יום ראשון, 16 בפברואר 2014

אור קדומים

אור קדומים – ג'ון באנוויל
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 260 עמ'. תרגום: גיל שמר.

"הוא דיבר על אור הקדומים של הגלקסיות שעוברות מיליון – ביליון - טריליון! מילין כדי להגיע אלינו.... ולכן, בכל אשר נביט, אנו מביטים לתוך העבר."

כמו ב"הים", גם ב"אור קדומים", שוחה באנוויל את דרכו אל נבכי העבר, ומנסה לדלות משם פיסות זיכרון ולהפוך אותם למציאות קיימת, עכשווית, תקפה.

מה מהות הזיכרון? איך נדע להבדיל בין זיכרונות לבין המצאות של מוחנו? האם יש הבדל בין השניים, או שמא אנחנו בעצם ממציאים הכול לאורך הדרך? ומה הם החיים, המורכבים לכאורה מרצף זיכרונותינו, אלא שזיכרונותינו מתעתעים בנו? ומה, אם כך, ההבדל בין חלום לבין מציאות?

נתיב אחד בסיפור מוביל אותנו לאלכס בן החמש עשרה המאוהב באמו של חברו הטוב ביותר אותה תקופה. באנוויל מיטיב להכניס אותנו למחשבותיו ותחושותיו של בן החמש עשרה, המאוהב באישה בוגרת ומנהל איתה מערכת יחסים אסורה. כנער מתבגר המרוכז בעיקר בעצמו, הוא אינו מסוגל באמת להכיל אותה או להעניק לה את מה שהיא זקוקה לו ועם זאת, מערכת היחסים הזו מעניקה לכל אחד מהם משהו גדול כל כך, שלאורך חייהם לא יצליחו להשתחרר ממנו, או למצוא מערכת אחרת שתדמה ולו במעט למה שקרה שם.

בנתיב שני אנו פוגשים את אלכס המבוגר הנמצא במערכת יחסים מיוסרת עם אשתו, כתוצאה מהאסון שפקד אותם, התאבדות בתם לפני עשר שנים. כאילו לא חלף כלל זמן, הכאב מצוי בכול ואופף אותם ואינו מותיר דבר. אין נחמה. "איך מי שהיה חי כל כך יכול למות?" שואלת לידיה בכאב גדול שאם הזמן לא הצליח לרפא, בוודאי שאלכס איננו מסוגל לרפא.

בנתיב השלישי אלכס שהיה בעברו שחקן תיאטרון מקבל הצעה לשחק בתפקיד ראשי בסרט הוליוודי, לצידה של שחקנית צעירה יפהפיה וכוכבת זוהרת. אלא שצל אפל יכסה את זוהרה של הכוכבת.

אלכס שט בין שלושת נתיבי הזיכרון שחיבורים תמוהים מחברים ביניהם. התפקיד שאלכס קיבל הוא של אושיה ספרותית שנויה במחלוקת, שבאופן מוזר שהה בעברו פרק זמן מסוים באותה עיר קטנה באיטליה שבה שמה בתו קץ לחייה. האם בכלל נפגשו? שמא הקשר היה הדוק יותר ממה שידעו, ועשוי להסביר את המסתורין של מותה? מדוע שמה של בתו זהה לשמה של אחותו הקטנה של ביל גריי, שתמלא תפקיד כה חשוב במערכת היחסים שבין אלכס הצעיר לבין אמם? ומדוע השחקנית הזוהרת מנסה להתאבד?

ספריו של באנוויל אינם בשום אופן חומר קריאה קליל וזורם. עם זאת, מדובר בקריאה מתגמלת מאד. כתיבתו מרהיבה, הדימויים מפוארים, עינו מיטיבה להבחין בפרטי פרטים קטנים. הנוף, מזג האוויר, האופן המדויק של אור היום, ריחות, תנועות ומילים. באנוויל מעמיק את אחיזתו באווירה שהוא מתאר, כדי לצקת את המילים המדייקות את התחושות, המחשבות, ההוויה של המספר, ושל מי שהוא היה בקו הזיכרון שהוא מדבר עליו אותה עת. והזיכרון לא חדל לתעתע בו, דבר הבא לביטוי בעיקר בתיאור עונות השנה, הלובשות את גוון התחושות והאירועים שמתרחשים, במקום לתעד מציאות שהתקיימה. נדמה שהמוטו של הספר טמון במשפט הבא: "מוזרים, החורים האלה שנתקלים בהם כשלוחצים בעוצמת-יתר על הבד אכול העש של העבר."


מי שמחפש רצף עלילה ברור, מתפתח, ספר שקוראים במתח כדי לדעת "מה היה בסוף" – זה אינו הספר עבורו. כאן נקבל קו חיים שהרצף שלו מרוסק דרך מחשבותיו של המספר, מלווה את החקירה ההולכת ומעמיקה, ועם זאת הולכת לאיבוד, של מהותם של דברים. הקריאה בספר היא סוג של מדיטציה. כשמסיימים, חשים אותה תחושה של התעוררות מחלום שבו אתה יודע שחלמת משהו חשוב, ואתה מנסה לעקוב אחר הפשר שהתגלה לך בו, דרך ענני העשן הצבעוניים של זכר החלום ההולך ומתפוגג. נראה שעבור באנוויל, כאלה הם חיינו.

ספרים נוספים של באנוויל:


יום שלישי, 4 בפברואר 2014

הים

הים – ג'ון באנוויל
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 196 עמ', מאנגלית: שרון פרמינגר


האם אנחנו יכולים להכיר מישהו אחר באמת? האם אנחנו יכולים להכיר את עצמנו? האם נוכל לשאת את מה שנגלה שם?
מי אנחנו באמת, כשאנחנו לעצמנו, מתחת למסכות שאנחנו מעצבים במהלך חיינו, באופן נואש ועצוב ובודד כל כך? לפעמים, אנחנו מעדיפים לא לדעת. מעדיפים להישאר בבורות ובאשליה.
זו השאלה שבאנוויל מתמודד עימה בספר זה. למעשה, זה הרבה יותר אישי. המספר לא שואל שאלות כלליות. הוא מתמודד עם מי שהוא עצמו, בכנות חותכת.

"הסבתי את מבטי במהירות, כי חששתי שעיני יסגירו אותי. עיניו של אדם הן תמיד עיניים של מישהו אחר, של הגמד המטורף והנואש שרובץ בתוכו."

מקס מורדן הוא פרופסור להיסטוריה של האמנות,  העסוק בכתיבת ספר על יצירתו של בונאר. לאחר שחווה אובדן קשה הוא חוזר לכפר שבו בילה חופשה משפחתית בילדותו. הספר מתקדם בשלושה מסלולי זמן השלובים ואחוזים זה בזה. במסלול אחד, אנו למדים על העבר הרחוק שבו מקס כילד בן 11 הכיר את בני משפחת גרייס, משפחה מתוחכמת שנמצאת הרחק מעליו בסולם החברתי. הוא מתיידד עם ילדי המשפחה התאומים- מיילס שאינו מדבר, וקלואי הקפריזית ומבלה איתם את הקיץ שיהווה נקודת מפנה מבחינתו, לא רק בגלל האירועים שמתרחשים באותו קיץ, גם בגלל מי שהוא מגלה בתוך עצמו. במסלול שני בזמן הווה, מקס מתגורר באותו בית שבו התגוררה אז משפחת גרייס, אנו מלווים אותו בעת התנהלותו כאדם מבוגר, עצוב ואבל על אשתו אנה שנפטרה. המסלול השלישי מלווה את מקס בעת פגישתו עם אנה, נישואיהם וחייהם המשותפים.

הספר אינו מחולק לפרקים, אלא לשני חלקים, ובתוכם זורם ללא הפסקה, הדיבור הפנימי של מקס, נע ונד בין הזמנים, בין שלושת הדמויות שהן הוא בקווי זמן שונים, אוסף ומחבר את פרטי המידע מתוך הזיכרונות ומתוך העכשיו שלו, בכדי לאבחן ולבנות את ההבנה של מי הוא ומה הוא. לאורך חיינו אנחנו בוראים את עצמנו כמי שאנחנו רוצים להיות, או כמי שאנחנו מאמינים שהם אנחנו. בתוך כך עולה השאלה. האם יכול הייתי להיות מישהו אחר? לחיות אחרת? לטעמו של מקס, זו שאלה שאולי אפשר לשאול, אבל אין בה טעם. הוא לא עשה זאת, הוא לא היה מישהו אחר. מצד שני, אין פירוש הדבר שהוא אהב את מי שהוא היה.
מקס חווה אנשים אחרים כמי שמאפשרים לו להפוך לאמיתי. היכרותו עם קלואי בגיל 11 מייצרת את תחילת המודעות העצמית שלו. "לפני כן היה דבר אחד גדול שאני הייתי חלק ממנו, ואילו עכשיו הייתי אני והיו כל הדברים שאינם אני." גם אנה אשתו איפשרה לו להיות מי שהוא רוצה להיות, פטור מהכורח להיות האדם שכל האחרים רואים בו.

ג'ון באנוויל הוא סופר ועיתונאי עטור-שבחים. ספרו "תיק הראיות היה מועמד לפרס בוקר וספרו "הים" זכה בפרס ב-2005. באנוויל נולד באירלנד, ועבד במערכות העיתון של ה-Irish Press וה- Irish Times. הוא כתב גם ספרים תחת שם העט בנג'מין בלאק וגם בשמו הוא. הוא ידוע בשימושו המתוחכם בשפה האנגלית, בהומור שחור ובשנינות חדה כתער.  וכך אמר באחד הראיונות איתו: "כשאתה כותב, אתה שקוע במישור ריכוז הרבה יותר עמוק מהאתה הרגיל. יש בך קול זר, משפטים זרים נובעים מתוכך. כשהייתי צעיר חשבתי שאני שולט בכל. עכשיו אני מבין שהכתיבה היא בעצם כמו חלום". ואכן, הקריאה בספריו של באנוויל דומה להליכה בתוך חלום. המילים מוליכות אותך לאורכן של מחשבות, הדברים מתרחשים, סבוכים וקשורים זה בזה.

סגנון הכתיבה של באנוויל משובח, כתיבה נדירה ביופיה (וכאן מגיעה גם מילת שבח חמה לתרגום הנפלא ומדויק של שרון פרמינגר).  באנוויל הוא סופר עם עין בוחנת שרואה את המציאות שסביבו כולה ובמלואה. הוא בורא במילותיו ציורים מלאי חיות גדושי צבעים, תנועה, ריחות. שום דבר אינו חומק ממבטו הבוחן, נצנוץ קרני שמש על כפתורי בגדו של המלצר, האופן שבו הרוח נושבת, הנוף הנשקף מולו, אדוות הגלים. באותה מידה הוא מייטיב לראות ולבטא את התחושות הפנימיות. כל מילה שלו מרגשת. זה ספר חזק ונוקב, לא קל לקריאה, שגומעים אותו לאט, כמו שוקולד מריר משובח, לא כזה שלוגמים בבת אחת.
לספרים נוספים של באנוויל ראו האינסופים  אור קדומים