קבוצה

קבוצה – פול סולוטרוף

הוצאת דביר, 320 עמ'

מי אתה, מעבר לעבודתך, לאנשים שאיתם אתה חולק קורת גג? מה חשוב לך? מה גורם לך אושר? במה אתה לגמרי אתה עצמך?

שישה אנשים בעלי כישורים, שניחנו במנות גדולות של קסם ושל הישגים, מתכנסים בקבוצה טיפולית עם פסיכולוג לא שגרתי, מנחה כריזמטי. לקבוצה הצטרף הסופר, שעבר קודם לכן קבוצה טיפולית עם המנחה, וכעת הצטרף לקבוצה כדי לאסוף את החומר לספר.

הסופר מתאר את ששת האנשים, כל אחד וסיפור חייו, את תהליך העבודה במפגשי הקבוצה, הדינמיקה שמתפתחת בין האנשים, בינם לבין הפסיכולוג המנחה. הוא מקיים עם חברי הקבוצה פגישות אישיות. תיאורי ניו יורק ומזג האוויר משתלבים בתוך הסיפור ומעשירים אותו בצבע.

מה שמתרחש במסגרת התהליך הוא, במילותיו של סולוטרוף "עבודת פרך בחפירת תעלות". ללמוד "איך להקשיב לעצמנו, להחליש את ההמולה התמידית שבראשנו ולהקשיב ללחישתו של האני האמיתי שלנו".

הפסיכולוג לייתון מלמד את חברי הקבוצה, איך להבחין ב"סיפור האמיתי" שלהם, להבדיל מ"הסיפור השקרי" שמוכתב לאדם מרגע לידתו על ידי משפחתו, ובהמשך על ידי בית הספר והקהילה מסביבו. ההכרה ב'סיפור האמיתי' שלנו דורשת אומץ, כי זה דורש להכיר בכאב ובכמיהה הכרוכים באנושיות. להיות אנושי זו אמנות, ואנשים שחשים כאב מאבדים את היכולת הזו.

לייתון מלמד את חברי הקבוצה איך לסווג את הכאבים (גופני; נפשי-פרידה ואובדן; נפשי-בושה והשפלה), איך להבחין בין כאב לסבל (הכאב הוא חזק, אבל זמני, הסבל הוא הפחד מהכאב והניסיון להימנע ממנו, מה שרק גורם להשתרשות הכאב).

אחרי שלומדים לזהות את סוג הכאב, ולהבדיל בינו לבין הסבל שמחקה אותו, יכולים להתחיל לטפל בו. סם הנגד לכאב הוא למצוא מילים שיתארו אותו, ולומר אותן לאחרים. השיתוף מאפשר לייצר נווה מדבר נפשי. זו החשיבות של העבודה בקבוצה, להבדיל מעבודה אישית מול פסיכולוג. קבוצת טיפול, להבדיל מטיפול פרטני, מאפשרת לייצר תמיכה, מתעמתת עם חברים שמעכבים. האומללות משגשגת בשתיקה, העבודה בקבוצה מאפשרת להתמודד ישירות עם הבעיה. ההקשבה של חברי הקבוצה מוציאה את העוקץ מהכאב, מפחיתה מכוחה של הבושה להכאיב, וחברי הקבוצה משקפים אמת.

בעיקר, מלמד אותם הפסיכולוג איך לחיות את זמננו בעולם בעשייה מלאת משמעות ותשוקה, ולא לבזבז זמן על האשמות, קינה על הזדמנויות שהוחמצו או חיפוש מניעים למה שקרה.

התהליך כרוך, אם כן, בשלושה שלבים: צעד ראשון, חברי הקבוצה מכריזים על הפצע ושמים לב לגוף השרוי בכאב. בצעד השני נוקטים צעדים לריפוי הפצע, נוקטים פעולה של כבוד עצמי. כבוד עצמי טמון בעשיית דברים שגורמים לאדם אושר. משום כך, בצעד השלישי, מפתחים מעורבות במשהו שממלא אותם במשמעות ותענוג.

סולוטרוף הצליח להפוך תהליך של שנת עבודה בקבוצת טיפול לסיפור מרתק, שבו שבע דמויות, שישה חברי הקבוצה והפסיכולוג המטפל. אנו לומדים להכיר את האנשים, על כשרונותיהם וחולשותיהם. גם הפסיכולוג לא מתחמק מהזרקור שהסופר מפנה אל כל אחד (גם אל עצמו). האוסף של היכולות והכישלונות, הכאבים וההתמודדויות יוצרים סיפור רחב, מלא משמעות, לעתים מצחיק, לעתים עצוב, וללא ספק בעל ערך.

עטיפות הספר באנגלית:

הטובע

הטובע - תומס ברנהרד 

הוצאת בבל, 184 עמ'

הספר מספר על שלושה חברים שנפגשו בבית ספר למוסיקה, האחד מהם הוא הפסנתרן גלן גולד, השניים האחרים, נוטשים את הנגינה בצל גאונותו של גולד, והשפעת המפגש הרסנית על כל המשך מהלך חייהם.

נראה לי שתומס ברנהרד, אם להשתמש במילים מתוך ספרו "הטובע", הוא "אדם מסעיר שמשתמש לרעה בשכלו ומביא את עצמו לידי אבסורד."

והנה המוטו של הספר, או שמא של הסופר: הכול שטויות. כל חיינו הם שטות אחת גדולה. אנחנו מדברים רק שטויות, כל מה שאנחנו אומרים הוא שטויות, אבל כל מה שנאמר לנו גם הוא שטויות. בעולם הזה נאמרו עד עכשיו שטויות בלבד (עמ' 76).

ברנהרד מדבר על בני האדם ומשתמש בתיאורים כמו "טמטום" "דוחה" "מתועב" "רקב" "גועל" "חסר טעם" "גרוטסקי" "מגוחך" "חסרי אופי מגעילים במהותם".

המספר רואה את הלכלוך והזוהמה שפושים בכל מקום, בפונדקים, במטבחים, בחלונות. הוא נהנה להביט בהרס – בהרס של פסנתר הסטיינוויי היקר על ידי בתו המטומטמת של מורה הכפר הטיפש, העלוב, לה נתן את הפסנתר במתנה ביודעו שהיא תהרוס אותו. הוא מביט באדישות בחדרנית הזורקת את הפח המלא בטיוטות שכתב וזרק לפח, של מה שלעולם לא יצליח להשלים כתיבתו.

הכותב רדוף בפחד מהחובבנות, מהשטחיות, מחוסר היכולת להגיע לכלל שלמות.

מבחינתו, השלמות היא הכול או לא כלום. אם אי אפשר לעשות משהו בשלמות – החיים, הפילוסופיה, המוסיקה, אין טעם לעשות בכלל.

זו גישה שאני בשום אופן לא יכולה לקבל אותה. גישה הרסנית, פסימית, דורסנית.

הספר סובב סחור-סחור במחשבתו של המספר, אחד משלושת החברים, החושב ונזכר בעבר ומנתח את שלושת הדמויות על מעלותיהם ובעיקר על חסרונותיהם. שב ובוחן את הסיבות לכשלונות שלו ושל ורטהיימר, ואולי בעקיפין מייחס כישלון גם לגלן גולד.

יחד עם זאת, נקודה אחת (קטנה) של אור בתוך הספר, כשמסביר המספר "כל אדם הוא חד פעמי, ובאמת, כשלעצמו הוא יצירת האמנות הגדולה ביותר בכל הזמנים". המספר ממשיך ומסביר, כי ורטהיימר לא היה מסוגל לראות את עצמו כיצור חד פעמי, כפי שכל אחד יכול ואף חייב להרשות לעצמו אם אינו רוצה להתייאש. לכן התייאש. דומה כי למרות ההכחשות, למרות הניסיון להצביע על ההבדלים שבינו לבין ורטהיימר, גם המספר עצמו התייאש, או שמא מראש לא ניסה כלל.

אכן, כל אדם הוא יצור חד פעמי, ומכאן מתחייבת בעיני גישה שמוקירה ומעריכה את החיים, שלו ושל זולתו.

הספר כתוב במשפטים ארוכים, כמעט ללא נקודות והפסקות, ללא חלוקה לפיסקאות או לפרקים. הספר כתוב בדיוק כפי שמחשבתנו לעתים הולכת וסובבת ללא לאות סביב הנושא שמעסיק ומטריד אותנו, ללא מנוחה, תוך חזרה על מילים ומשפטים. משום כך הספר נקרא כמעט ללא נשימה, ואכן תוך יום וקצת סיימתי את הספר. אי אפשר היה להפסיק. למרות שמאד רציתי, למרות שמאד לא אהבתי את מה שקראתי. אי אפשר שלא להמשיך לקרוא.

הספר כתוב בכישרון מפליא, אין ספק בכך, והקריאה בו חוללה בי תגובות רגשיות כמו גם עוררה מחשבות רבות. אין ספק שניתן, על בסיס הספר, לעורר דיונים רבים ומרתקים על טיבה של האמנות, על האופן הראוי לחיות, עד כמה צריך למצות את החיים, עד כמה צריך להתאמץ למצות את הפוטנציאל, מה טיבם של בני האדם, ועוד ועוד שאלות נכבדות.

יחד עם זאת, הספר היה עבורי קשה מנשוא. כמו המחזות של חנוך לוין, הספר מגחיך את בני האדם, מאיר את האנושות באור גרוטסקי ומכוער מאד. יש בכך מסר, כמובן.

גישה אנינה לאמנות, מחייבת ומצדיקה שהאמן ישפוך את קרביו לתוך יצירתו, יבליט את הצדדים הלא חיוביים, ישוטט בבוץ שבתוך נשמתו וישפוך אותו החוצה. אם היצירה מתמקדת בצד היפה, הנכון, הטוב, רואים בכך נאיביות וחוסר תחכום.

ואני טוענת, שיש, כמובן שיש, מקום גם לגאולה מתוך הביבים, אבל לא חייבים לראות הכול במשקפיים שחורים, לא חייבים דווקא להתמקד בלכלוך וברוע.

ברנהרד מתבונן בבני האדם ומבחינתו רובם הם 'טובעים', אנשים ללא מוצא. ורטהיימר, תמיד מסתובב סביב ההתאבדות, עד שהצליח לבצע אותה, כל ימיו סביב הנושא הזה. תמיד קרא ספרים שבהם מדובר על מתאבדים, על מחלות, מוות, סבל של בני האדם, חוסר המוצא, חוסר הטעם, חוסר התועלת שבחייהם, שבהם הכול שוב ושוב הרסני וקטלני (עמ' 71). זו בדיוק הסיבה שבגללה לא אהבתי את הספר, זו הסיבה שבגללה לא אקרא ספרים נוספים של ברנהרד. כיון שאני אינני רוצה למלא את חיי ואת מחשבותי ברוע הזה, בסבל ובהרס ובחוסר המשמעות שהוא ממלא בהם את עולמו.

המסע המוזר של מר דאלדרי

המסע המוזר של מר דאלדרי – מארק לוי

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 318 עמ'

 

"למעשה יש לך כישרון, אבל העניין החשוב יותר הוא שיש בתוכך סיפור שאת לגמרי מתעלמת ממנו."

הסיפור מתחיל בשנת 1950 בלונדון, לקראת חג המולד. חמש שנים עברו ולונדון עדיין מתאוששת מהמלחמה. אליס מבלה בדירתה עם בני החבורה שלה. חמישתם מחליטים לצאת למחרת לברייטון לחגוג את חג המולד הקרב ובא, לבלות ביריד השעשועים. אליס עדיין לא יודעת אבל הנסיעה לברייטון תהווה נקודת מפנה שתשנה את כל מסלול חייה. ביריד השעשועים אליס תפגוש במגדת עתידות. זו אומרת לה שהגבר שתהיה לו משמעות בחייה עבר הרגע מאחוריה, ושהיא תפגוש שישה אנשים לפני שתגיע אליו. היא אומרת לה שהיא תצטרך לעבור מסע.

למחרת אליס פוגשת שוב את השכן הכעסן המתגורר בקומה שלה, הצייר שרוגז על כך שהיא קיבלה את הדירה עם חלון הגג, שכל כך רצה בה. הקשר ביניהם מפשיר מעט ונעשה ידידותי, והיות ששניהם בודדים בלונדון בערב חג המולד, הם מחליטים לבלות אותו יחד. הם נוסעים שוב אל מגדת העתידות, שמרחיבה את הניבוי: אליס תצטרך לצאת למסע אל עברה, מסע שבמהלכו היא תגלה שמה שהיא חשבה כמציאות, לא היה המציאות. מגדת העתידות גם מוסרת לה: המקום שאליו עליה לנסוע הוא איסטנבול.

אליס היא "אף" – בעלת חוש ריח מפותח והיא עובדת בניתוח ריחות ומיצוי נוסחאות לבשמים. בעוד אליס והשכן, מר דאלדרי הולכים ומתיידדים, הוא מציע לה הצעה מפתיעה, לנצל את כספי הירושה שזכה בה ולנסוע לטיול קסום לאיסטנבול, שם תוכל אליס לחפש אחר ריחות שונים ומשונים שיעשירו את תחום עבודתה, ודאלדרי יוכל לצייר צמתים סואנים.

במהלך המסע אנו מבלים יחד איתם במראות, בריחות ובקולות של איסטנבול בשנות החמישים. אליס אכן, תגלה על עצמה דברים מפתיעים, והחיים שלה יקבלו תפנית מעניינת.

הספר כתוב נפלא, הדיאלוגים, ההיכרות ההולכת ומעמיקה עם הדמויות הראשיות אליס ודאלדרי, האופן שבו מתואר הקשר המוזר ביניהם, תיאורי המקומות. אהבתי את דרכו הנבונה של הסופר לאפיין את התקופה מבלי להעיק ב"שיעור היסטוריה", הנה דוגמא באנקדוטה הבאה- אליס ודאלדרי מגיעים לאירוע מכובד בבית השגרירות האנגלית באיסטנבול. אשת השגריר מתפעלת מהשמלה המקסימה שאליס לובשת שהיא בסגנון 'המראה החדש'- (חפשו בגוגל), ומבקשת לברר מי החייט. אליס משיבה לה ש"על פי התווית שעל בטנת השמלה שלי, גברתי, מדובר באדם בשם כריסטיאן דיור." בתקופה שאליה מתייחס הספר, דיור רק התחיל להתפרסם. אבל 'שיעור ההיסטוריה' המתוחכם שלנו לא מתמצה רק באופנה. ולא על כך נסוב הספר, כמובן. הספר שייך לסוגה של מסעות שאדם עורך, שמוליכים אותו להכיר את עצמו, ללמוד על עצמו דברים שלא ידע, להשתנות, להתפתח. הספר עושה זאת בדרך כייפית. זהו פשוט ספר קריא וחמוד להפליא.  

ההוצאה שינתה את שם הספר, הנקרא כעת: 
חייה השניים של אליס