יום שבת, 11 באוקטובר 2014

איש ושמו אובה

איש ושמו אובה – פרדריק בקמן
ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תרגום משוודית: יעל צובארי, 319 עמ'.


הספר מצחיק, האיש ושמו אובה הוא נורא מצחיק. לאורך 40 העמודים הראשונים, קראתי וצחקתי בקול. ואז, בסיום עמ' 41, פסקה אחת נגחה בי בבטן. פשוט אמרתי בקול: "אוי". והייתי צריכה לרגע להפסיק לקרוא, כי בגלל הצחוק זה תפס אותי לא מוכנה.
וזה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לספר מענג כל כך, ובעל ערך כל כך.
הספר מצחיק, ונוגע ללב, ומכמיר לב ומשעשע ומקסים. כל זה ועוד.
על מה הספר? על איש אחד ושמו אובה, שמתאהבים בו מהעמוד הראשון, ועל השכנים שלו, ועל אשתו, ועל מערכות יחסים ומה שאנשים מוכנים לעשות או לא מוכנים לעשות זה עבור זולתו. הספר מותח ביקורת (אבל בדרכו המשעשעת כמובן) על הבירוקרטיה ועל הממסד, שמייצרים אנשים שפועלים כמו רובוטים חסרי רגש.
כי כן, הספר הוא בעיקר על רגש, באופן פרדוכסלי, תוך כדי שהוא מספר לנו על איש שלא מתעסק עם רגשות אלא עם ארגז כלי עבודה שכל גבר צריך שיהיה לו בבית (ביחד עם חבילה של פח גלי).
אני ממש לא מתכוונת לספר על התוכן, ולו במילה, כי כל הקסם של הקריאה הראשונה בספר היא איך שהדברים הולכים ונגלים, ונפרשים בפני הקורא. קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה בלגימות איטיות ואיכותיות, ובפעם השנייה גמעתי אותו תוך יום, בקריאה חוזרת מייד בסיום הקריאה הראשונה, ובתענוג לא מופחת.
אם אין לכם הרבה זמן לקרוא ספרים, אז הספר הזה הוא הבחירה המושלמת להיות האחד שכן תקראו. אם יש לכם זמן לספרים, אז זו הבחירה המושלמת לספר שתקראו יותר מפעם אחת.
"אנשים בימינו גם לא מבינים דבר וחצי דבר בנאמנות. ככה זה כשהמכונית נחשבת רק ל"כלי תחבורה", והדרך היא רק משהו מיותר שמחבר בין שתי נקודות."
אז אם אתם רוצים לקרוא על מישהו שמבין בנאמנות, שמעריך מכונית טובה, ובעיקר, שמעניק חשיבות לדרך שבין שתי הנקודות, זה הספר.

תהנו..

יום שישי, 10 באוקטובר 2014

החצי השני של הלילה

החצי השני של הלילה – שפרה קורנפלד
הוצאת זמורה ביתן, 261 עמ' כולל 9 עמודי מילון מונחים


הספר נפתח בערב חופתה של נערה בת 15 בשמלה שאולה, טלואה, שעברה מכלה לכלה בישיבה הקטנה שעל ההר. כבר בעמוד הפתיחה אנו מבינים שמשהו אינו כשורה. והשאלה נשאלת: איפה רעבי?
בסגנון מיוחד, בשפה שמשלבת עברית עם יידיש ואנגלית, יוצרת שפרה קורנפלד עולם ייחודי של בית מדרש לא שגרתי, נטוע ונאחז בצלע הר, מסתגר בתוך עצמו, עם חוקיו של רבי ("רעבי") אחד מלא כריזמה ואמונה. הרעבי ישרואל וייסגלס יצר קהילה מחמירה בכלליה, פרועה במנהגיה. פתחו של עולם, נקראת הישיבה, או פיסחוי של עוילם בשפתם. לאורך הספר נגלל בפנינו סיפורן של הדמויות המאכלסות את המקום, על מאווייהן הסודיים, הקשרים שבין האנשים, וגם הבדידות שמאכלסת את ההר, ואת חלק מאנשי הישיבה. חיי היומיום שלהם, וחיי חג ומועד.
מהר מאד נקשר ליבנו אל דמותה של הילדה-הנערה דבורה גרינאפל, זו שכפי שידוע לנו מתחילת הספר עתידה להיות כלה, אך בינתיים היא ילדה שהולכת וגדלה בהר, ובצד המשחקים עם הבנים, בטיפוס על גגות ועצים, היא מגלה עולם של ספרות חולין, שפותחת בפניה פתחים אחרים אל העולם מאלה של הישיבה. 
קראתי את הספר בעניין רב, ובחמישים העמודים האחרונים שלו אפילו במתח רב, גומעת את הדפים האחרונים כדי לברר אם יקרה או לא יקרה מה שלא רציתי שיקרה (אין ספוילרים).
יש ספרים שהולכים איתך הרבה אחרי שסיימת לקרוא. זהו ספר מסוג כזה.לפעמים אני עדיין תוהה מה עלה בגורלה של דבורה, ועוד אחרים על ההר הזה, אחרי שהספר הסתיים. קורנפלד היטיבה למלא את הספר בתכנים השייכים לעולם חרדי, הסגור בפני רובנו, ולעשות זאת באופן סיפורי, ולא דידקטי.

מומלץ מאד.

יום שני, 15 בספטמבר 2014

הזמן ומרדפו

הזמן ומרדפו – ג'סטין גו
הוצאת פן-ספרי חמד- ידיעות אחרונות, 528 עמ'



סמוך לסיום לימודיו באוניברסיטה מקבל טריסטן קמפבל מכתב הנמסר לו בדירתו בסן פרנסיסקו על ידי שליח מיוחד. במכתב מופיע מידע העשוי לשנות את חייו של טריסטן מן הקצה אל הקצה בצירוף מספר הטלפון של מר ג"פ פריצ'רד, פרקליט ממשרד עורכי דין לונדוני. פריצ'רד מגולל סיפורו של מטפס הרים אנגלי בשם אשלי וולסינגהם, אשר נספה בשנת 1924 במהלך ניסיון לכבוש את פסגת הר האוורסט. וולסינגהם הוריש את הונו לאהובתו לשעבר, אימוג'ן סומז-אנדרסון, אולם העיזבון מעולם לא נדרש. מידע חדש מצביע על כך שיתכן שטריסטן הוא היורש החוקי, אך לרשותו עומדים פחות מחודשיים להמציא את המסמכים הדרושים להוכחת מעמדו כיורש

טריסטן יוצא למסע ברחבי אירופה כדי לנסות ולאתר רמזים שיוכיחו את הקשר המשפחתי שלו לאימוג'ן. לונדון, פריז, ברלין, שבדיה, איסלנד. תחנות רכבת ושדות תעופה. ברים מבודדים, ופינות שכוחות אל ברחבי היבשת. אנשים שהוא פוגש, בתים ישנים עם עליות גג וארגזים ישנים המכילים מסמכים וחפצים נשכחים. ספריות וארכיונים. טריסטן חווה את אירופה כפי שמעולם לא חווינו אותה. ומה דוחף אותו להמשיך במירוץ כמעט חסר התכלית הזה? על פניו, סכומי הכסף העצומים של הירושה. אלא, שמהר מאד מתברר שלא הרצון לזכות בכסף מוליך אותו למרדף ברחבי אירופה.
טריסטן מחפש את הסיפור שמאחורי האהבה הגדולה, ומאחורי הירושה המסתורית. הוא מבקש לחבר את הנקודות לתמונה אחת ברורה. אבל ככל שהוא מצליח לאסוף רמזים, התמונה הכוללת חומקת ממנו.

לאט לאט אנו הקוראים מתחילים להבין, שאלו בעצם החיים של כל אחד מאיתנו. מורכבים מהרבה פרטים קטנים, לא מהדברים הגדולים. אבל לעולם איננו מקבלים באמת את התמונה הכוללת של חיינו שלנו, או של כל אדם אחר שהכרנו או אהבנו.
המאמץ של טריסטן להקים לחיים את צמד האוהבים, לחפש עדויות לעצם היותם, הרי הוא הניסיון של כל אחד מאיתנו להשאיר עדויות מחייו שלו, ממי שהוא, כי אנחנו לא יכולים לשאת את המחשבה על כך שזכרנו יאבד בחשכת הזמן.

"אי אפשר לחיות בלי סכנה. הסכנה קיימת תמיד – החשש מבזבוז החיים, מעשרות שנים של ישיבה מול מכתבה, ממוות עלוב וגלמוד במיטת בית חולים. היו שוטים שהסבו את מבטם הצידה והעמידו פנים שהם חסינים, ואחרים הלכו לחפש את מעיין החיים, את מקור נביעתם. אין לזה שם, אפשר לקרוא לזה מאמץ, או מאבק, או לתת לזה שם. זה משהו לא חיוני שכל אדם צריך. משהו שכל אדם רוצה בלי שום סיבה נראית לעין. זו לא תשוקה חייתית. זו תשוקה שנובעת לא מהגוף, אלא מתוך הנשמה."

הספר כתוב נפלא, ויש לו כמה נושאים. זהו סיפור על אהבה גדולה מהחיים, זהו סיפור על מטפסי הרים בתחילת המאה העשרים, וגם על המלחמה האיומה ההיא, מלחמת העולם הראשונה, מתוארת בחיות ובאימה שלא נתקלתי בה באופן כזה מעולם קודם לכן. זה סיפור על אדם שמחפש משמעות לחייו, על האפשרות להיתקל באושר, ועל האפשרות להחמיץ אותו.
זה ספר של 528 עמודים, אבל הקריאה קלה מאד ושוטפת, בשל האופן שבו נערך. הספר מורכב מפרקים קצרים, ומדלג לסירוגין בכל פרק בין מסע החיפוש של טריסטן, לבין האירועים של תחילת המאה, כשאנו למדים להכיר את אשלי ואימוג'ן. רק הסוף אכזב אותי קצת. בין כל הפרטים הרבים שנמסרים בספר – ואני דווקא לא חושבת שהם מיותרים או מעיקים, להפך, ריבוי הפרטים בדיוק מעביר את המסר שדיברתי עליו – אלו החיים שלנו, וגם, כמה נחמד תוך כדי קריאה בספר פרוזה, ללקט קצת מידע על נושאים שונים שלא הכרנו. אבל אחרי כל זה, הסופר החסיר מידע על הפגישה שבין טריסטן לאיזו אישה מסתורית המתגוררת במקום נידח. מי זו, מה דובר בפגישה זו? גם אחרית דבר הייתה מיותרת לדעתי. עוד ממה שכבר ידענו וקראנו, במקום לנצל את המעמד של הסופר-יודע-כל כדי לעדכן אותנו, עכשיו אחרי שנסתיים הספר, קצת על הדברים שטריסטן לא הצליח לגלות, או מה קרה אחרי זה.

אבל למרות זאת, זהו ספר נפלא.

יום חמישי, 28 באוגוסט 2014

פרנסוס על גלגלים

פרנסוס על גלגלים – כריסטופר מורלי
הוצאת זיקית, 195 עמ'



מה אפשר לומר על ספר שכולו הנאה צרופה? פשוט תקראו. אני קראתי אותו פעמיים ברצף, ואני די בטוחה שאמשיך ליהנות ממנו גם בקריאות נוספות.
על מה הספר? על חנות ספרים ניידת המתנהלת בתוך קרון בשם "פרנסוס", שבעליו מבקש למכור אותו לאחיה של הלן מקגיל, המספרת. כדי למנוע מאחיה לרכוש את הקרון ולצאת לעוד מסע במקום לעבוד בחווה, היא רוכשת את הקרון בעצמה, ומתוך גחמה היא יוצאת למסע בדרכים למכור ספרים, לראות בפעם הראשונה זריחות ושקיעות ולנשום את האוויר הצח. בעוד הקרון מתגלגל בין העיירות במערב האמריקאי, אנו חווים את מסעה של אישה לעצמאות ולשחרור מכבלי המעמד, מגבלות האחריות ונורמות ההתנהגות המצופות מאישה. הרפתקה שהתחילה כתעלול או כגחמה הפכה בשביל הלן מקגיל למהות החיים עצמם. והלוא זהו מסר כל כך פשוט וכל כך נכון. אם לא תצא מאזור הנוחות שלך, איך תגיע למקומות חדשים ולהבנות חדשות לגבי עצמך ולגבי יכולותיך?

בעיקר מעביר הספר את אהבת הספרים ואת הקשר בין ספרות טובה לבין איכות חיים. "מה זה ספר טוב?" שואלת הלן את עצמה, ומשיבה: "בספר טוב צריך להיות דבר-מה פשוט. וכמו חווה, עליו לצאת מאזור הצלע השלישית, ועליו להיות בעל לב פועם." שוב- כל כך פשוט, כל כך נכון. והספר הקטן והמקסים הזה, "פרנסוס על גלגלים", עונה על כל הקריטריונים והוא בהחלט ספר טוב, ממש.

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

בית הממתקים

בית הממתקים – קארין גרהרדסן
פן – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 333 עמ'



שורה של מקרי רצח אלימים בשוודיה, כל הקורבנות בני 44. בתחילה לא ברור שבכלל יש קשר בין האנשים האלו, אולם בהמשך מתברר שדרכיהם הצטלבו לפני שנים רבות, בגן הילדים ובבית הספר. תומס קרלסון, איש אפרורי, מריר ובודד מאד, איש שקוף, נתפס משוטט בקרבת בתיהם של חלק מהקרבנות. האם ההתעללויות שספג מחבריו לגן ולכיתה, וזיכרונות העבר שאינם מרפים ממנו, יכלו לגרום לו לצאת למסע נקמה במי שהרסו את חייו?

התמצית לעיל לא תקלקל לכם את הספר, ולא רק בגלל שדברים דומים כתובים בכריכה האחורית שלו, אלא בעיקר כיון שדי בתחילת הספר אנחנו לומדים את העובדות העיקריות הללו.
איך, אם כך, יתפתח ספר מתח, אם מתחילתו אנחנו יודעים (פחות או יותר) מה יתרחש בו, יודעים (פחות או יותר) מי הרוצח ולמה, ואפילו מסמפתים אותו? איפה המתח?
הו.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה סופרת מעולה, קארין גרהרדסן, שכותבת מותחן פסיכולוגי משובח, לוקחת את מלוא תשומת הלב שלנו, מכניסה אותנו לתוך העולם הפנימי של כל אחת מהדמויות החשובות, וגם חלק מדמויות המשנה, לתוך החיים שלהם. אורח החיים של חוקרי המשטרה, של החשוד, נפרש בפנינו ולאט לאט מתגנבת לליבנו ההכרה שהעולם הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו.
החיים השלווים, הבורגניים של בית ומשפחה, אור בחלונות ווילונות מתנפנפים, מעולם לא נראו מושכים יותר, קורצים יותר, מאשר בספר הזה. במיוחד מושכים הם את מי שחי חיים בודדים וגלמודים כל כך, שמביט בחלונות האלה בהשתוקקות מרה.
אבל, החיים האלה גם מסתירים – או עלולים להסתיר - עוולות, זוועות ורוע שאין לתאר.
לא זכור לי שקראתי ספר מתח כמו זה, שבו כל כך קל לחוש אמפתיה עם הרוצח, או לפחות חמלה מהסוג שמאפשר להבין מדוע הוא עושה מה שעושה, ואפילו לרצות שיספיק לעשות זאת.
במקביל לעלילה המרכזית, מתפתחת עלילת משנה שבה מעורבת אחת השוטרות בצוות החקירה. גם העלילה הזו מצליחה לרתק את תשומת לבנו.

הרוע הגדול מכל, אומרת גרהרדסן, היא האדישות. זו שבחסותה מתאפשרות ומתרחשות כל הזוועות האלה. קשה להבין, וקשה להשלים, עם המציאות של אדם שמחייך בנועם, ומסיט הצידה את מבטו כדי לא לראות את מה שלדעתו הוא לא בתחום אחריותו, ולהימנע מפעולה שתעצור את המעשים.

וכאן באה לביטוי עיקר גדולתו של הספר. במסווה של ספר מתח, שמצליח להיות מותח ומפתיע, כמעט עד סופו, כפי שספר מתח צריך להיות, מעבירה גרהרדסן הרהורים על מהות האנושיות, על האופן שבו מתעצב אופיו של אדם מגיל צעיר, איך הדברים שקורים לו מעצבים את החיים שיחיה. וגם, איך אדם יכול לשנות את מהלך חייו, לטובה או לרעה.


ספר נפלא. בהמשך הסדרה עוד שניים, "מלכודת כפולה" ו"אשמה ללא גבולות" והספר הרביעי בעבודה.   

יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

איפה את, ברנדט

איפה את, ברנדט – מריה סמפל
פן – ספרי חמד – ידיעות אחרונות, 394 עמ'




ברנדט, אלגין ובתם בי מתגוררים בסיאטל, המקום שבו אין טעם לדבר על מזג האוויר, כל הזמן גשם. המקום שבו מתנהל מטה המחקר של מייקרוסופט. ברנדט היא אדריכלית, שבנתה שני בתים וזכתה בפרס יוקרתי, ובעקבות אירוע טראומטי הפסיקה לעבוד, אלגין עובד הייטק בכיר במטה של מייקרוסופט והמשפחה משתכנת במבנה נטוש שהיה בעבר בית ספר לבנות.
בתחילת הספר מתברר לנו שאמא של בי, ברנדט נעלמה יומיים לפני חג המולד, מסיבה לא ידועה.
הספר הוא אוסף של דברים שמספרת בי, על עצמה ומשפחתה, תכתובות של ברנדט עם העוזרת הוירטואלית שלה, ועם האדריכל שהכירה לפני עשרים שנה, תכתובות של שכנתה של ברנדט (אוייבת מרה שלה) עם חברתה הטובה העובדת במייקרוסופט עם אביה של בי, אלגין, וכן מכתבים ומסמכים של גורמים נוספים. רצף התכתובות ממחיז לנו את הימים האחרונים לפני היעלמה של ברנדט, חוזר אחורה ומבהיר לנו מה קרה לפני עשרים שנה, ומתקדם עם הניסיון לאתר את האם האובדת.
אם סיפור העלילה נשמע כמו מלודרמה, תשכחו מזה. זהו אחד הספרים המצחיקים והשנונים. סמפל כותבת בהומור מושחז, צולפת בבורגנות השלווה של סיאטל, ותוך כדי כך מעוררת מחשבה על האופן שבו אנו חיים היום.
סמפל משרטטת את הדמויות ביד קלה ובוטחת, ניכר שהיא מגיעה מעולם התסריטאות.
זו היא ברנדט:
 ""אני רוצה שתביני שלפעמים ממש קשה לי, " היא הניחה עלי את היד שלה. "מה קשה?" "הבנאליות של החיים," היא אמרה, "אבל למרות הכול אני אקח אותך לקוטב הדרומי."
זה הוא אלגין:
"אפשר להאשים את אלגי רק בדבר אחד, בכך שהוא הופך את החיים לדבר שנראה פשוט כל כך - תעשה מה שאתה אוהב." 
ובי היא בת החמש עשרה שכל אחד רוצה שתהיה חברה טובה שלו, תלמידה טובה, מצחיקה, לא שגרתית, קולית.
סיאטל מככבת בספר, הנופים, מזג האוויר, המסעדות, וכמו כן אנו מקבלים הצצה לחוויה של עבודה במייקרוסופט.

אז זה לא ספר מופת, אבל כייפי, מצחיק, ומעורר מחשבה. 

יום ראשון, 27 ביולי 2014

גדר חיה

גדר חיה – דורית רביניאן
עם עובד, 344 עמ'


זהו הסיפור של רומיאו ויוליה בלבוש מודרני. בערב קר בתחילת החורף בניו יורק נפגשים ליאת וחילמי, היא מתל אביב, הוא מרמאללה, למשך חורף אחד סוער וקפוא. החיבור ביניהם במציאות חיינו אינו אפשרי. החיבור ביניהם אינו מתחשב בגבולות ומגבלות.
אהבה היא מקום לאנשים אמיצים. לא קל להיבלע בזולת, כפי שהאהבה דורשת. צריך לוותר על הרצון בשליטה, צריך לדעת לשחרר. לפעמים, קל יותר כשאתה נמצא הרחק מהבית, מהמשפחה, מהקשרים והכבלים הרגילים שחוסמים את היכולת שלך להיות אחר.
במיוחד, כשמדובר באנשים שנמצאים משני עברי המתרס. לעולם לא יוכלו להיות רק שניים בתוך הקשר הזוגי הזה. כל אחד מהם מושך אחריו שובל ארוך וכואב של זהות לאומית, אסוציאציות בלתי נשלטות.
כך שהקשר ביניהם מחייב אותם לא רק ללמוד לראות את העולם דרך עיני הזולת, אלא מאלץ אותם לנסות ולהתמודד עם קונפליקט פוליטי מר ונמהר, דרך עיני האויב. לנסות לראות את האדם שמאחורי הכותרת.
הדברים המחברים ביניהם, כשני בני אדם, גדולים מההבדלים בין דתות, לאומים, מגדר. שניהם מתגעגעים לאותה שמש חמה ויוקדת. שניהם משתוקקים לאותו הים, הים שליאת יכולה לראות כל יום מביתה בתל אביב, ואילו חילמי מנוע מלהגיע אליו. אבל האם במזרח התיכון הפצוע כל כך, יש אפשרות לאהבה שלא מתחשבת בדת ולאום?
אחד הרגעים המצמררים בספר הוא הסרט המשפחתי ששלח אחיו של חילמי, מרמאללה. האח (סטודנט לקולנוע) צילם גם את שקיעת השמש האהובה והמוכרת שלנו. בתחתית צילומי השקיעה המרהיבה רואה ליאת את תל אביב שלה.
"כמה משונה ההיפוך הזה - לראות אותנו מבחוץ, להציץ מחלון השכנים, לראות אותנו כמו מן הצד הסמוי של הראי. לראות מכאן, מניו יורק, את מה שנשקף לעיניהם מרמאללה, מעבר לגבעות החושך, לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום יום את ישראל, את פרוורי תל אביב, את החיים שלנו שמתקיימים אי שם בצד האחר, בטוחים בעצמם, לא מודעים, כאילו נטולי בבואה. כמה משונה וכמה מפחיד להיווכח כמה הם רואים משם." (עמ' 191)
ואולי גם מפחיד להיווכח עד כמה אנחנו לא רואים אותם, לא מבחינים בקיומם, לא לוקחים בחשבון את האפשרות שהם בני אדם, שגם רוצים להיות מסוגלים ללכת לים, לשחות, לשתות בירה לעת השקיעה.

דורית רביניאן בעלת עין רגישה ובוחנת, כותבת נפלא, בשפה עשירה ומאד חזותית, והקריאה בספר מענגת מאד, גם כשמדובר בנושא לא פשוט, גם ברגעים הקשים שבו. ספר משובח. היו נחמדים לעצמכם – קיראו את הספר!


יום שישי, 18 ביולי 2014

המכונה לייצור ספרדים

המכונה לייצור ספרדים – ולטר הוגו מאי
ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 247 עמ'

זמן קצר לאחר מותה של אשתו-אהובתו נאלץ אנטוניו סילבה בן ה-84 להיפרד מביתו משכבר הימים ולהשתכן בבית האבות "הגיל המאושר". הזעם שמאפיין את ימיו הראשונים שם מתחלף אט-אט בהשלמה. הוא רוכש לעצמו ידידים, מעין משפחה אלטרנטיבית, ברית של זקנים גלמודים הממתינים למותם. בתוך המלנכוליה המורבידית השורה על אותה תחנה אחרונה שלפני המוות, במעון הקשישים בעל השם האירוני, מבצבצים רגעים של הומור ושובבות ילדותית-כמעט ומתעצב מארג של דמויות רבות-קסם וחיוניות (למרות היותן על ספו של המוות), שובות לב (למרות רפיונן) וצלולות מחשבה (למרות הדמנציה שלקו בה). השעות שהם מבלים יחד משכיחות במעט את הזיכרונות, שמכווצים את הלב מצער יותר משהם ממלאים אותו בשמחה.

ולטר הוגו מאי הוא הבולט מבין סופרי הדור החדש של פורטוגל. בשנת 2007 זכה בפרס היוקרתי ע"ש ז'וזה סאראמאגו, שאף כינה את מאי "צונאמי ספרותי" והעיד כי הקריאה בספריו שקולה ל"התבוננות בלידה מחדש של הספרות הפורטוגלית". המכונה לייצור ספרדים היה לרב-מכר בארץ מוצאו וזכה שם לביקורות מהללות



"למה שלבנאדם בן מאה יהיה חשוב שהזמן יעבור. חשוב לי דווקא שהוא לא יתעקש לעבור, שיעמוד בשקט, הזמן המנוול, ושייתן לי ללכת לעשות את הסיבובים שלי ולראות דברים שעוד קשורים לחיים..."

זהו ספר על זיקנה, המתאר באופן חד וחריף את מה שעובר על אנשים בגיל השלישי, שהוא הכול חוץ מ"מאושר" כשמו האירוני של המעון שאליו הוכנס אנטוניו סילבה. הגוף ההולך וקורס, התקוות שאין בהן עוד שימוש, התכניות לעתיד שכבר אין סיבה לתכנן, חוסר התוחלת שבקיום יומיומי שמהווה רק המתנה למוות, שסופיותו ברורה יותר מכל דבר אחר. במעון שבו מספר השוהים נשאר תמיד זהה, ורק הדמויות מתחלפות, מנסים כמה זקנים לאסוף את שאריות הרגש והחברות, להיזכר בתעלולים ולצחוק ולהנות מהשמש.

מאי "סוגר חשבון" גם עם תקופה חשוכה בפורטוגל, שאני מודה שלא כ"כ ידעתי עליה לפני שקראתי את הספר, ובוחן את ההתנהלות של בני אדם תחת משטר דיקטטורי פשיסטי. הספר מרחיב את המודעות למצבם הנפשי של "אנשים טובים" שחיים תחת שלטון לא טוב.

את מחצית הספר הראשונה קראתי ביעף, מרותקת, המומה מהסגנון, מהשפה העשירה, מהכנות האכזרית שחושפת בלי לאות עוד ועוד שכבה מתחת למראית עין של יופי. הנוף הירוק הפסטורלי הנשקף מחלונות המעון הנקרא "הגיל המאושר", בעוד שמה שמתחולל בנפשם של דייריו רחוק מלהיות אושר, עם ילדים משחקים בחוץ, מקביל למראית העין של "האנשים הטובים" שחיו תחת המשטר הפשיסטי, מקפידים לבנות חיים נורמטיבים למראה, וגם למחשבה, שומרים על ביטחונם וביטחון הקרובים להם ביותר, במחיר שלא להעז לומר, או אפילו לחשוב דברים שהמשטר אסר. ככל שהספר מתקדם אנו נחשפים לעוד מעשים של אנטוניו סילבה, שמכרסמים בנפשו לאורך השנים.

אבל מחציתו השנייה של הספר נקראה על ידי בקושי גובר והולך, ואינני יודעת לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר ש"מגרד בשריטות" ולא ספר "שעושה נעים". הספר כתוב טוב, ויש בו אמירות חזקות, והוא עוסק בנושאים לא פשוטים. זיקנה ומוות וחיים תחת דיקטטורה הם לא נושאים "סקסיים" שקל לקרוא עליהם, בוודאי שאינם נושאים מחייכים. מאידך יתכן שמאורעות הימים האחרונים בארץ, עם אזעקות וטילים הפנו את תשומת הלב לנושאים שבחדשות ולא איפשרו את הפנאי הרגשי הדרוש לקריאה. במיוחד בספר מסוג זה.
את העמודים האחרונים של הספר קראתי כמעט בעל כורחי, ובסופו של דבר, לא הצטערתי לרגע.
המודעות נפתחת למצב של חיים בגיל הזקנה המאוחרת, מה מרגישים, על מה חושבים, על מה כבר לא חושבים, אנשים שמרבית חייהם מאחוריהם. להיות זקן זה לחיות נגד הגוף, ההולך וקורס בניגוד לרצוננו. זו האלימות של החיה שהיא הגוף שלנו, שמתחילה לנתק לנו את החושים ומייסרת אותנו בכאבים.
אחד הזקנים במעון הגיל המאושר, אניסיו, השוקד על כתיבת ספר מעורר את תמיהתו של סילבה. סילבה בוהה בהשתוממות באניסיו, ואיננו מצליח להבין איך אפשר להגיע לגיל הזה עם כל כך הרבה תכניות. תארו לעצמכם, עם כל התכנונים והסידורים והרצונות והתקוות שלנו, להגיע לגיל שבו כבר אין מקום לתכניות? מעורר חלחלה, לא? ואניסיו משיב לו: "אתה מתאר לעצמך איך היה העולם נראה אילו כל אחד מאיתנו היה משאיר אחריו משהו בעל ערך, קטן ככל שיהיה." (עמ' 92).
תארו לעצמכם! אלו המשפטים הקטנים ורבי הערך שהספר מלא בהם, ושעושים חשק לסמן בעפרון או במרקר, וגם לזכור היטב.

המוות נמצא כל הזמן ברקע, ממתין לזקנים, שגם מתחילים לפתח תאוריה שיש מי שדואג להחיש את בואו כדי לפנות מיטה לאורח חדש במעון. "המוות, אחרי הכל, הוא המאורגן שבכל המוסדות. מלא משימות ופרטי פרטים, אבל מיומן ודקדקן מאין כמותו." (עמ' 177).

הספרות גם היא אחד הגיבורים של הספר הזה. "המכתבים האלה עזרו לי להפוך לספרות דברים שלכאורה אפילו לא הייתה אפשרות לבטא אותם במילים" (עמ' 148). פרננדו פסואה מככב בספר באחד ההטרונימים שלו, אלוורו דה קמפוש, כשאחד מהזקנים במעון מייצג אחת הדמויות בשיר "חנות הטבק".


אינני כלום.
לעולם לא אהיה כלום.
אינני יכול לרצות להיות כלום.
פרט לכך, יש בתוכי כל חלומות העולם.


יום שבת, 5 ביולי 2014

המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר - אשכול נבו



פנינת קריאה מארחת את חיה ארז בביקורת שכתבה, שבהחלט מעוררת רצון לקרוא את הספר.

================== 
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים (קהלת פרק ג).
גם לספר... נראה, שגם מוכנות לקרוא ספר צריכה הבשלה.

באוקטובר 2013 קיבלתי, כמתנת יום הולדת, את "המקווה האחרון בסיביר" של אשכול נבו. התחלתי לקרוא את הספר והנחתי אותו בצד שוב ושוב. לא התחברתי. את העמודים הראשונים הכרתי מצוין – מספיק טוב בכדי להחליט שפגשתי עוד ספר שכנראה אוותר על הקריאה שלו. אחרי תקופה הספר נעלם – וכך, גם כשהחלטתי לנסות לצלוח שוב את העמודים הראשונים, לא יכולתי.

בינתיים, במאי 2014, ניגשתי לצומת ספרים כדי להחליף ספר מתנה אחר והחלטתי לקנות ספר אחר של אשכול נבו. ארבעה בתים וגעגוע. ומכיוון שהפעם הספר עורר געגוע – הקריאה שלו הסתיימה במהרה, עם געגוע והנאה. ספר שתחילתו בהרי ירושלים וסופו באוסטרליה, הוא, כנראה, מתכון לגעגועים משלי. בעיקר כשעולה ממנו טעם של קובה חמוסטה וקובה סלק בתפקיד התפוח שנועד לפתות וצילומים שמגיעים מהבטן.
והיום, יום חמסין שלוחש לך "שלא תחשוב בכלל לצאת מהבית. אין כמו הבית, עם המזגן", הרגשתי שזה בדיוק הזמן לשוב ולנסות לקרוא את המקווה האחרון שהתגלה לפני כמה ימים באחד מהתיקים בבית. ואחרי כמה שעות הנחתי את הספר לידי, אחרי שהפכתי בו את הדף האחרון. ולפני הדף האחרון הספקתי להפוך ולקרוא בשקיקה את כל הדפים שבדרך.

לא ברור מה הבשיל, אבל כשצוללים בזמן הנכון (יום חמסין?) לתוך מימיו הזכים של המקווה, מערבבים בתוך המשקה הקריר קצת מבט ציני על המיליטריזם הישראלי, קצת חזרה בתשובה, קברי צדיקים ואפליית ערבים, קצת שנור יהודי באמריקה עם קצת שחיתות ברשויות המקומיות (תמיד רלוונטי...) ועליה מרוסיה וכל זה עם טוקאן שהגיע בטעות מקוסטה ריקה כדי להסתודד עם הפרוש המצוי (ציפורים תמיד קרובות לליבי, בין אם מדובר בחכלילית סלעים או בזרון שדות) – הקוקטייל יוצא מצוין וטעים.

אשכול נבו, בסך הכל, לוקח את הדמיון צעד אחד קדימה. הרי כולם מדברים במטפורות על ריח התשוקה שעומד באוויר – כל מה שצריך הוא לתת דרור לדמיון ולהספיג את המטפורה בקירות. יבבת הקלרינט נותנת תמיד תחושה של תמצית הנשמה היהודית- אז למה שלא תעורר את מי שהוא כמעט בין המתים. ופשוט לא הוגן למצות את האהבות והתשוקות, לסקס, ליין טוב – כשרק הגיבורים המרכזיים מפספסים את ההזדמנות למצות את תשוקתם.




יום שישי, 4 ביולי 2014

הגל החמישי

הגל החמישי – ריק יאנסי
כתר + מודן, 440 עמ'



"אנחנו כאן, ואז אנחנו לא, והעניין הוא לא כמה זמן אנחנו כאן, אלא מה אנחנו עושים בזמן הזה."

אני אוהבת ספרים אפוקליפטיים. העולם אחרי אסון גרעיני / נפילה של אסטרואידים / מגיפה קטלנית מבית היוצר של איזו מעבדה שאפתנית. קומץ בני האדם שנותרו מנסים לשרוד בעולם עויין ולא מוכר. אין חשמל, אין אספקה של אוכל לסופרמרקט השכונתי, אין דלק למכוניות, אין מקלחת, אין קולנוע או מסיבות, ואפילו לא כוס קפה חם. ועכשיו האנושות נבחנת: אילו התנהגויות ייעלמו ולעומתן מה יקבל חשיבות?
בספרות אפוקליפטית הדברים הם שחור לבן. יש מה שצריך לעשות כדי לשרוד, ויש מה שתחושה פנימית אומרת לך שאתה חייב לעשות כדי לשמור על צלם אנוש. והספר שואל אותך: איפה אתה במשחק הזה? איך אתה היית מתנהג?
אין כמו הקצנה של הדברים כדי להעמיד בפנינו שאלה, שאמורה להישאל על בסיס יומיומי: מה חשוב בעיניך עבור החיים שלך, מה מיותר.

חייזרים צופים בכדור הארץ במשך שנים רבות. אוספים מידע וחוקרים אותנו, יודעים איך אנחנו חושבים, לומדים את נקודות התורפה שלנו. ועכשיו הכול מתחיל. הגל הראשון – פעימה אלקטרומגנטית ששיתקה כל דבר חשמלי או אלקטרוני. אין טלפונים, אין תקשורת, אין דרך לדעת מה קורה. חצי מיליון איש נהרגים. הגל השני גל הלם שיוצר צונאמי. שלום לערי החוף. הגל השלישי הוא וירוס שמופץ על ידי ציפורים, ומשמיד כארבעה מיליארד איש. הגל הרביעי הוא גרוע יותר. הם נראים כמו בני אדם אבל הורגים אותנו. עכשיו כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד, אי אפשר להתארגן ביחד. הבדידות הורגת את מי שה"משתיקים" לא מוצאים. 97% מאוכלוסיית העולם נכחדה בארבעת הגלים, ועכשיו מגיע הגל החמישי הנורא מכולם.
קאסי הולכת בדרכים, לבדה, מוצאת מקומות מחבוא, ומתייסרת עם ההבטחה שהבטיחה לאחיה, לבוא ולקחת אותו מהמקום שאליו נלקח על ידי מי שלכאורה ייצגו את הסדר והביטחון, אבל אולי אינם כאלה, ולהחזיר אותו אליה.     

הישרדות היא לא רק עניין של השגת אוכל ומים. הישרדות מחייבת למצוא בתוך עצמך את הנקודה האנושית. אחרי הגל השלישי, אבא של קאסי אסף ספרים מכל מקום שיכול היה למצוא אותם. בזמן שאחרים התרוצצו לאגור מזון, מים ונשק, הוא אגר ספרים כדי שכשזה ייגמר, אפשר יהיה לשקם את התרבות האנושית.
מי שמאבד את התקווה, מתחיל לגסוס. מי ששוכח את ההתחייבות לקיים הבטחות, את הדאגה לזולת, מאבד את צלם האנוש שבו. "ברגע שנחליט שלאדם אחד אין חשיבות, הם ניצחו."

הספר מתכתב עם "הדרך" של מקארתי, "כוכבי הכלב" של פיטר הלר, ועוד.

בשנת 1974 פורסמו תוצאותיו של ניסוי שנערך על ידי מילגרם. בניסוי זה נבדקה מידת הצייתנות של בני אדם לסמכות שמורה להם לעשות פעולות שבאופן הרגיל מנוגדות לערכיהם – ללחוץ על כפתור ולתת שוק חשמלי לאדם אחר. תוצאות הניסוי הפתיעו ואף זעזעו, מסתבר שכ-65% מהמשתתפים בניסוי נתנו שוקים חשמליים על פי הנחיית החוקר.
איך גורמים לאדם לפעול בניגוד למצפונו, ולהרוג אחרים באופן כה צייתני? הנאצים ידעו היטב את התשובה לכך.

יאנסי ממחיש את השאלה הזו באופן מצמרר. לא אכנס לפרטים כדי לא לקלקל למי שירצה לקרוא במתח ובעניין, כפי שהספר הזה אכן נקרא. 

יום ראשון, 29 ביוני 2014

סיפור אהבות

סיפור אהבות – כנרת רוזנבלום
הוצאת כתר, 357 עמ'


אחד הדברים היותר קשים בחיים הוא לתחזק זוגיות בעולם מודרני, שבו הזמן תפוס בסידורים ואירגונים יומיומיים, הילדים דורשים את מרב תשומת הלב והשקעת הזמן, העבודה לוקחת נתח משמעותי משעות הערנות, ורק לעצמך ולבן/בת הזוג לא נשאר זמן.
הרומנטיקה של תקופת החיזורים מתפוגגת לתוך האדמיניסטרציה של חיי היומיום. מי יסיע את הילדים לגנים ולבתי הספר. מי יוותר על יום עבודה וייקח את הילדים לרופא כשהם חולים. מי אחראי על בישול הארוחות, על הכביסות, על הטיפול בתשלומי החשבונות וניהול חשבון הבנק.
איפה בתוך כל זה נשאר מקום לשאר רוח? והאם שאר הרוח הזה לוקח בחשבון את האדם הנוסף שמתגורר בתוך החיים האלה?
היומיום השגרתי, השוחק לא משאיר זמן לפליאה, להפתעה, לריגוש. הסטטיסטיקה לא משחקת לטובתם של מי שמנסים לתחזק חיי נישואים ארוכי טווח. וגם אם זה ממשיך, מה יש שם? האם מתחת לקליפה הנאה של נישואים הרמוניים, עדיין חי ורוטט משהו אמיתי, רוגש, סוער?
כנרת רוזנבלום כותבת על כל זה סיפור יפה, שוטף, מהוקצע. גליה וכרמי נישאו בנישואים אזרחיים בעיירה איטלקית. כעבור כעשר שנים הם נוסעים לשם כדי להתגרש. הנסיעה מזמנת זיכרונות מחייהם המשותפים, מהתקופה היפה, הקרובה שביניהם, מכל מה שהתקלקל בדרך, ומאפשרת חשבון נפש של כל אחד מהם בפני עצמו, מי הוא, מה הוא רוצה מחייו, מה הוא רוצה מחיי הזוגיות העתידיים שלו. האם יש סיכוי לתקן את מה שהתקלקל, או לחילופין האם יש סיכוי לסיים את חיי הנישואים, לסגור מעגל ולאפשר פתיחה חדשה?
הספר מתובל בנופים וניחוחות של איטליה, וגם תמונת הכריכה הנאה, ובה רחוב צר של עיירה איטלקית ציורית עם גגות רעפים אדומים וברקע שדות ירוקים ועצים ירוקי עד.
הספר נקרא בשטף ומעורר מחשבה. אך האם הספר 'טוב'? הנושא לכאורה שחוק. זוג נשוי שחייהם המשותפים נשחקו לתוך שגרה. "הוא מבין עכשיו את כל מה שהיא אומרת. לקח לו זמן להודות שבעצמו הוא הרגיש את השעמום, את הזקנה הקופצת על שניהם, את העדר הפנאי והמקום שיש להם עצמם בחיים של עצמם. את ההתרחקות הזאת, התפוררות קבועה, איטית וחרישית של הקשרים הסודיים ביניהם."

אבל רוזנבלום מצליחה לצקת בנושא המוכר איזו לחלוחית חדשה, איזו תובנה של הדברים שמפעמים עמוק בלבם של בני האדם, איזו סיבה אחרת, קצת פחות שגרתית לפרידות ובגידות. סיבה שקשורה באופן עמוק בחיפוש אחר מי אתה, איזה אדם אתה רוצה להיות, איך אתה רוצה שהזולת יתפוס אותך, כמה מרחב יאפשר לך כדי להיות מי שאתה, לא רק בטוב ובמרגש, גם ברע, ברגיל, בנואש ובמכוער. אני חושבת שהצליחה. 

יום שישי, 20 ביוני 2014

צעקה הפוכה

צעקה הפוכה – סלין אסייג
הוצאת אחוזת בית, 178 עמ'

זהו ספר ביכורים מפתיע באיכותו, המשרטט ביד עדינה וזהירה חיים ששורר בהם קור, פחד, תחושה של העדר.
"היו פחדים שרציתי להטביע בחיבוק שלה, בגוף שלה, בבשר שלה. אולי היא ניסתה להשתיק את הפחדים שלי. בהתחלה. אולי הצליחה. אם כן, אני לא זוכרת. הם רק גדלו והפחידו אותי יותר ויותר. והחיבוק שלה לא הצליח להרגיע. אין לי זכר של חיבוק שספג אותי. אין לי זכר של חיבוק."

המספרת ילדה הגדלה במשפחה מנוכרת בבת ים בשנות השבעים והשמונים. העלילה לא קוהרנטית, ובנויה מקרעי זיכרון. המראות של הבית, השכונה, משפחה שלא מספקת חום ואהבה, רגעים בבית הספר, עם חברת הילדות שלה. אוסף של פרטים קטנים שנותנים את ניחוח התקופה. הסיפור נע בין שפה רהוטה לבין שפה של ילדה ("אמא הסכימה לי"), בין גוף ראשון לגוף שלישי, והקורא קצת מתבלבל ולא תמיד ברור על מי מסופר כעת ומה מתרחש, מה שנותן תחושה חזקה של תנועה במרחבי הזיכרון של המספרת.
תחושות עמומות של מצוקה, ושל קשיים שאינם מבוארים עד תום, כאילו יש דברים שהשתיקה יפה להם. והשתיקה ממלאת תפקיד מרכזי בסיפור הזה, "בבית שלנו יש שֶתֶק. לפעמים השתק כועס ולפעמים רגיל. אבל הוא תמיד עושה את הבית שלנו מקום לא טוב." השתיקה הזו, שממלאת את העולם של הילדה – שאינה נזכרת בשמה לאורך הספר, בצעקה הפוכה – צעקה שנצעקת פנימה אל תוך החלל האפל בבטן שבתוכו שומרים את הסודות שאינם באים לביטוי.


יחד עם זאת, לקראת 40 העמודים האחרונים של הספר מצאתי שהיה לי קשה להמשיך לקרוא, וכבר קראתי בעיקר מתוך תקווה שאיזה שהוא דבר טוב יקרה סוף סוף לילדה הזו. הקושי נובע מגודש הפרטים המובא בו ומשרטט תמונה שתפקידה להביע רגש שאינו מפוענח, שאינו מורשה לבוא לביטוי ישיר, אך בעיקר בגלל המועקה שאסור לצעוק אותה, שחולשת על הספר הזה.

יום ראשון, 15 ביוני 2014

תיכון לילה

תיכון לילה – סי. ג'יי דוהרטי
הוצאת ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 423 עמ'




אני לא שוללת את החשיבות של האונה קדמית. ויחד עם זאת, מפעם לפעם, צריך לחזור אחורה ולהיזכר מאיפה בכלל התחיל כל העניין הזה, של לספר סיפורים. אני מדמיינת לעצמי אותי יושבת ליד המדורה, ביחד עם עוד חבורה של אנשים, שמאזינים במתח לזקן השבט שמספר לנו סיפור. כולנו בקושי מרשים לעצמנו לנשום, וגם את זה משתדלים לעשות בשקט, כדי לא לפספס אף מילה.
במילים אחרות (חה), לשמוע סיפור טוב זה לצלול לתוך עולם, לתוך חיים אחרים.
אז שוב, אני בהחלט בעד סיפורים מתוחכמים (נגיד, ז'ורז' פרק "חלל וכו'"), אבל מפעם לפעם צריך "לנוח" עם סיפור טוב, מעניין, מותח במידה. כיון שזה ספר אז צריך שיאפשר לנו גם להפסיק מפעם לפעם כדי לעשות דברים אחרים (מה שנקרא "חיים") ולהמשיך ולחשוב מה קורה בינתיים לאלי שרידן ולחבריה?

בקיצור "תיכון לילה" הוא סיפור כזה. אלי שרידן שונאת את בית הספר, מתפרעת, נעצרת על ידי המשטרה בפעם השלישית, ונשלחת על ידי הוריה המיואשים לפנימיה הרחק מלונדון. הפנימיה מתגלית כמקום גותי, אפל, מסקרן, אבל מאד יוקרתי, מעוצב ומתוחזק לעילא. פנימיה יוקרתית שבה לומדים ילדיהם של אנשים עתירי הון וכוח, מה לאלי ולאנשים כאלה? אלי מוצאת לה חברים חדשים, מגלה להפתעתה שהיא נהנית ללמוד, אבל מתברר שהמקום איננו בית ספר רגיל. חלק מהתלמידים לומדים בכיתת לילה מסתורית שאסור לאף אחד לדבר או לדעת עליה, ומתברר שבמקום סודות רבים שמסתירים סכנה גדולה לאלי ולחבריה. כייף של ספר!

 תיכון לילה 2 – סי ג'יי דוהרטי
הוצאת ספרי עליית הגג -ידיעות ספרים-ספרי חמד, 363 עמ'


החלק השני בסדרה פוגש את אלי שרידן בבריחתה מאלמונים הרודפים אחריה ברחובות לונדון. אלי חוזרת לפנימיית קימריה היוקרתית לאחר חופשת הקיץ. הלימודים נמשכים ביתר עומס, ולכך נוספת כיתת הלילה המסתורית והאימונים שלא משאירים זמן רב לשינה. למרות האירועים הרודפים בזה אחר זה, התלמידים הבכירים מוצאים זמן גם למשחקי טניס לילה מקסימים, ולפיקניקים עם שיפודי מרשמלו ובקבוקי יין ושמפניה. עם זאת אין להתעלם, דברים אפלים רוחשים מתחת לפני השטח, והסכנה הולכת וגוברת. אלי מוצאת גם אהבה אחת או שתיים, והמתח לא בא לסיומו בסוף הספר כיון שעלינו להמתין לחלק השלישי.
ספר כייפי, כבר אמרתי בראשון, וגם השני כך.

תיכון לילה 3 – סי ג'יי דוהרטי
הוצאת ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות- ספרי חמד 356 עמ'


הספר השלישי פוגש את אלי במצב נפשי לא פשוט אחרי האירועים שסיימו את הספר השני בסדרה. אלי מנסה לברוח מקימריה אבל כמו המלון בקליפורניה, אי אפשר לעשות צ'ק אאוט מהפנימיה. סבתא של אלי נכנסת לסיפור ומתניעה את העניינים. כמו שהבנתם, זו לא סבתא שיושבת וסורגת. אלי תצטרך להתגייס למשימות לא פשוטות, אבל בכל זאת מדובר בתיכון, ולכן תצטרך גם להשלים את הפערים בלימודים. בנוסף, בתור עונש היא תצטרך להשכים בבקרים הקפואים ולעבוד בגינה. בין כל הלחצים האלה, היא גם נערה בגיל ההתבגרות עם בעיות אהבה רגילות לגילה (טוב, לא לגמרי רגילות, הבחורים שמדובר בהם הם כמעט מושלמים). אלי ממשיכה לנסות לפענח את הסודות האפלים שמתחת לחזות הנוצצת של פנימיית קימריה היוקרתית, ומגייסת קבוצה קטנה ואיכותית של חבריה לכיתת הלילה. המצב הולך ונעשה מסוכן, עד שמגיע לשיא, והספר מסתיים. נצטרך להמתין לספר הבא בסדרה המתוקה הזו.

יום חמישי, 5 ביוני 2014

עשרה בדצמבר

עשרה בדצמבר – ג'ורג' סונדרס
הוצאת כתר, 224 עמ'


עשרה סיפורים קצרים, כתובים בסגנון עכשווי, טורדי מנוחה, מעוררי חמלה.
נער עד לניסיון חטיפה של שכנתו וצריך להחליט כיצד לפעול. גבר צעיר עובר ניסויים בתרופות שמציפות אותו באהבה, תאווה, כושר מילולי ודיכאון. משפחה דלת אמצעים מקבלת כסף ומשקיעה אותו במסיבת יום הולדת ראוותנית כדי לשמח את בתם הבכורה, ובעקבות זאת, מסתבכים. מעביד כותב לצוות העובדים מכתב המפציר בהם לעבוד בשקידה ובמצב נפשי חיובי, ולא מדובר בעבודה של ניקוי מדפים בחנות. הסיפור האחרון שעל שמו נקרא הספר "עשרה בדצמבר" מספר על ילד עצוב מונע מגבר חולה לסיים את חייו, ועוזר לו להיאחז בחיים.
כל הסיפורים, חדים, חריפים, מצחיקים או עצובים, עוסקים באמיתות אנושיות בסיסיות. אהבה, יאוש, תקווה, משפחה, חיים ומוות, אכזריות, ניסיון לעשות את הדבר הנכון, חמלה, עבודה, מעמדות חברתיים וכלכליים. אכן, מעט קודרים אבל מלאי חמלה ומאד מאד אנושיים.
השאלות הבסיסיות של מהות ומשמעות נכנסות לסיפור לכאורה כבדרך אגב, באופן כתיבתו המרשים של ג'ורג' סונדרס.
חלק מהסיפורים כולל רכיבים לא 'מציאותיים', כמו שיטת הקישוט המקובלת אצל המעמדות הגבוהים, של הגינה הפרטית, באמצעות נשים (מאזורים עניים בגלובוס), שמחוברות במיקרו-חוט שמושחל דרך מוחן והן מרחפות בגלימות לבנות על מתלה בגינה הפרטית.
לפעמים חשתי צורך לעצור, לנשום, לתפוס מרחק מהמחנק שתופס בגרון, ומהמחשבה שמנקרת בך, שכל מה שכתוב בסיפור הוא מציאות חייה ונושמת, אם לא כאן קרוב אז היכן שהוא במקום אחר, מציאותי עד עצב, או עד אימה. אותה אימה שקיימת בסיפור טוב, שלופתת את הקורא ואומרת לו: תחשוב קצת......


יום חמישי, 29 במאי 2014

עוד תראה

עוד תראה – ניקולא פארג
הוצאת בבל, תרגום לנה אטינגר, 175 עמ'

"בחוץ זרחה שמש פוצעת. למטה, על המדרכה, התעקשו העוברים והשבים לחיות, לא מודעים לכך שארבעים מטר מעליהם, הפנו החיים את הגב בלי התראה מוקדמת לאיש שלעולם לא ילך עוד במדרכה בחוסר דאגה כזה."

קלמון בן ה-12 נהרג בתאונה מטופשת, כשנפל למסילת המטרו. אביו מנסה להתמודד עם החיים שלעולם לא ישובו להיות אותו דבר נינוח וחסר מאמץ שהיה קודם לכן.

הספר הוא מונולוג אינטנסיבי של האב האבל. הוא מכניס אותנו לעולמו, למחשבותיו, רגשותיו, בשיחותיו עם חברים שמנסים לנחם אך הרי אין באמת דרך לנחם הורה ששכל את בנו. זיכרונות צפים ומהם אנו למדים על מערכת היחסים של האב עם גרושתו ועם בן זוגה החדש. האב נפגש באנשים שהיו עדי ראייה לאסון, ומוצא עצמו מתנחם רק במחיצתה של אחת מעדות הראייה, שמשכילה להיות נוכחות מרגיעה ומנחמת. האב מתחשבן בכנות אכזרית עם עצמו שטרם האסון, נזכר בדרכים הטיפשיות או המרושעות שבהן התנהג עם בנו. כמו לדוגמא, הזלזול המופגן בטעם המוסיקלי שסיגל לעצמו כתוצאה מהשפעה חברתית, סגנון הלבוש שתואם למוסיקה – מוסיקת R'nB מתקתקה האהודה על חבריו לכיתה השחורים והערבים, שהאב יכנה לאורך הספר "הסעידים והבכארים".

מתוך זיכרונותיו השוצפים של האב אנחנו מקבלים תמונת חיים שיש בהם אהבה גדולה בין אב ובנו, ועם זאת, כל הדברים הקטנים שכולנו חווים עם ילדינו, עולים ומעיקים. מדוע התנהגנו כך? חוסר שביעות הרצון מבחירות שבחרו, הצורך "לחנך" שגורם לנו להיות נוקשים, לעתים שלא לצורך. שום דבר לא נחסך מאיתנו – כל המניעים הקטנים והאגואיסטיים שמתחת לרוממות הערכים והמטרות הנעלות כביכול.

באותו אופן כן וחד, מתמודד הספר עם סוגיית הגזענות החבויה היטב בנפשם של אנשים ליברליים ונאורים. כך גם עם תכונות האופי שהכתיבו את חייו של האב, את מערכות היחסים שלו עם נשים.

אל תתנו למיעוט עמודיו של הספר להטעות אתכם. הספר כתוב בסגנון צפוף ורדוף, תואם לגמרי לרגשותיו הסוערים של האב הכואב. אי אפשר לקרוא את הספר בבת אחת. כמעט קשה מנשוא לקרוא את הכאב הזה, החודר, הצובט בחדרי בטן. ויחד עם זאת ולמרות הקושי הרגשי, אל תוותרו על הספר הזה. זהו ספר חשוב וחזק.

הספר מסתיים באופן פתאומי, עם הצג הריק של מכשיר הטלפון שהסוללה שלו התרוקנה. כך ייראו חייו של האב ששכל את בנו, מעתה ואילך. מסך ריק מהבהב. 

יום שלישי, 20 במאי 2014

הגולם והג'יני

הגולם והג'יני – הלן וקר
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, תרגום שרון פרמינגר, 502 עמ'



ניו יורק, 1899 . אל רחובותיה של עיר המהגרים השוקקת נקלעים שני יצורים שלא מן העולם הזה. חוה היא גולם, אישה עשוית חומר, יציר כפיו של רב פולני הבקיא בתורת הנסתר. אחמד הוא ג'יני, יצור של רוח ואש המשתחרר מתוך קנקן נחושת בחנותו של מסגר סורי. למרות מזגם המנוגד פורחת ביניהם ידידות: רק זה בפני זה הם יכולים לחשוף את אופיים האמיתי. אולם זוהי קרבה שלא תאריך ימים: כוחות גדולים סופם להיחשף, ועבר בן אלפי שנים נושך בעקביהם של השניים.

חווה היא גולם-אישה שנוצרה על ידי רב פולני שפנה לדרכים אפלות ועוסק בקבלה מעשית, בעבור לקוח אשר ביקש לתפור אשה לפי מידותיו לפני שיהגר איתה לארצות הברית. מספר שעות לאחר שהוא מקים אותה לתחיה בלב האוקינוס נפטר האיש, וחווה מגיעה לבדה לניו יורק של 1899. כגולם בלא בעלים היא נאלצת לשמוע את מחשבותיהם ורצונותיהם של כל האנשים שחולפים מולה ברחוב, ולהיאבק בדחף הטבוע בה לספק להם את מבוקשם. אחמד הוא ג'יני, שד שחי במדבריות סוריה במשך מאות שנים, נלכד בקנקן והובא לניו יורק. הנפח שמתקן את הקנקן משחרר את הג'יני בשכונת סוריה הקטנה בניו יורק, כשעל מפרק ידו הימנית אזיק מתכת.

מה יקרה כששני יצורים מיתיים בעלי כוחות על יתחילו לפלס את דרכם בניו יורק, על סיפה של המאה ה-20?
כמו שאפשר כבר להבין, יש כאן סיפור עם פוטנציאל לעלילה דרמטית, מעניינת ומשונה. בד בבד, הספר מצית מחשבות ומעורר שאלות.

הספר מספר על השונה. שונה וזר עד מאד. אבל הרי כל אדם מרגיש בתוך תוכו שונה וזר ובודד. איך מתמודדים עם הזרות הזו, של היותך חלק מקהילה, מעם, מגזע, אבל מרגיש נבדל ונפרד, ובתוכך מתרוצצות מחשבות, סוער הרגש.
"הבחנה כזאת לא יכלה לחלוק עם איש אפילו לא עם.. הוא היה אמנם מבין את דבריה, אבל לא היה מסוגל לחוש את האמת שבהם באותה מידה של ניכור – באותה תחושה של התבוננות מרחוק." (208)
עם זה מתמודדים הגולם והג'יני, כל אחד בדרכו. באופן מעודן בהרבה, מתמודד עם זה כל אדם בדורנו חסר האמונה.

באמצעות היצורים הזרים כל כך לטבע האנושי, אנחנו מקבלים מראה שמשקפת משהו עלינו כבני אדם. הסתירות שבנו, ההרגלים המוזרים, היחס לחפצים, תווי אופי שנובעים ממשך חיינו הקצר.
"הג'יני צפה והאזין, והגיע למסקנה שבבני האדם טמונה סתירה מרתקת. מדוע היצורים קצרי הימים האלה חדורים ביצר משונה של הרס עצמי, המוביל אותם למסעות מפרכים ולקרבות אכזריים? וכיצד כבר בגיל שמונה-עשרה או עשרים הם מסוגלים להיות נבונים ופיקחים כל כך?" עמ' 31
"מחשבותיהם של עוברי האורח חלפו במוחה אבל לא הביאו איתן תשובות כלשהן אלא רק שאלות נוספות. ראשית, למה כולם זקוקים לכסף? מה זה בעצם כסף? היא חשבה שכסף הוא פשוט המטבעות העוברים מיד ליד; אך המחשבות עליו היו חדורות פחד ותשוקה עצומים, ולכן הגיעה למסקנה שיש בו מסתורין גדול יותר, שיהיה עליה לפענח." עמ' 41
"כל כך הרבה דברים הוא צריך ללמוד על חייהם הקצרים של בני האדם, על תחושת הבהילות המתמדת.." עמ' 230

החיים של כל אדם משפיעים על חייהם של אנשים אחרים. רובנו לא מספיק מודעים לכך, מתנהלים בעולם וחושבים על עצמנו, על הצרכים שלנו, על הרצונות שלנו, על מה יהיה טוב עבורנו. אבל השובל שאנחנו משאירים בהתהלכנו בארץ, כמו שובל של הבושם שענדנו, משאיר את חותמו, חזק או חלש, על אנשים אחרים. תארו לעצמכם שכולנו היינו קצת יותר מודעים לכך.

כמו הגולם, שנוצקה בעפר עם רשימת תכונות על פי המזמין, כך כולנו נולדים עם אוסף של תכונות, נטיות לב וכישורים. וכמו הגולם, גם אנו נאלצים לעתים לתהות, האם יש לנו ברירה באילו דעות להחזיק, האם אנחנו יכולים להתגאות בהישגים ובתגליות שלנו, אם בעצם נכפו עלינו מכוחן של תכונותינו המוכתבות מראש? האם יש לנו אפשרות לבחור כיצד לפעול או שאנחנו כבולים במסגרת האופי הבסיסי שלנו?
אם היית יכול לעשות כל דבר שאתה רוצה לעשות, לממש באופן מלא ועמוק את היכולות והכישורים שלך, האם היית עושה את מה שאתה עושה היום? ואם אתה לא יכול לעשות זאת, האם תעדיף להחניק את המחשבות שלך על כך כדי לא לכעוס, או שהיית ממלא את עצמך בכעס כתגובה הכנה והטהורה על מצב כזה ?

הסיפור של הגולם נוגע בנקודה של התשוקה לחיי נצח שמלווה את האדם משחר היבראו, החיפוש אחר מעיין הנעורים, הרצון הנואש להתגבר על המוות הממתין בסבלנות לכולם. הספר מציב את השאלה של אמונה, דת ומיתוסים, משאיר לנו נקודות למחשבה.

זהו ספר שנקרא כמו אגדת עם מודרנית, משלב מיתוסים עתיקים עם רחובות ניו יורק התוססת. הספר כתוב טוב למרות כמה טעויות ביהדות (לדוגמא, אין פטור מצום יום כיפורים מחמת גיל, ועוד), שיכלו לרדת בעריכה קפדנית יותר (של ספר המקור). התרגום של שרון פרמינגר מעולה כהרגלה. 500 העמודים נבלעים בזריזות, זהו ספר מהסוג שאי אפשר להניח מהיד, אבל מצטערים להגיע לעמוד האחרון.


ציטוטים:

"שינוי הצורה הוא שהקסים אותו: משהו חסר תועלת שנהפך לחפץ שימושי. כלום שנהפך למשהו." 37
"הוא הניד את ראשו. "אדם עלול לרצות משהו באופן רגעי, גם אם חלק משמעותי בתוכו מתנגד לכך. תצטרכי ללמוד לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם, לא לפי המחשבות שלהם." עמ' 46
"בשנים האחרונות נהפכה הבדידות לפינוק היחיד שהרשה לעצמו." עמ' 55
"את צריכה ללמוד להגיב למה שאנשים אומרים ועושים, ולא לרצונות ולפחדים שלהם." עמ' 55

 בעמ' 133-4 – דברים שקורים בגיל מסוים, ואתה לא מבין מדוע או לשם מה הם קרו, עד שבחלוף השנים קורה משהו, ואתה מבין את תכלית הלקח שנלמד הרבה שנים קודם לכן.

מה ההבדל בין אמונה דתית – "אמונה במשהו גם בלי הוכחה, מפני שאתה יודע בלבך שהוא נכון" (עמ' 198) לבין להאמין באגדות, כמו האגדות על ג'יני, או על גולם?

"היא חלפה על פני בתי הכנסת הרבים,...מול כל אחד מהם חשה איך התפילה ניגרת החוצה,כמו נהר עמוק שזרמיו עזים. לפעמים היה השטף חזק עד כדי כך שנאלצה לחצות את הרחוב כדי לא להיסחף." 201
  

"מוח האדם לא מיועד לאצור זיכרונות שנצברו במשך אלף שנים." 454

יום שני, 12 במאי 2014

כוכבי הכלב

כוכבי הכלב – פיטר הלר
תרגום טל ארצי, הוצאת כתר, 270 עמ'



לְמה תתגעגע יותר מכל, כשהעולם ייחרב, כשכל בני האדם ייכחדו ממחלות, ותישאר לבדך, ללא משפחה וחברים, רק עם עוד אדם אחד בעולם?
ושאלה נוספת, לא דומה, לְמה לא תרשה לעצמך להתגעגע, כיון שעצם הגעגוע יהיה כרוך בייסורים גדולים משאת?
היג חזר תוך סיכון חייו לביתו רק כדי לקחת ספרים. הוא מילא את תרמילו בספרי שירה, לא נגע בתמונות (זיכרון כואב מדי), וחזר לזירת מגוריו.

היג חי בשדה תעופה קטן ונטוש בקולורדו, בעולם שבו רוב בני האדם נספו במגיפת השפעת ומחלת הדם שהגיעה אחריה, מזג האוויר הולך ומתחמם ובעלי החיים גם הם הולכים ונכחדים. מעט בני האדם הנותרים רוצחים זה את זה ומנסים לשרוד. אשתו ההרה מתה במגיפה, ונותר עימו כלבו האהוב ג'ספר. יש להיג שכן קרבי וחובב נשק שכנראה בזכותו היג נשאר בחיים, מנהלים שגרת חיים למרות ששניהם שונים מאד זה מזה. כל יום היג יוצא לגיחות במטוסו, כשהכלב יושב לצידו, כדי לבדוק את הגזרה, לתור אחר סכנות. מפעם לפעם הוא עולה עם כלבו להרים כדי לדוג, לצוד איילים, לנשום.



אני אוהבת לקרוא ספרים אפוקליפטיים, או סרטים מסוג זה. בעולם נכחד, כל התלונות היומיומיות מאבדות מחשיבותן. כל מה שאנחנו לא אוהבים בעולם שלנו, או אצל אנשים אחרים, (או אצל עצמנו), מאבד מחשיבותו, נכנס לפרופורציות המתאימות. ועכשיו, תשאל את עצמך, מה מכל מה שאיבדת, ממה שהיית עלול לאבד לו זה קרה עכשיו, עדיין יקר ללבך. מה איבדה האנושות, ומה נותר.
כן, זו גם שאלה של הישרדות פיזית, כמובן. איך תייצר לעצמך מזון? איך תארגן לעצמך מקום מגורים. "החיים מגלים עקשנות אם רק נותנים להם טיפת עידוד". מה שהיג מספר לנו, ולא היינו חושבים עליו הוא, שבעולם שבו כמעט לא נותרו בני אדם, אתה יכול לבחור לך איזה בית מפואר שתרצה לגור בו (בתנאי שזה לא בית בעיר, כי הערים נחרבו במהומות), אתה יכול ליהנות ממצרכים בסיסים שלא מתקלקלים, ללא תשלום. היג מתדלק את מטוסו ולרגע נהנה מהדלק החופשי עד. עד שהוא נזכר.
אבל בעיקר זו שאלה של עקרונות וערכים. מה נשאר, מה נעלם. האם עדיין יש אפשרות לקשר? קשר פשוט, אנושי בין בני אדם? או שמא כל ילדה נושאת סכין נתפסת כאיום ויש להרגה?
האם יש מקום לחמלה, לחסד, בעולם שבו קודם כל יורים, אחר כך שואלים שאלות, כי אם לא תהרוג, יהרגו אותך?
ובעיקר, האם נפש האדם יכולה לשרוד חיים שאין בהם מקום לחברות פשוטה, לנתינה?
היג מאמץ קהילה של מנוניטים (בני האמיש הקנדיים), הגוססים ממחלת הדם, עוזר להם מביא להם מצרכים ומתקן להם מכשירים.
קול במכשיר הקשר של המטוס, ואירוע נוסף שיתרחש, יגרום לו לצאת למסע, שישנה את חייו.
הנושא לכשעצמו לא חדש. קראנו את "הדרך" של מקארתי. צפינו בסרטים כאלה. אבל הספר כתוב טוב, מרגש מאד, מעורר מחשבה, מטלטל. הסופר הוא מומחה להישרדות ומיטיב לתאר את קשיי ההישרדות, תיאורי טבע וסביבה.

ספר נפלא.




יום שני, 5 במאי 2014

אביגיל

אביגיל – אמנון ז'קונט

כתר, 269 עמ' הכוללים דברים מאת המחבר ועמודי הערות


" אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" תהילים פה (יב).

עד כמה חשוב לנו לדעת את האמת? רוב בני האדם לומדים לחיות עם השקרים הקטנים, או הגדולים. להתפשר. לוותר על הצורך הפנימי שקיים בכל אדם לחיות לאורה המסמא ומרפא של האמת. לא כך אביגיל.
אביגיל, המרפאה, מלקטת עשבי מרפא ביערות שמחוץ לעיר צובה. האם הגדולה, אמא אדמה שולחת רמזים למי שיודע להאזין לה. אביגיל יודעת להבחין בפרטים קטנים שאחרים אינם מבחינים בהם, ולכן יודעת לפענח תעלומות.
והנה הונחה לפתחה התעלומה הנוראה מכל. בנה יותם נרצח בשנתו, ואביגיל איננה יודעת נחם, איננה רוצה להתאבל. היא רוצה להבין מה קרה. היא רוצה לדעת את האמת. היא יוצאת למסע שירחיק אותה מבעלה ומביתה, מהחברה שבה גדלה, מכל המוכר לה, כדי להשיג את האמת אודות מות בנה. "אני רודפת אחרי האמת והיא מתרחקת" היא אומרת. זהו מסע עתיר סכנות, שכן מעורבים בסיפור מאבקים פוליטיים, כוחות חזקים בחברה גברית שולטת שבה אין לנשים זכות דיבור.
למרות שחייה בסכנה, אביגיל איננה יכולה להרפות מהחתירה אחר האמת, כיון ש"אם אוסיף לחקור, אולי ימות גופי. אם לא אחקור – תמות נפשי."
אביגיל נוטעת על קברו של בנה שיח של שיכרון שחור "שידוע כי כל הטועם מפירותיו מאבד את יכולתו לשקר... מגופו של בנה, ששקר אופף את מותו, תצמח אמת."
מי היא אביגיל? אישה חזקה, פראית ולא נכנעת. מותו של בנה שכמעט גורם לה לאבד את הרצון לחיות, סוחף אותה למסע של נקמה, שיחזיר לה את חייה, החיים שלקח ממנה אותו רוצח.
היא רוצה להשיג את הצדק – לא זה שנשקף משמים, כי אם כאן בחיים אלה, בנקמה שתיקום במי שרצח את בנה. אבל האם היא מוכנה למה שיתגלה לה?
מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור האמת? מתי, לעומת זאת, נסתפק בחיים קטנים, אבל כאלה שאפשר לחיותם?
עבור אביגיל, אין דרך להתפשר "יש אנשים שזקוקים לאמת כדי לנשום, ויש כאלה שנושמים היטב גם בבית מלא שקרים. אני מאלה שנמלאים אימה כשהם מגלים בסביבתם שקר."
 

זהו ספר מתח סוחף, כתוב היטב, הנטוע בעולם התנ"כי בתקופת השופטים. הסיפורים המוכרים לנו מהמקרא נשזרים לתוך תיאור חי ונושם של חיי היומיום בתקופה ההיא, בתוך פרשנות שונה ומסקרנת של ז'קונט. התחקיר המעמיק שביצע ניכר היטב בכתיבה ועם זאת, המידע הרב שוחרר לתוך הסיפור באופן שאיננו מעיק, ולהפך, משתלב היטב בעלילה ומאפשר ליצור את תמונת העולם העתיק שבתוכו מתנהלת אביגיל.