חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה

חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה – רובין סלואן

הוצאת מודן, 291 עמ'

זהו ספר בעל שם מסקרן "חנות ספרים ללא הפסקה". בכריכתו תבליט של ספרים צהובים, כתומים, ירוקים ואדומים על מדפים. מה הסיכוי שלא אחטוף את הספר הזה ואקרא אותו? אין סיכוי, כמובן. חטפתי וקראתי.

חנות ספרים ללא הפסקה היא רעיון לבילוי אולטימטיבי לאוהבי ספרים. יותר מוצלח מעיר ללא הפסקה, או פאב שפתוח כל הלילה.

בתחילת הספר אנחנו פוגשים את קליי ג'אנון, מטפס על סולם גבוה ומחפש ספר בין המדפים הגבוהים כל- כך בחנות הספרים שבה הוא עובד. קליי, חנון מחשבים שפוטר מעבודתו כמעצב אתרים באינטרנט, מצא עבודה במשמרת הלילה בחנות ספרים מוזרה הפתוחה 24 שעות ביממה. מהר מאד הוא מגלה שיש בה למעשה שתי חנויות ספרים, האחת רגילה, עם אוסף אקלקטי של ספרים, והחנות האמיתית שנמצאת מחוץ להישג יד, במדפים גבוהים ומאובקים שאליהם צריך לטפס בסולם. לא לגמרי ברור לשם מה צריכה החנות להיות פתוחה 24 שעות ביממה, כשכמות הלקוחות דלילה למדי. אבל יש לקוחות קבועים (ודי משונים, יש לומר) שמגיחים מפעם לפעם. הם אינם רוכשים ספרים, אלא שואלים מהספרייה הנסתרת, הגבוהה, ספרים שיש בהם קובצי אותיות מסתוריים. אחד מתפקידיו של קליי הוא לנהל יומן ובו לרשום את הפרטים הנוגעים לאותם לקוחות, ברמת דיוק עד כדי סוג הבגדים שלבשו, מצב רוחם והשעה המדויקת שבה נכנסו לחנות.

מה עושים אותם לקוחות? מתעניין קליי ופנומברה, בעל החנות, משיב לו: "עובדים קשה מאד."

"במה?" קליי שב ומקשה

"נערי!" פנומברה זקף את גבותיו כאילו הדבר לא יכול להיות ברור יותר: "הם קוראים."

הספרים מציגים חידה, וקליי נסחף לפענוח הקודים המוצפנים בהם. הוא בונה מודל של חנות הספרים, סורק את היומן ומתחיל לגלות תבניות ודפוסים בהשאלות הספרים של לקוחות החנות הנסתרת, הדבר מוביל אותו לאגודה סודית של אוהבי ספר, ולחיפוש אחר מידע הצפון בספרים שעשוי לחשוף את המפתח לחיי נצח. הוא נעזר בחבריו, אנשי מחשבים, חנוני טכנולוגיה וסקרניים.

הספר רצוף באהבה לקריאה, לספרים, באמירות מקסימות כמו "מערכת היחסים בין ספר לקורא היא פרטית", או כמו זו:

"לא ידעתי שאנשים בגילך עוד קוראים ספרים," אומר פנומברה. הוא זוקף גבה. "היה לי הרושם שהם קוראים הכול בטלפונים הניידים שלהם."
"לא כולם. יש הרבה אנשים ש... אתה יודע, אנשים שעוד אוהבים את ריח הספרים."
"הריח!" חוזר פנומברה. "אתה יודע שאתה גמור כשאנשים מתחילים לדבר על הריח."

הספר כל כך משכנע בעובדות המצויות בו, כך שתמצאו עצמכם במהלך הקריאה מגגלים בחיפוש אחר אלדוס מאנוטיוס (אנקדוטה קטנה: הסמל של בית הדפוס של מאנוטיוס, מהמאה ה-15, הוא דולפין הכרוך בעוגן – שמו של הפאב הניו יורקי שאליו שולח פנומברה את קליי וחבריו), או אם קיים גופן בשם "גריטסזון"? תבדקו האם באמת קיים ספר בשם "עלילות שירת הדרקון" בשלושה חלקים? ותסתקרנו אם המשרדים של גוגל אכן נראים כפי שמתואר שם (אם זה כך אז, וואו אתם כל כך רוצים לעבוד שם..).

גם בניית הדמויות אמינה. שפת הדיבור של הדמות הראשית, קליי היא של בחור צעיר בן זמננו, אבל הוא יוצר קשר טוב עם מי שמייצג את העולם הישן, מר פנומברה, איש זקן שרגליו נטועות בהווה, מנהל חנות ספרים עתיקים, ומסתובב עם ארבעה מכשירי קינדל, אחד מהם אבטיפוס של גוגל שטרם יצא לחנויות.

הסופר, רובין סלואן, שזהו ספרו הראשון, משלב בהצלחה בין העולם הישן של ספרים כרוכים, מכונות דפוס ומחקרים שיכולים להימשך מאות שנים, עולם שבו כל אדם מוסיף נדבך ידע על זה של קודמיו, לבין טכנולוגיות עכשוויות ומתקדמות, דרכים חדשות ומרתקות לחקור את העולם. זהו ספר ממתק. ספר כייפי וקריא מאד, מעניין ואף מותח, שלא מתבייש להעלות תוך כדי הסיפור שאלות מרתקות כמו האפשרות של חיי נצח, או איזו משמעות יש לחיים ולחיפוש אחר ידע אם הזמן שלנו כל כך קצוב, שאלות שאפשר להמשיך איתן גם לאחר סיום הקריאה.

ארץ לא נודעת

ארץ לא נודעת – קוני ויליס

הוצאת כתר, 214 עמ'

שלושה סיפורי מדע בדיוני, שונים באופיים קובצו תחת ספר הנושא את שמו של הראשון, הארוך מבין השלושה.

"ארץ לא נודעת" מספר על שני סיירים בעולם חדש ולא נודע, שבו עליהם למפות את העולם, בלווית חייזר מקומי שתפקידו לפקח על כללי ההתנהלות הפוליטית הנאותה (פוליטיקלי קורקט) שהכתיבה הממשלה. אסור להשאיר טביעות רגליים, אסור להעביר לילידים טכנולוגיה זרה, אסור לקלל. תוך כדי ההתמודדות עם העולם הזר, עם הכללים המצרים את צעדיהם, ועם הדרישה להמשיך ולחקור את החלקים הלא ממופים, מתמודדים שני הסיירים גם עם ארץ לא נודעת אחרת – ארץ המיניות והאהבה.

"משמרת אש" מדבר על סטודנט להיסטוריה החוזר בזמן במסגרת מבחן הסיום שלו, לכנסיית סיינט פול בזמן מלחמת העולם השניה, תקופת הבליץ. הסטודנט הלכוד בעבר איננו יודע מה התפקיד שעליו למלא והוא צריך ללמוד זאת במהלך שלושת חודשי שהותו שם, עד שיחזירו אותו הביתה – לעתיד. מי שביקר בעבר, לעולם לא יהיה אותו אדם שהיה קודם לכן. הניסיון להציל את חייהם של מי שמתים מזה מאה שנה, נוגע ללב ומעורר מחשבות על מה זו אנושיות. אי אפשר להציל משהו לנצח, אבל אולי זה אפשרי? אם הצלת את חייו של אדם, ולמחרת הוא נפטר, האם מעשה ההצלה, עצם פעולתו של אדם להציל אדם אחר, נותר שמור לנצח, האם האדם ניצל לצמיתות?

"אפילו המלכה" – כן, אפילו המלכה מקבלת מחזור בעולם מטריארכלי, שבו הנשים הצליחו להשתחרר מהשעבוד הגברי, גם באמצעות כדורים שפוטרים אותן מהמחזור החודשי. סיפור קצר, מצחיק מאד, אבל משאיר שאלות למחשבה. עד כמה אנחנו משועבדים למגבלות הביולוגיות שלנו, ועד כמה הניסיון להשתחרר מהן הוא הוא השעבוד האמיתי.

אקו פארק

אקו פארק – מייקל קונלי

הוצאת מודן, 338 עמ'

עוד ספר מתח מרתק מפס הייצור המוצלח של מייקל קונלי. שוב אנו פוגשים את הארי (קיצור של הירונימוס) בוֹש הבלש שהעבודה שלו בראש מעייניו, האיש שהתיקים הלא פתורים רודפים אותו. שלוש עשרה שנה לאחר שלא הצליחו לפענח את היעלמותה של נערה, כשבמשך השנים בוש חוזר מפעם לפעם לתיק, ללא הצלחה, צץ מידע חדש, והחקירה נפתחת שוב.

הספר עוקב אחר עבודת השוטרים, הבלשים, התובע העירוני, ביחד עם בוש אנחנו מגלים פרטים ולומדים כיצד להבחין בפרטים הקטנים ולהרכיב מהם עוד פיסות לפאזל.

במקביל אנחנו מתוודעים לעוד רבדים באישיותו של הארי בוש, לחלקים כאובים מהעבר שלו. קווים מקבילים בין בוש, הבלש, לבין ווייטס, החשוד. מהרהרים על המשמעות של הבחירות שאנחנו עושים בחיינו, כיצד להתייחס למה שקורה לנו, איזה חלק בתוכנו אנחנו בוחרים "להאכיל", לגדל, לטפח.

זה ספר שאי אפשר לעזוב באמצע, ואם אין ברירה ועוזבים, הוא הולך איתך לאורך היום ועד שתחזור אליו.

"בספרות מתח אין למייקל קונלי מתחרים." אומר הוושינגטון פוסט.

אני מספר ארבע

אני מספר ארבע –פיטקוס לור

הוצאת כנרת, 348 עמ'

מה אם הדרך שבה אנו מתנהגים עם הפלנטה שלנו (רמז: לא משהו) מובילה לסיכון של עצם קיומה, וכמובן קיומנו שלנו עליה? מה אם גזע אחר ביקום הגיע לסוף העגום הזה לפנינו, כילה את כל המשאבים של הכוכב שלו, וכעת הוא מחפש ברחבי היקום כוכב לכת קטן ונחמד, שאפשר לסלק ממנו את הילידים (נגיד, אנחנו) ולהשתלט עליו?

זה מה שקרה בכוכב לוריאן, כשהמוגדוריאנים הגיעו לשם כדי להשתלט על הכוכב. תשעה ילדים הוברחו מכוכב הלכת, שפעם היה מקסים והרמוני, ברגעים האחרונים טרם השמדתו הסופית בידי המוגדוריאנים- גזע חייזרי אחר, אל כדור הארץ. הם אמנם נראים כמו כל ילד אמריקאי רגיל, אבל אלו אינם ילדים רגילים. במהלך שנות התבגרותם הם יתחילו לפתח כוחות-על כאשר המורשות שלהם יתחילו להגיע אליהם ולהתפתח בזו אחר זו. הילדים קשורים זה בזה בלחש שמוודא שלא יהיה ניתן להרוג אותם אלא רק על פי סדר המספרים שלהם, וגם זה כל עוד הם לא נמצאים יחד. לחש נוסף יוצר צלקת עגולה על הקרסול בכל פעם שאחד מהם נהרג. המוגדוריאנים צדים אותם. שלושה מתו. לדניאל ג'ונס יש שלוש צלקות על הקרסול. דניאל הוא הרביעי. והוא נמצא במנוסה.

ספר פעולה עתידני לנוער, שנקרא בכייף ובשטף. 

אמנות ההקשבה לפעימות הלב

אמנות ההקשבה לפעימות הלב – יאן פיליפ סנדקר

הוצאת ידיעות ספרים – הכורסא, 276 עמ'

אביה של יוליה קם בוקר אחד ונעלם. כעבור ארבע שנים היא מקבלת מאמה חבילה של ניירות של אביה, וביניהם מוצאת מכתב אהבה אל אחת, מי-מי מבורמה. בהחלטה של רגע, לא אופיינית לאופייה המחושב, יוליה משאירה מאחור את חייה הבטוחים במנהטן, את עבודתה כעורכת דין מצליחה, את אמה המרירה, ונוסעת לבורמה כדי לנסות ולהתחקות אחר עקבותיו, להבין מה קרה, מדוע נעלם פתאום, מי זו מי-מי ומי בעצם היה אביה, שהיא מבינה כעת שלא הכירה באמת.

יוליה שואלת אותנו: "מה אנחנו יודעים על ההורים שלנו? מה הם יודעים עלינו? ואם אנחנו לא ממש מכירים את האנשים המלווים אותנו מאז שנולדנו - לא אנחנו אותם, ולא הם אותנו - מה אנחנו יודעים בכלל על הזולת?"

מה באמת אנחנו יודעים על החיים- שלנו, ובכלל?

"החיים הם מתנה שאסור לזלזל בה," אומר או-מיי, הנזיר. "מתנה מלאה מסתורין, שבה סבל ואושר כרוכים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה, וכל ניסיון לקבל את האחד בלי האחר ייכשל בהכרח."

די בהתחלה הצליח הספר לתפוס אותי. והנה המשפט שתפס אותי: "לא תעשה לך כל תמונה. כאילו היינו יכולים לחיות בלי. כמה אמת אני יכולה לשאת?"
מעולם לא חשבתי על הציווי הזה, בהיבט שכזה. האם ה'תמונות' שאנחנו מייצרים הן בעצם מסכים שנועדו לאפשר לנו להתחמק מלהתמודד עם האמת שצפה לה שם בחוץ, עם העוצמה של אלוהות, או - אם תרצו – איזה שהוא כוח גדול שאיננו מסוגלים להתמודד עם מקסם עוצמתו?
קראתי דברים שאמר מישהו בקשר לאיזה ספר, שיש קסם בעולם הסובב אותנו, ורובנו מפחדים להישיר אליו מבט ולהכיר בקיומו. אז....לא תעשה לך פסל וכל תמונה, במובן ש- אל לך להימנע מלהתמודד עם המציאות כמות שהיא, עם הקסם והעוצמה שבה, אל תפחד להכיר בנוכחות של כוח עליון שבה.

הכוח הזה הוא אהבה.

הזעם, הפחד, הקנאה והחשדנות מעוורים וגורמים חירשות. הם מכווצים את העולם. יש רק כוח אחד חזק מפחד, האהבה.

זהו סיפור אהבה העזה ממוות. האהבה של טין ווין ושל מי-מי חזקה מכל מה שמנסה לערער אותה.

אנחנו רגילים להישען על המידע שהעיניים מספקות לנו, רואים רק את מה שמוכר לנו. באופן זה, אנחנו מאמינים רק במה שאנחנו מסוגלים להאמין בו, מה שתפור לפי מידותינו. העיניים עבורנו הן כלי העבודה הראשי. הן הופכות את חיינו בטוחים יותר, נוחים יותר ופשוטים יותר. אבל המחיר שאנחנו משלמים תמורת זה, הוא המרחק שהן יוצרות בינינו לבין הדברים לאמיתם, למהותם. לגופם. איננו מסוגלים לראות. העיניים משמשות כמכשול שמסיח את דעתנו, מתעתעות בנו. אנחנו, הנשענים על עינינו, בעצם עיוורים לעולם. לחיים. מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אבל טין ווין, שאיבד את מאור עיניו בעודו ילד, למד לשמוע את העולם. לשמוע את פעימות הלב ודרכן לדעת מה אנשים מרגישים. למד לשמוע את הקולות הזעירים שהעולם משמיע, למי שמסוגל להאזין, ועל ידי כך תפיסת המציאות שלו הרבה יותר עמוקה ומרובדת ממה שמסוגלות לספק העיניים בלבד.

כך גם באהבה, אנחנו רוצים שיאהבו אותנו באותה דרך שבה אנחנו עצמנו אוהבים. כל דרך אחרת מרתיעה אותנו, איננו מסוגלים לפרש אותה נכון. אבל מי-מי יודעת שרואים לא בעיניים בלבד, ושמרחקים לא נמדדים בצעדים בלבד. השניים האלה מכירים את פעימות הלב של העולם. הקשר ביניהם נדיר, הלב שלהם פועם יחד.

הספר המקסים נקרא בשטף רב, והוא נוגע מאד ללב. זהו סיפור אהבה שיש בו רגש, והבנה, וחמלה, רבדים ועומקים, ומה שאין בו- אין בו קיטש סכריני של סיפור אהבה הוליוודי.

אם בלילה חורפי עובר אורח

אם בלילה חורפי עובר אורח – איטאלו קאלווינו

הוצאת ספרית פועלים, 261 עמ'

קורא יוצא לחנות הספרים, כדי לרכוש את ספרו האחרון של קאלווינו. הוא מתחיל לקרוא אך קריאתו מופרעת, משל היה הוא עצמו חלק מן הסיפור, בעטייה של טעות דפוס קטנה. הוא אינו מצליח להתקדם מעבר לכמה עמודים ראשונים. הוא חוזר לחנות ומבקש להחליף את הספר הפגום, ופוגש שם באישה שגם היא נתקלה באותה בעיה. הם מתחילים לקרוא יחד את העותק החלופי שקיבלו, רק כדי לגלות שגם בספר זה נפלה טעות. הם מחליטים לחפש את המשך הסיפור ומוצאים עותק שלישי, ומגלים שאף הוא שונה לחלוטין. מכאן הם יוצאים למסע במטרה לחשוף את סופו של הסיפור.

זהו ספר אינטלקטואלי, ספר על הכתיבה, על הקריאה, על הספרות ועל החיים, על הבדיון, הזיוף, והחיפוש אחר האמת.
הספר הוא מסע אחרי הספר האולטימטיבי לקריאה, הספר המושלם, זה שיבטא במידה הטובה ביותר את האמת, ללא כל זיוף, ללא כל תיווך או פילטר. הספר בנוי בשניים עשר פרקים, שביניהם מפרידים קטעים של עשרה סיפורים שדמות הקורא בספר מנסה לקרוא ובכל פעם הספר אובד לפני שהוא מספיק לסיים. שמות הסיפורים מצטרפים לקטע סיפור בפני עצמו.
מצד שני, ישנו החיפוש של הסופר אחרי הקורא המושלם, זה שיקרא את הספרים שלו באופן שבו הם ראויים להיקרא.
מרשים ביותר הוא כישרונו של קאלווינו לייצר סיפורים מעניינים. כל קטע סיפור כזה מכניס אותך לתוכו ומרתק אותך למרות שאחרי הקטע השני כבר הבנו שסיפור שלם לא ייצא מזה. למרות הכול אנו נשבים בקסם.

הקוראת:
"יש קו אדום, חוצץ: מצד זה מצויים אלה שעושים את הספרים, ומצד זה אלה שקוראים אותם; ולכן אני מקפידה מאד להישאר תמיד בצד אחד של אותו קו. שאם לא כן התענוג שבקריאה סתמית, שלא למטרה מסוימת, סופו תמיד להעלם, או בכל אופן להיהפך למשהו אחר, למשהו שאיני רוצה בו."
הסופר:
"הייתי יכול לכתוב היטב אילו לא הייתי אני עצמי קיים כלל! אילו בין הנייר הלבן לבין פעפועם של המלים ושל הסיפורים הלובשים צורה ונמוגים בלי שייכתבו, לא היתה חוצצת אותה מחיצה לא נוחה ומטרידה, הלוא היא: גופי! הסגנון, הטעם, השקפת העולם שלי, הסובייקטיביות, העיצוב התרבותי, הניסיון שנצבר, הפסיכולוגיה, הכישרון, תחבולות המקצוע: כל היסודות שבשלהם אפשר להבחין שכל מה שאני כותב שלי הוא..."
על הקריאה והכתיבה:
"אם נחשוב על כך, נמצא כי הקריאה היא מכורח הדברים פעולה אישית-יחודית בהרבה מפעולת הכתיבה... התבל תבטא את עצמה כל זמן שמישהו יוכל לומר: "אני קורא, לכן הוא נכתב""

הציטוט האחרון מתכתב, כמובן, עם "אני חושב משמע אני קיים" וזה כבר מעיף אותי למחשבה חדשה ביחס לציטוט הכה-מפורסם הזה. מחשבה על היהירות של האדם, שמאפשר לעצמו להטיל ספק בעצם קיומו, עד שהוא מגיע מבחינתו להוכחה האולטימטיבית לקיומו - עצם זה שהוא חושב.
בספר של קאלווינו יש בהחלט התייחסות לגישה הזו, בפרק שבו הדמות מנסה לבטל באמצעות מחשבתו את כל מה שקיים, עד לרגע שבו הוא מגלה, שהביטול שנעשה במחשבתו, השפיע על המציאות באופן בלתי הפיך, והוא לא יכול עכשיו לחשוב את המציאות מחדש ולהחזיר את בתי הקפה ופנסי הרחוב ודוכני העיתונים וכו' וכו'. הוא לא זה שברא את המציאות.
אז זה מה שאפשר להגיד על האמירה של דקארט. בואו ניזכר, שהמחשבה שלנו לא היא שבוראת את המציאות המוחשת סביבנו, למרות המשפט הניו אייג'י הידוע, כנראה יש 'משהו' שהמחשבה שלו יצרה או בראה גם את האפשרות של האדם לחשוב. קצת דתי אולי, נכון, אבל אם חושבים על זה קצת, אז הגישה הלכאורה אתאיסטית של 'שום דבר לא בטוח שבאמת קיים אלא המחשבה שלי', מניחה במובלע ואולי לא במודע הנחה שהיא דתית במהותה- המחשבה שלי מוכיחה מציאות. עכשיו נשאר רק להתווכח, המחשבה של מי באמת יכולה להוכיח מציאות.

אינסוף, המסע שאינו נגמר

אינסוף, המסע שאינו נגמר - חיים שפירא

הוצאת כנרת, זמורה ביתן. 383 עמ'.

תמצית אפשרית לספר הזה היא: "אין סוף לאינסוף".

"כי סוף-סוף, האדם בטבע מהו? אין לעומת האינסוף,

הכול לעומת האין, אמצע בין לא כלום ובין הכול,

רחוק עד אינסוף מלהבין את הקצוות."

בלז פסקל

הקדמתי כאן את המאוחר כיון שאני כבר מגיעה כאן לתובנות שאפשר להפיק מהלימוד על האינסוף.

בהרצאה ששמעתי פעם, של חב"דניק דווקא, הוא הסביר כך: אל מול האינסוף (שמבחינתו זה האלוהים, כמובן), אין הבדל בין כמה שאת התקדמת למטרה לבין מישהו אחר שכמעט ולא זז. כל תזוזה שאנו עושים, כמה שאנחנו חושבים שהשגנו המון בחיים שלנו, (או להפך), אל מול האינסוף אין משמעות להבדל הזה שבין אחד ש"הגיע רחוק" לבין מישהו אחר, שלא. זה מוביל למקום של צניעות. זה מוביל לאפשרות לראות את הדברים באופן רב-ממדי, להיות מסוגל כל הזמן לשנות את ה'זום' כדי להבין איפה אני ממוקם במרחב, להתקדם, ועם זאת, לא להיכנס לאשליה של גדלות מזויפת.

חיים שפירא הוא בעל תארי דוקטור במתמטיקה ובהוראת מדעים. הוא מלמד מתמטיקה, כלכלה, פסיכולוגיה ספרות ופילוסופיה. בנוסף, הוא מרצה בחסד עליון, משעשע ביותר מבלי לוותר על שליטה בחומר.

ב'פתח דבר' לספרו מסביר שפירא כי החליט לנסות לכתוב ספר שיציג בצורה פשוטה ובהירה אסטרטגיות בחשיבה מתמטית, יאפשר לקורא לנסות את כוחו בפתרון בעיות מתמטיות מרתקות ויערוך היכרות עם שתי תורות מתמטיות בעלות יופי רב: "תורת המספרים" ו"תורת הקבוצות האינסופית".

בנוסף הבטיח שפירא לשוות לטקסט נימה קלילה ומשעשעת, "הרי איש לא באמת אוהב שאלות על בריכה ששלושה ברזים ממלאים אותה ושני ברזים (מסיבות הידועות רק להם) מנסים לרוקנה בו זמנית".

כשאני חוזרת כעת, בסיום הקריאה, אל הפתיח הזה, אני נדהמת לגלות, שאכן הספר קיים את כל מה שהבטיח, ויותר מזה.

בניגוד לספרי מדע פופולרי אחרים שקראתי, זהו ספר שמהווה חדר כושר למוח. כך לפחות זה היה עבורי. הספר בהחלט לא הווה 'קריאה נינוחה', הוא דרש עבודה. ואולי זה משום שלא ויתרתי לעצמי ובאמת ניסיתי לפתור את התרגילים, להבין את הדוגמאות, באמת לצלול בתוך העולם הקסום של המתמטיקה. במהלך הקריאה הרגשתי איך אני מנקה את החלודה מהגלגלים במוח, שכבר התרחקו מהתקופה שבה ישבתי עם דף ועט ופתרתי תרגילים. מצחצחת את המיסבים במוח וזה יכול להיות אפילו קצת כאוב.

אבל עשיתי זאת, ושרטטתי צורות ופתרתי משוואות, ובאופן כללי הייתי תלמידה די חרוצה עם הספר.

התגמול לעבודה הוא גדול.

הספר איפשר לי להבין דברים במתמטיקה ברמה שכבר לא ציפיתי להשיג בשכלי. קבוצת קנטור, רמות של אינסוף – רמות של אינסוף! עצם הרעיון שיש אינסופים קטנים ואינסופים יותר גדולים, פשוט מאלף. כמו, למשל, התובנה הזו על האינסוף: גם על הקו הישר האינסופי, המרחק בין כל שתי נקודות תמיד סופי, וכפי שאמר הגל, האינסוף לא נמצא בשום מקום על הישר האינסופי. האינסוף לא ממוקם על האינסופי. אז איפה הוא מתחבא??? זה פשוט מופלא בעיני. כל זה לכשעצמו משמח ביותר וכמובן שזה מצדיק שאפו גדול לשפירא.

שפירא מבטיח בתחילת הספר שהספר יעשה שימוש רק בארבע הפעולות הבסיסיות של החשבון, "אך מחשבה עמוקה תתקבל בברכה". טוב, אמרתי לעצמי, ארבע פעולות בסיסיות אני בהחלט שולטת, הייתי לגמרי לא רעה במתמטיקה בתיכון, אמנם זה לא היה אתמול, ומחשבה עמוקה אני מוכנה להשקיע בעניין. בהמשך הסתבר ששפירא קצת "עבד" עלינו. הספר דורש חשיבה אבל יותר מזה בהחלט כדאי לבוא עם רקע מתמטי קודם. בכלל, עולה השאלה, למי מיועד הספר? האם סטודנטים למתמטיקה ימצאו צורך בספר כזה? האם מי שאינם לומדים מתמטיקה יוכלו להתמודד עם כל הנוסחאות האלה? (לקח לי כמה רגעים להיזכר מה זה 'מחלקים של מספר'!)

אז למה לקרוא ספר גדוש בנוסחאות ותרגילים שהסופר משאיר לקורא לפתור (בלי נספח תשובות – מה שהיה מתבקש ונכון לעשות! וחבל שלא נעשה) ?

בגלל דברים כמו הציטוט להלן:

"ובכן, למה אני מדבר על דברים כאשר אינני יודע מה באמת פירושם?

כנראה שהדבר כך מפני שאני מתמטיקאי, ולמתמטיקאים לא ממש אכפת

מדברים כאלה. אין הם זקוקים להגדרות מדויקות של הדברים שהם

מדברים עליהם, בתנאי שהם יכולים לומר משהו על אודות הקשרים ביניהם."

סר רוג'ר פנרוז.

ובכן, אני אולי לא לגמרי מבינה או יודעת מה פירוש הדברים שקראתי, אבל משהו על אודות הקשרים בין הדברים, קיבלתי. וכבונוס, גם מחשבות על אינסופים פחות מתמטיים, יותר פילוסופיים או ספרותיים.

הפרק האחרון עם הפרקטלים-מרהיב, גם מבחינת התובנות, וגם מבחינה אסתטית. שום דבר איננו מה שהוא נראה, ככל שממקדים את נקודת המבט יותר פרטים נגלים, מה שנראה כקו ישר מתברר כבעל צורה גיאומטרית, בכל פעם שעושים "Zoom in" מגלים את הצורה הגיאומטרית חוזרת על עצמה שוב ושוב. קו חוף סופי הופך לבעל גודל אינסופי.

"עננים אינם כדורים, הרים אינם חרוטים, קווי חוף

אינם מעגלים, קליפת העץ אינה חלקה, וגם הברק

אינו חוצה את השמים בקו ישר."

בנואה מנדלברוט

אם קודם דיברנו על סופיות של קטעי קווים שנמצאת על קו האינסוף, כאן אורך אינסופי מתחבא בתוך המימד הסופי. המערבולת הזו, או הזום הזה פנימה והחוצה, בין המדוד, הברור, לבין הפרא הטרנצנדנטי המתחבא בתוכו, היא מרהיבה. האפשרות של המתמטיקאים להפוך את הקסם הזה של השפן הנשלף ומוחזר אל הכובע, לנוסחאות מתמטיות ולאפשר לחשב אותן או לשרטט אותן, תמיד הדהים אותי. אין זה ממעיט מהפלא הזה.

"לראות עולם בגרגר של חול

ושמים בפרח בר,

לחפון אינסוף בכף היד,

ואת הנצח בשעה."

ויליאם בלייק.

לסיום, כמה הערות: הספר מלווה באיורים מקסימים של דני קרמן. חסרים בספר נספח תשובות לתרגילים, וכן מפתח שמות האישים הנזכרים בו והפניה לעמודים שבהם הם נזכרים, שהכנתי לעצמי ואצרף לתועלת הקוראים.

ובשביל הכייף, כמה פרקטלים מרהיבים:

 קבוצת ג'וליה:

הפירמידה של שרפינסקי:

העץ של פיתגורס:

==============

אינסוף – מפתח שמות

==============

אדואר לוקה        31, 62, 133, 205

אדריאן מרי לז'נדר  121, 170

אוקלידס            100

אל חוואריזמי      318

אלן קנינגהם       126

אמי נטר             122

אנדרו ויילס        172

אנכסימנדרוס      223

אנרי לואי ברגסון 250

ארטוסתנס          160

ארכימדס            290

ארנסט קומר       170

בלז פסקל           155, 189

בנואה מנדלברוט  344

ברטרנד ראסל     323

גולדבך              127

ג'ון ליטלווד        38, 72

ג'ון פון ניומן       47

ג'ון קונווי           25

גיאורג קנטור      258-264, 309, 314-315, 320, 332, 338

גלואה                195

גליליאו גליליי     298

גרד פלטינגס       171

גריגורי פרלמן     251

דאגלס הופשטטר 14, 128, 178, 179

דויד הילברט       319

דיריכלה             112, 170

היפטיה               122

הרדי                  69, 72

ויגו ברון                        119

וצלב סרפינסקי    347

ז'ול רישאר         323

זנון                   234-250, 314

ז'ק בינה             145

יעקב ברנולי        214

לאון ברנולי        211

לאונרד אוילר      111, 127, 158, 170, 209

לאונרדו דה וינצ'י 95

לואיס קרול        43, 139, 176

לותר קולץ         15

מריה גאטנה אנייסי 124

מרסן                 106

ניוטון                155

סופי ז'רמן          125

סופיה קובלבסקאיה  122

סטניסלב אולם    113                

סם לויד             138

סריניווסה רמנוג'אן  69   

פול ארדש          16

פון קוך              341

פיבונאצ'י           130

פידיאס               143

פייר ונצל           159

פייר פרמה          58, 155

פיתגורס             51, 80, 224

צרמלו               320

קורט גדל           320

קסיני                 137

קפרקר               76

קרל מנגר           349

קרל סאגאן         291

קרל פרידריך גאוס 159

רוג'ר פנרוז         330

ריימונד סמוליאן  42

רימן                  181

רנה דקארט         58, 155

תומס הובס         92

תיאנו                 1

אחרי הספירה

אחרי הספירה – דניאל קווין

הוצאת כנרת, 221 עמ'

באנגלית נקרא הספר: After Dachau וזה אולי מבהיר, ש"אחרי הספירה" לא מדבר על AD מלשון  Anno Domini  כלומר הספירה הנוצרית. לחילופין, "אחרי הספירה" מתכוון ל- AD מלשון "אחרי דכאו".

תארו לעצמכם עולם, שבו הגרמנים נצחו במלחמת העולם השנייה. בנות הברית ביטלו את הפלישה לנורמנדי לאחר שהשתכנעו שהגרמנים צודקים, והיהודים הם הבעיה של העולם. תארו לעצמכם את הגזע הארי משתרע על פני כל היבשות, ללא שום גזע אחר שיפגום בטוהר הגזע האנושי.

בשנת 2000 ומשהו "אחרי דכאו", ג'ייסון טל הבן, הוא בנו, ויורשו החוקי, של אדם עשיר, מפורסם, חשוב ואשתו האריסטוקרטית. אלא שג'ייסון, כמו בנים רבים לאנשים עשירים, נעדר עניין מיוחד שיעסיק אותו, מפתח לעצמו תחביב משונה. ג'ייסון מצטרף לארגון קטן שעוסק בחקר גלגולי נשמות. ומחפש את "מקרה הזהב". המקרה שבו יוכלו לאסוף די ראיות, די כדי לספק חומר למחשבה. כך מתגלגל לו ג'ייסון בנחת, עד שמגיע "מקרה הזהב". נערה מתעוררת בבית חולים לאחר שאיבדה את הכרתה בתאונה. היא אינה זוכרת את שמה, אינה מסוגלת להבין מה היא שומעת, והיא מדברת בשפת הסימנים. ג'ייסון מתגייס לסייע לה לברר מי ומה היא, ואינו יודע שהדבר ישנה את כל חייו.

הנערה מתחילה לעסוק בציור, ומספרת לו על ג'קסון פולוק, מרק רותקו ואחרים מקבוצת אסכולת ניו יורק, שאיתם היא הסתובבה בתחילת המאה העשרים. בין האמנים רבים היו יהודים, חלקם כושים, והם היו משוכנעים שהם היו בטוחים מרדיפה, שכן הם לא היו פושעים, הם היו אמנים.

מרטין נימלר, כומר פרוטסטנטי שהתנגד לנאצים אמר:

 "לא הרמתי את קולי,

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."

והספר שואל אותנו: האם יש מישהו שאכפת לו? מישהו שירים את הקול למען אדם אחר?

אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר

אוסקר ויילד והרציחות לאור הנר – גיילז ברנדרת

הוצאת ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 332 עמ'

השנה 1889 בלונדון. אוסקר ויילד מגלה בחדר אפל את גופתו של נער יפה תואר, זונה ממן זכר, ומסביב לה שישה נרות מהבהבים. הוא בורח מהמקום מבוהל, וכעבור יממה הוא מספר על המקרה לחברו הטוב ולמכר חדש, הסופר ארתור קונן דויל. השלושה חוזרים לזירת הפשע אולם הגופה נעלמה, אין שום סימנים שמישהו בכלל גר במקום, החדר נקי ומצוחצח וריק מרהיטים. לאחר שפנייתו למשטרה לא הועילה – ללא גופה אין רצח, ויילד מחליט לפצח את התעלומה בעצמו.

ספר מענג למדי, למרות התיאורים הקשים לצפייה (אך לא מרובים). שוב אני קוראת ספר על חקירה של רצח מוזר, והפעם הבלש החוקר הוא אוסקר ויילד הג'נטלמן המטורזן והנהנתן, אך חריף המחשבה, בסיועו של - איך לא? - הווטסון הפרטי שלו, המקפיד לנהל יומן ובו לרשום את פעולותיו ואירועיו של חברו אוסקר ויילד, ביחד עם ההתרחשויות הפרטיות שלו, וגם של ארתור קונן דויל, שבשלב הזה פרסם רק את "חקירה בשני" ועומד לפני פרסום הספר השני בסדרת שרלוק הולמס.

הספר עוקב אחר התנהלותו של אוסקר ויילד, מצבי הרוח שלו, שנינותו והקסם האישי שלו. בין כוסות שמפניה צוננות בחדר העישון במועדון הג'נטלמנים, לבין ארוחות עשירות במסעדות, מפגשים עם אמנים ונערות ליווי, מתנהלת לה החקירה, בהחלט לא בקצב של סרטי אקשן מסוג "מת לחיות". הו לא. כאן קודם כל חיים. אחר כך המתים. כאשר (זהירות ספוילר) שליח מביא קופסה ובתוכו ראשו של נער, ארבעת הגברים קודם כל הולכים לחדר העישון במועדון האצולה, לשתות ולאכול משהו, לפני שהם מחליטים מה לעשות בקופסה.

הספר מקסים עם האווירה של סוף המאה ה-19, עם מנורות הגז, המוניות הרתומות לסוסים, הבגדים הססגוניים והכובעים והכפפות, והמשפטים השנונים של ויילד.

אה, וכמובן, התעלומה, שהולכת ומסתעפת, מסתבכת, ולבסוף נפתרת, בסגנון גיבור ספרו של קונן דויל, שרלוק הולמס, שאותו ויילד מעריץ, וכמוהו אף הוא מיטיב להבחין בפרטים קטנים ולהסיק מהם את המסקנות הנכונות.

מקבץ ציטוטים:

"רק אנשים רדודים לא שופטים את זולתם לפי ההופעה החיצונית."

"אוי, לא," קרא אוסקר. "בבקשה, ארתור, לא! בכל פעם שאנשים מסכימים איתי, אני מרגיש שאני בוודאי טועה."

"יש לי טעם פשוט. אני מסתפק בטוב ביותר."

"רוברט, תפילות לא צריכות להיענות! אם תפילות נענות, הן מפסיקות להיות תפילות והופכות להתכתבות..."

"מוזר כמה מעט אנחנו זוכרים, אפילו מאירועים שנראו בזמנו חיים כל כך. עין השכל איננה מצלמה; היא מברשת של אמן. היא לא משאירה תיעוד תמונתי, למרבה הצער. היא יכולה לשחזר את צבע היום, את ההרגשה באותו רגע, אבל כל הפרטים נעלמים. היא כלי מספק למשוררים ולציירים, אבל אין בה שום תועלת לבלשים."

גטסבי הגדול

גטסבי הגדול – פ.סקוט פיצג'רלד

הוצאת אחוזת בית, 198 עמ' כולל אחרית דבר מאת המתרגם

תרגום: ליאור שטרנברג

הסיפור: (מתוך דף הספר באתר 'אחוזת בית'):

מיליונר יפה תואר וחובב מסיבות פאר, קונה בית באחד מפרברי היוקרה בניו יורק ומבקש להשתלב בסביבתו הסנובית. כולם רוצים להיכלל בין מוזמניו, כולם מתפעלים מביתו המפואר, כולם מעריצים את דמותו, וכולם מרכלים על אודות המתעשר המסתורי החדש, גם אם מקור התעשרותו לא ידוע לאיש, וגטסבי עצמו מערפל את פרטי עברו. 

המסַפר, ניק קאראוויי, שוכר בית קטן בצמוד לאחוזתו הענקית של גטסבי, וכך לומד להכיר אותו. הוא מתבונן בגטסבי וביחסיו עם הסובבים אותו – טום, דייזי, ג'ורדן ורבים אחרים – ואט-אט נכנס לסחרור כאשר העניינים משתבשים. אהבות נסתרות, רומנים אסורים, בגידות מכוערות ורשת של שקרים – כל אלה הולכים וסוגרים על גטסבי הגדול, עד שניק חושף את סודו, ולבם של הקוראים נחמץ לנוכח הטרגדיה הנחשפת.

אל הספר הזה הגעתי לאחר שצפיתי בסרט, והסרט המרהיב והמנצנץ עם ליאונרדו דקפריו בתפקיד גטסבי, עשה לי חשק לקרוא את הספר. הסרט שומר על דיוק רב יחסית לספר, והספר טוב מהסרט באלף מונים.

פיצג'רלד כותב כתיבה לירית נפלאה, פיוטית, זורמת. הספר מעניין בכל כך הרבה שכבות. סיפור טוב, אנשים מרתקים ומרגשים, כל הדמויות בסיפור הזה, כמעט כל מי שקיבל שם, הוא אדם רובדי, מורכב, מעניין.

http://www.youtube.com/watch?v=aqlJl1LfDP4

ניו יורק מככבת בספר כאלילה זוהרת, מפתה, מסתורית וטבולה בהבטחה:

"לאורך הגשר הגדול, כשאור השמש המבליח בין קורות הפלדה מהבהב ללא הפסקה על המכונית הנעה, כשהעיר עולה מעבר לנהר בערמות לבנות וגושי סוכר, כולה פרי משאלה שיסודה בכסף נקי משיקולים זרים. העיר, כפי שהיא נראית מגשר קווינסבורו, היא תמיד העיר שראית לראשונה, בהבטחתה הפרועה לכל המסתורין והיופי שבעולם.

איש מת חלף על פנינו ברכב קבורה מכוסה ערימות של פרחים, שבעקבותיו שתי כרכרות שווילונותיהן מורדים, וכמה כרכרות עליזות יותר למראה עבור המלווים. המלווים הביטו בנו בעיניהם הטרגיות ובשפתיהם העליונות הקצרות של בני דרום מזרח אירופה, ושמחתי שמראה מכוניתו הנהדרת של גטסבי נכלל ביום חופשתם הקודר. כשחצינו את בלקוול'ז איילנד חלפה על פנינו לימוזינה נהוגה בידי נהג לבן, שבתוכה ישבו שלושה שחורים בעלי חזות מודרנית, שני בחורים ונערה. צחקתי בקול שעה שחלמוני עיניהם התגלגלו לעברנו ביריבות יהירה.

"הכל יכול לקרות מרגע שגלשנו מעבר לגשר הזה," חשבתי, "כל דבר שבעולם..."

אפילו גטסבי יכול לקרות, ולא יהיה בכך כל פלא."

אבל ההבטחה הזו, היא כדבריו של קאראווי, המספר, נטולת שיקולים זרים, למעט הכסף. והכסף צריך להיות "כסף ישן" ביטוי שמחביא מאחוריו את יהירותם של בני האליטה השמרנים, שאינם מוכנים לקבל את רצונם של המתעשרים החדשים להיטמע בהם. הם יבלו כל הקיץ במסיבות הנהדרות המתקיימות בביתו של גטסבי, מהאוכל והשמפניה הנשפכים שם כמו מים, אבל ירכלו עליו, בביתו, במסגרת הכנסת האורחים שלו, והם ייעלמו ברגע שהוא יזקק להם.

הסיפור חושף את הביקורת של פיצג'רלד על העולם הקפיטליסטי חסר החמלה שניו יורק מסמלת אותו, כמקום שבו צריך להצליח. ההבטחה של העולם החדש שנגלתה לעיני האדם הלבן במסעו מאירופה, מיטשטשת לתוך חיים נהנתניים, חומרניים, שאין בהם מקום לחמלה, חברות, לרגש אמיתי.

"..עד שיכולתי להבחין באי העתיק שליבלב פעם לעיני מלחים הולנדים – חזה רענן וירוק של העולם החדש. עציו הנעלמים, העצים שהובילו את הדרך אל ביתו של גטסבי, סירסרו אי-אז בלחישות עבור האחרון והגדול שבחלומות אנוש. לרגע קסום וחולף ודאי עצר האדם את נשימתו לנוכח היבשת הזאת, מוצא עצמו מהרהר בעל כורחו הרהור אסתטי שאותו לא הבין ובו לא חשק, פנים אל פנים, בפעם האחרונה בהיסטוריה, מול משהו ההולם באופן יחסי את יכולתו להשתאות."

"בפעם האחרונה בהיסטוריה", אומר פיצג'רלד, כיון שהפליאה הכנה, הקסומה הזו למול הטבע האסתטי, תיעלם אל תוך עולם מלאכותי שהאסתטיקה שבו מחביאה מציאות אפורה בהרבה, כמו עמק האפר הנמצא בין לונג איילנד לניו יורק, שבו מתגוררת המאהבת של טום, בעלה של דייזי. מקום של שוליים והזנחה. המספר ניק קאראווי עובר תהליך של התבגרות במסע ההרסני מתחילתה של הבטחה ותקווה, אל התנפצות של חלום והתפכחות כואבת, נואשת. גטסבי – שעסקיו מפוקפקים במידת מה, היה אדם תמים, מאמין, אך קאראווי צופה בהתנפצות החלום, בחוסר האפשרות שלו להתממש במסגרת של חברה שחייה מלאכותיים, שהקצב שלהם מוכתב בקצב הכאוטי של העיר.

הספר פועם במקצב הג'אז המודרני בשנות העשרים הסוערות של "עידן הג'אז", עם הדינמיות החברתית, פריחה כלכלית, אמנותית ותרבותית של התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ולפני קריסת הבורסה בסוף שנות העשרים. הכול נראה אז אפשרי באמצעות הטכנולוגיה המודרנית, מכוניות, רדיו, סרטים,  ואנשים האמינו שהצמיחה תימשך לעד. הספר טבול במוזיקה, אורות ותנועה וזרימה, שיחות קלילות, סחלבים, אלכוהול בשפע, אבל כמו הקריסה הגדולה של בורסת המניות של ניו יורק ב-1929, השפל הגדול ממתין גם לגטסבי.

"...ותזמורות שקבעו את קצבה של השנה, מסכמות את עצבותם ורמיזתם של החיים בנעימות חדשות. לכל אורך הלילה ייללו הסקסופונים את פרשנותו חסרת התקווה של 'בלוז רחוב ביל',..."

http://www.youtube.com/watch?v=pvuezf2U-Lk

מצבי רוח - יואל הופמן

מצבי רוח – יואל הופמן

הוצאת כתר.

הפורמט של הספר שונה, אין מיספור עמודים, אלא של סעיפים, יש בו 191 סעיפים. כריכת הספר יפהפיה, והספר מודפס על צד אחד של הדפים.

איך מסבירים מה הספר הזה, או על מה הוא? זהו ספר על כלום, או בעצם זהו ספר על כל מה שאפשר.

"הספר הזה הוא ספר של מצבי הרוח. אפשר לקרוא אותו moods כותב הופמן בסעיף 54, וממשיך: "פעם אנחנו אוהבים ופעם אנחנו שונאים. ולפעמים אנחנו שונאים את הדברים שאהבנו או אוהבים את הדברים ששנאנו ואין לדבר הזה סוף."

הופמן מטייל בתוך הזיכרונות שלו ודולה משם קטעי זיכרון קטנים, שבריריים ויפים. הוא משוטט בתוך המחשבות שלו ומחלץ משם אוצרות קטנים. הופמן בעל עין בוחנת וזיכרון לפרטים. הוא נוגע בנגיעות מכחול עדינות בזיכרונות שונים, שמשתלבים בדרך כלשהי עם ההגיגים שלו. הוא נותן את דעתו על הספרות ומעלה על הכתב אמירות מבריקות, חדות וחשובות על מהותה של הספרות. הנה איך שיואל הופמן מסביר איך לכתוב:
"אנחנו מכירים מילים פשוטות. למשל: השפן הקטן / שכח לסגור הדלת / הצטנן המסכן / וקיבל נזלת.
אין כאן מילה מיותרת. אפשר לראות הכל. את הדלת. את משב הרוח. את השפן הקטן במיטה. את אפו האדום. את בקבוקי התרופות. לא יותר מכפי שצריך ולא פחות. הלואי שיכולנו לכתוב כך."

 

והוא תוהה, "מה קורה בספרים אחרי שהם מסתיימים? אז, רק אז, מתחיל הסיפור האמיתי. שוב אין גבולות, אין חציצה בין דבר לדבר." כביכול הספר קובע גבולות ברורים שבתוכם המציאות יכולה להתקיים. במובן הזה, הספרות מאפשרת או אולי מייצרת את עצם הקיום האנושי. אני כמובן נוטה להסכים עם זה. מאז שחר האנושות, מסופרים סיפורים, מעבירים מאדם לאדם גירסה של ההיסטוריה האנושית. אנחנו היהודים - "עם הספר", מאופיינים ומוגדרים באמצעות ספר אחד, שהוא 'ספר הספרים' והוא שנתן לנו את שמנו, מהותנו, תפקידנו.

ואז באה אמירה כמו זו למשל. "כל הטרחה הזו של כתיבת ספר והדפסת ספר ומכירת ספר וקריאת ספר אין בה טעם אם איננה באה, בסופו של דבר, לשמח את בני האדם." 

כמובן, זה יואל הופמן, הוא לא באמת מתכוון לזה. הספרים שלו לא מיועדים לשמח אנשים. אני לא כל כך יודעת מה הם כן אמורים לעשות, חוץ מזה שהוא פשוט מהפנט, ושהוא כותב נפלא, אבל ספר לא אמור בהכרח לשמח.

אני חושבת שהופמן רוצה להזכיר לנו את הדברים הכול כך בסיסיים, כה חשובים, שאנחנו נוטים לשכוח בהתבגרותנו. כמו למשל, ש"אנחנו הולכים מפה לשם על פניו של כוכב, והכוכב עצמו סובב בתוך אפלה גדולה שאין לה סוף.". או שגם האדם "עשוי אבק כוכבים ואין כלל חילוק בינם ובינו".

בסיכום, זהו ספר מהורהר, שאולי יש לו מה להגיד על משמעות הקיום האנושי, על משמעות הספרות, ועל החשיבות של הזיכרון כי הדברים הולכים ורק הזיכרון משמר אותם. יש בספר הזה משהו שקט ורגיש וענוג, שנוגע בנימי הנפש הדקים ומייצר איזו תנועה. איזה רחש קטן כמעט בלתי נשמע.