מפחית מהעוצמה הרגשית. אנו מקבלים תחושה מדויקת של החיים המהלכים על שכבת קרח דקה מאד שמכסה על מצולות הנפש שאין להן מנוח.