הילדה השקטה

הילדה השקטה – פטר הוג

עברית הוצאה לאור, 462 עמ'

הספר נפתח במילים אלו: "ריבוניתו-של-עולם חננה כל אדם ואדם בסולם מוזיקלי משלו, וקספר ידע לשמוע אותו."

קספר הוא אמן קרקס דני בעל שמיעה אבסולוטית. הוא מכור למוזיקה של באך, להימורים. הוא חי חיים נטולי שורשים, ללא כסף, ללא אישה, ללא ילדים. הקריירה שלו כליצן בקרקס מחוסלת, הוצא נגדו צו גירוש מדנמרק, שלטונות המס רודפים אחריו כדי להסגיר אותו לספרד, ולמעשה הוא מבוקש על ידי המשטרה בשתים-עשרה מדינות. הקשר שלו עם אביו הגוסס, סבוך. קספר מחפש אחרי ילדה שקטה, בעלת איכויות יוצאות דופן ולא מוגדרות, שנחטפה מסיבות לא ברורות.

הספר מתקדם בקצב איטי עם העלילה, ובינתיים עוסק הרבה במוזיקה, ומעלה הרהורים פילוסופיים, דתיים. באחד הקטעים היפהפיים ומרגשים בספר, קספר מנגן בכינורו יצירה של באך, "שאקונה". מפרש אותה, מביא לביטוי את הרבדים העמוקים שבה, מבהיר כיצד זה צומח מתוך המבנה של היצירה, לאקורדים, לרגיסטר, לסולם. העיסוק בבאך איננו מקרי. באך שהיה איש אמונה והמוזיקה שלו מלאה באור של אהבה אלוהית. תמונת ראי של אמנות הקרקס של קספר והיכולת הנדירה שלו להאזין לאנשים, שאדם מוזר שהוא פגש הגדיר אותה כיכולת לאהוב את כל אלפיים האנשים בקהל שבא לראותו.

קספר מאזין לצליל של בני האדם:

"הם הגיעו למרכז החצר וקספר חש אז לראשונה בסולם המוזיקלי שלהם - רה מינור, במירעו. כמו בטוקטה ופוגה ברה מינור. עמודי תווך מוזיקליים הרי גורל." (עמ' 14) והפסקול: 

http://www.youtube.com/watch?v=lfuYM-eDIWo&feature=share

קספר יודע להקשיב לעיר. הוא שומע: את החיים, את הימים הטובים. ומתחת לזה: חרדה חריפה ובלתי מוגדרת. "הוא האזין לטרגדיה האופפת במעטה כבד את רוב בני האדם. הצליל של מה שיכול היה להיות אך לא יהיה לעולם."

הכמיהה הזו למשמעות, להגשמה, האם קספר איבד אותה?

"והוא הבין שלפעמים הכמיהה חזקה ממך. ואם תנסה להחניק אותה, זה פשוט יגמור אותך." (עמ' 47)

הכמיהה הזו היא במידה רבה הדמות הראשית בספר הלא מפוענח הזה.

סוניה, אישה שאיתה קספר נמצא בקשר במשך שנים רבות, אומרת לו כך:

"לי יש יותר מאשר לך," אמרה. "ילדים. בית. חשבונות מסודרים. יותר אהבה. יש לך כישרון קטן מאוד לשאוב סיפוק מחיי היומיום. אבל הכמיהה שלך. לפעמים אני מקנאה בך בגללה." היא חיבקה אותו. אין תועלת במגע – ממילא איננו מגיעים לעולם זה אל זה. ואף על פי כן – " (עמ' 113)

וזו שאלה שעולה מתוך הסרט "עד קצה העולם" (Into the Wild), כשקוראים את "בדרכים" של ג'ק קרואק, או עובדת מותם המוקדם מדי של ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין. את חייהם המיוסרים של ואן-גוך, ועוד רבים. המתח הזה שבין עולם האמנות לעולם הבורגנות.

והשאלה היא לאו דווקא איך ליצור אמנות, השאלה היא איך לחיות את החיים שלנו. מה אנחנו רוצים לצקת ביומיום שלנו. אהבה, משפחה, נכסים גשמיים, משמעות, הגשמת יעוד. האם אפשר לעשות את כל אלו, או שמא כל דבר שאנחנו בוחרים בו, יש בו מחיר של ויתור על דברים אחרים? האם אפשר לחיות את הכמיהה, לבעור עד מלוא העומקים, חיים קצרים וסחופים, או במקום זאת לחיות את המשפחתיות והביתיות, לעולם לא לחוש את הדברים במלוא עוצמתם, אבל אי אפשר גם וגם?

אבל באך, אומר קספר, באך הצליח.

כשקספר החל לשמוע, הוא מספר: "כשמקשיבים באמת, כל הצלילים מתחילים להתארגן לפי נושאים. הם לא אקראיים. אנחנו לא חיים בתוך כאוס. מישהו מנסה לנגן משהו. מנסה ליצור מוזיקה. ריבוניתו-של-עולם. זה השם שנתתי למלחין." (עמ' 268)

ואם אתה חש שהעולם מתוזמר על ידי מלחין-על (או- מלחינת-על) האם זה לא אמור לצקת בחייך משמעות שחורגת מהצר, המסוגר, נותנת לך להבין שאתה כלי נגינה אחד, מיוחד, בתוך תזמורת שלמה. האין זה נפלא? ההסבר של קספר/פטר הוג מזכיר את משל המערה של אפלטון. אנחנו עומדים במבואה עם הגב לאולם הקונצרטים האמיתי, ושומעים רק הד קלוש של הצליל האמיתי.

ובכל זאת, קספר אבוד. קספר איבד את משמעות החיים שהלכה וחמקה ממנו לאורך הדרך. בניגוד לקספר, באך הצליח להביא למיצוי את כל ההיבטים של חיים על פני האדמה:

"אי אפשר לא להתפעל מתחושת המציאות של באך. מהאופן שבו הלחין וביצע מוזיקה בלי לשכוח שהוא צריך גם להתפרנס. היה שם איזון. הוא ידע למצות את כל כישרונותיו עד תום. ובתוך תוכו היתה נקודה של רוגע מוחלט. נקודה שידעה כי יהיה אשר יהיה, גם מחר יהיה לנו די לאכול." (עמ' 97)

ומה היא המשמעות של הפחד הקיומי הזה שרודף את קספר, כמו את כולנו? הפחד מפני המוות, הפחד מפני חוסר המשמעות, מפני תאונות קשות. הפחד של קספר הוא מפני מה שאסונות מביאים עמם. "האירועים הטרגיים הם דלתות שנפתחות להבנה שכולנו חיים על זמן שאול ושהדברים שחשוב להיאחז בהם – החיים, האושר, המוות, האהבה, ההשראה – אינם נתונים כלל בידינו." (עמ' 155)

מספר פעמים הוא נשאל "למה אין לך ילדים?" ולאורך הספר הוא משיב תשובות שונות, רבדים נוספים נגלים, שהרי זהו ספר על חיפוש אחרי ילדה. קספר משיב: כי לא מצא אישה. כי לא מצא אישה שתרצה להיות אם. וזה לא רחוק מהאמת, יש לו ענין לא פתור עם אישה שעזבה אותו ומסרבת להיות בכל קשר איתו. אבל זו לא כל האמת. עוד תשובה: כי הילדים שלנו ימותו, כמו כולנו. קספר הוא פטליסט. הוא רואה את המוות כצל המלווה את החיים מרגע הלידה. הוא מדמיין את הילדים שיהיו לו מזדקנים, כשההורים כבר מתו, בני הזוג כבר מתו, ללא שיהיה להם כל עד לשלושים השנים הראשונות של חייהם, ואז גם הם ימותו. ואולי זו מחשבה שהיא קשה מנשוא, בלתי נסבלת, בלתי נתפסת. בקושי את עובדת מותי שלי איני יכול לשאת. אבל ילדיי?

אלא, שזה מבלבל. לקספר אין בעיה עם המוות, הוא התפייס איתו. מבחינתו, בפרספקטיבה יותר רחבה, כולנו מוטלים לפתחו של המוות, ההבדל הוא רק שיש כאלה שמוטלים קצת יותר קרוב מאחרים. קספר ויתר על כל ניסיון להחזיק בנכסים גשמיים. מבחינתו, החופש מושג בויתור על כל דבר שאפשר לאבד. "כשכבר לא נשאר לך שום דבר שאפשר לקחת ממך, אתה נעשה אדם חופשי." (עמ' 51). באותה מידה, כשלא נשאר בך פחד מפני המוות, כשאתה מאמין שהמוות איננו הסוף, כי הנשמה ממשיכה הלאה, הרי שאתה נעשה חופשי מהפחד העמוק ביותר המלווה את בני האדם.

השאלה היא, האם יש בכך נחמה? "כשאני שוכבת לבד במיטה," אמרה, "מה אכפת לי שאי שם על כדור הארץ נולד תינוק והוא יונק לו בשקט ובתוך התינוק הזה חיה התודעה של האהוב שלי?" (עמ' 48)

ספר נפלא. מהורהר, סוריאליסטי, מיתי, פילוסופי, לא מתבהר. לאורך 100 העמודים הראשונים שקראתי, לא לגמרי היה ברור לי מה בדיוק קורה כאן, מי האנשים, מה קספר עושה, מדוע כל מיני אנשים רודפים אחריו. חזרתי ודפדפתי אחורה כדי לנסות להבין את ההקשר.

כמעט כל משפט מחזיק עולם שלם של משמעויות, או היגד על איזה היבט שהוא של החברה האנושית. כל פסקה בספר מעוררת אותך לחשוב. על הכמיהה האנושית למשמעות, על הנואשות של אנשים שנדונים לחיות. אל מה מכוונת הנואשות שלהם? כסף, אהבה, ילדים?, על הפחד, על הטיפול בילדים חסרי בית – מוסדות, משפחות אומנה, על הקלות של השגת מידע בעולם דיגיטלי. גורדייף. יונג. קירקגור.

דומה שהחיפוש של קספר משתלב עם הכמיהה שלו למשפחה, שאבדה לו עם מותה של אמו בילדותו. קספר חווה את העולם דרך התווים המוסיקליים שלו. "מאז ומתמיד ראה משפחות בעיניים שונות מרוב בני האדם. מה ששמע היה העוצמה המאוזנת שלהן. זו לא היתה אף פעם מוזיקה שאפשר להירדם לצליליה, כמו "וריאציות גולדברג". ההזדמנות האמיתית בחיי משפחה אינה הביטחון, גם לא המונוטוניות, גם לא האפשרות לחזות מראש. ההזדמנות האמיתית טמונה בעובדה שלפעמים אין העמדת פנים כלל, אין מסכות, אין סייגים – פתאום שולפים כולם את אטמי האוזניים שלהם, הכול שקט, ואפשר לשמוע את האחרים כפי שהם. זו הסיבה שבאך הזדרז למצוא אישה ולהביא לעולם ילדים רבים מספיק להקמת מקהלה קאמרית." (עמ' 134)

האהבה של קספר לבאך מלווה את הספר בפסקול של מוזיקה משובחת. לאורך הספר האזנתי לאותה מוזיקה שהאזין לה קספר. הנשגבות של באך, ויחד עם זאת תת-תחושה של עגמומיות מסוימת.

החיפוש של קספר, הכמיהה העמוקה שלו, של מי שניחן בשמיעה אבסולוטית, הוא החיפוש אחר השקט. השקט שמאחורי הצלילים של הכול. הצלילים של גוף האדם, של המחשבות, של הטבע. להיות נטוע בתוך השקט הבסיסי ומשם לפעול. זה סוג השקט שקספר מגדיר כ"השקט הרם, השקט שמאחורי התפילות, השקט שבו אדם מתקרב אל האלוהי. השקט שהוא הנוכחות הדחוסה של כל הצלילים שלא נולדו." (עמ' 198)

"למי להתפלל?" שאל. "מי אומר שיש שם משהו? מי אומר שהיקום הוא לא סתם תיבת נגינה ענקית?" "אולי אין צורך להתפלל למישהו. אמהות המדבר הקדומות אמרו שלאלוהים אין גוף, צבע, תוכן. אולי התפילה היא לא עניין של להתפלל למישהו. אולי זו פשוט דרך פעילה של ויתור. אולי זה בדיוק מה שנחוץ לך: לוותר, בלי לשקוע.".. "המילים יכולות להיות כל דבר שהוא," אמרה, "כל עוד הן מדברות אל הלב. הן יכולות למשל לבוא מהקנטטות של באך." (עמ' 147).

קספר רדוף בחיפוש אחר משמעות. הוא מאזין לקולות העיר ושומע את אי-הנוחות שאינה מרפה לעולם "כי יום נוסף עבר ומה הועלנו, לאן מועדות פנינו?" (עמ' 178) והוא שואל את עצמו, האם אנו מסוגלים לשמוע משהו פרט לאגו המפלצתי שלנו ולמסנן הכביר של אישיותנו? שכן, מה התועלת בחוש שמיעה מופלא, אם אין באפשרותנו להאזין לאמת שמאחורי המילים, שמאחורי הצלילים, כל מה שהאגו שלנו מסתיר מאיתנו בהצלחה רבה?

יש בספר אמירה מוסרית מאד חזקה. יש גם דיון בסוגיית הרוע, חוסר האנושיות. האם יש למישהו זכות להיות תליין של זולתו? אפילו אם מדובר במישהו שהרוע עובר דרכו? קספר בוחר שלא להיות תליין, למרות שהוא משווה את האיש, שגרונו חשוף בפניו, להיטלר.

הספר כמו שאמרתי הוא בלתי-מפוענח. לא לגמרי ברור. לפעמים את מוצאת את עצמך מטלטלת את ראשך ואומרת: מה? מה קרה כעת? למה זה קשור? מדפדפת אחורה. אבל אי אפשר להפסיק לקרוא. האמירות החכמות שהספר רצוף בהן, התובנות, הירידה העמוקה כל כך לטבע האנושי, פשוט מדהימים.

השתדלתי לא להיכנס לפרטים שיסגירו את העלילה.

הספר רצוף במשפטים יפהפיים, מבריקים, עמוקים, או פשוט מעניינים.

"אלכוהול הוא כינור - אי אפשר להניח לו. הוא הרים את הספר ורוקן את הכוס." (עמ' 59)

"מחר נהיה כאן שוב."
הפנטומימאי חייך. החיוך לא נגע בעיניו.
"אפשר לקוות," אמר. "אבל אפשר להיות בטוח?" (עמ' 70)

"אני מוזיקאי," אמר. "יש לי הסכם עם ריבוניתו-של-עולם. לנגן את כל הצלילים. כולל השחורים." (עמ' 59)

"איזון ותפילה מחוללים עימות פנימי. מאחורי המאמץ השרירי והרוחני חייבת להיות נקודה של שלווה נטולת מאמץ. ובאותה נקודה אתה פוגש את עצמך." (עמ' 95)

"לא מתפללים כדי לקבל משהו," אמר. "לפחות לא תווים מוזיקליים שונים. אפשר רק לבקש שנצליח לנגן הכי טוב שאפשר את התווים שקיבלנו." (עמ' 109)

"בתהליך ההזדקנות האדם מתמזג עם הסולם המוזיקלי הבא בתור במעגל הקווינטות, המקבילה האקוסטית של מה שמכונה אצלנו הבשלה." (עמ' 112)

"סי מינור הוא עמוק. דרמטי, מופנם, רוחני. כחול-כהה שהופך כמעט לשחור. האישה שלפניו היתה כחולה-שחורה. לא רק בגדיה, אלא כל הווייתה. כצבעם של מי מעמקים." (עמ' 137)

"תחושה של אין-מוצא היא רה מינור. מוצרט הוא שגילה את זה. ופיתח את זה. ב"דון ג'ובאני". סביב הפסל. לפני ימיו של מוצרט אפשר היה תמיד למצוא מוצא. אפשר היה תמיד להתפלל לעזרת האל. הספקות בדבר הטוב האלוהי מתחילים אצל מוצרט." (עמ' 173).

"לב של כל אדם פולט צליל," אמר. "יש לו צלצול נפלא, אבל למרבה הצער אנחנו מעמעמים אותו..... אם הייתן מקשיבות רק עשר דקות ביום. ללב שלכן. ומרפות מהמתח שמונע מחזית הגל להתפשט. אלוהים, הייתן נשמעות כמו באך." (עמ' 203)

"זו הנקודה שבה אנו בני האדם שוגים. כשמשהו מדהים לחלוטין ניצב לפנינו בתחפושת יומיומית, איננו מסוגלים לראותו." (עמ' 204)

"הוא היה חייב לדבר. האם לא זהו תפקידן הראשון במעלה של המילים – לשמר את המציאות כדי שלא נצטרך לראות מה מסתתר מן העבר האחר?" (עמ' 297)

"המניע למעשינו אינו מונח לפנינו, הוא נמצא מאחורינו ואנחנו מנסים להימלט מפניו." (עמ' 318)

"אולי האהבה מתחילה כשגם הזולת וגם אתה עצמך מאפשרים לך להיות בדיוק כפי שהנך." (עמ' 360)

האיש שהיה יום חמישי

האיש שהיה יום חמישי – גילברט קית' צ'סטרטון

הוצאת בבל, מאנגלית: משה דור, 239 עמ'

מה יותר פואטי, האם הכאוס, האנדרלמוסיה, ביטול של כל המוסכמות? או שמא דווקא אותו הדבר הנדיר, המוזר, להצליח לקלוע למטרה, שמא הקסם הוא דווקא כשהדברים קורים לפי התכנון?

"כל אימת שרכבת מגיעה לתחנה אני מרגיש שהיא הבקיעה את דרכה על פני סוללות של צרים, וכי האדם ניצח במלחמה נגד התוהו-ובוהו."

מזימה בעלת אופי אינטלקטואלי מאיימת על עצם קיומה של הציויליזציה. נראה כי עולמות המדע והאמנות חברו בחשאי כדי לצאת כנגד מוסדות המשפחה והמדינה. לכן, מוקמת יחידה מיוחדת של שוטרים, שהם גם פילוסופיים. תפקידם לאתר ביצירות האמנות את המחשבות שגורמות לאנשים לפשע אינטלקטואלי.

במועצה האנרכיסטית המרכזית הכלל עולמית יש שבעה אנשים, הנקראים בשמות ימי השבוע. הנשיא הוא יום ראשון, מטיל אימה ככוח טבע. השבעה נפגשים לארוחת בוקר בכל יום ראשון בשבוע, ומתכננים כיצד להרוס את העולם, לרצוח אנשי ציבור ולקעקע מוסדות שלטון. גבריאל סיים הוא בלש פילוסופי, החודר במסווה של אנרכיסט למועצה בתפקיד של "יום חמישי".

תפקידו של הבלש הפילוסופי הוא לסכל את המזימה. אלא, שסיכול רעיונות הוא הרבה יותר מסוכן והרבה יותר קשה מאשר סיכולם של מעשים פליליים. "מוחו של אדם הוא פצצה", אומר אחד מהם. "מחשבה הורסת רק מעצם כך שהיא מתפשטת."

בעולם הוירטואלי שלנו קל להבין את המשקל שיש למחשבה ויראלית המתפשטת במהירות ומשפיעה על הלך רוחם של בני האדם. תחשבו על המערכת הרציונלית, ההגיונית. בסופו של ההיגיון ממתין מושג האינסוף. משהו שבלעדיו המתמטיקה איננה יכולה להתקיים, ובו בזמן, מושג הקורא תיגר על המחשבה ההגיונית. תחשבו על תורת הקוואנטים, המצייתת דיה לעקרונות פיזיקליים על מנת לשרת אותנו בבנייה של מכשירים ומתקנים אבל התעלומות שלה הובילו גם מדענים, לקשור אותה לתורות רוחניות כאלה ואחרות (קראו את "הטאו של הפיזיקה", למשל).

בספר הזה, שום דבר איננו כפי שהוא נראה כלפי חוץ. חבורה של אדונים מהוגנים היושבים לארוחת בוקר צוהלת על מרפסת המסעדה, היא בעצם חבורת אנרכיסטים הזוממת מזימה אפלה ורצחנית. מי הם באמת אותם אנרכיסטים? מה מסתתר מאחורי כל אחד שאנו רואים? מי עוטה מסיכה? או בעצם, מי לא עוטה מסיכה? האם קיים משהו מעבר למראית העין? לפעמים יתברר שדווקא התחפושת חושפת את טבעו האמיתי של האדם.

המאבק של הבלש הפילוסוף הוא מאבק רוחני. ככזה, הוא מביא לביטוי את פחדינו וחרדותינו הסמויים והאפלים ביותר. ממה אנחנו פוחדים יותר, מהפרת הסדר, או מהשמירה עליו? מהשרירותיות של סיוטי הלילה, מכך שכל נס יכול להתרחש, או מהריק המחניק של המדע, מכך ששום נס אינו יכול להתחולל?

הספר נקרא בשטף ובעניין, ובו בזמן לא תוכלו להימנע מלעצור לרגע ולהרהר ברעיונות המפוזרים בו, להתעכב על משפט זה או אחר.

וויינסברג, אוהיו

וויינסברג, אוהיו – שרווד אנדרסון

הוצאת פן-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 230 עמ'.

אם חשבתם שלגור בעיירה קטנה במערב ארה"ב משמעותו חיים בקהילה קטנה חמה, תומכת, לעתים אולי מעורבת מדי אבל ללא ספק סוג של חממה, אם חשבתם על מסיבות קיץ, על צנצנות של ריבות פטל עטופות בבד משובץ, או על שכנים שבונים ביחד את הבית לזוג החדש, תחשבו שוב. וויינסברג, אוהיו, היא מקום של שום-מקום. מקום שחיים בו אנשים בודדים, גלמודים מאד, נואשים, אנשים שלא הצליחו לחיות את החיים שראוי לחיותם, שלא הצליחו להביא לביטוי ולהגשים את התשוקות הסמויות, את הרצון הנואש ליופי, לסדר, למשמעות, לאהבה. "...ואליס, נבגדת על ידי תשוקתה להכניס משהו יפה לחייה החדגוניים..." – איזה משפט עצוב ונורא!

שרווד אנדרסון מספר בטון ענייני ועובדתי, סיפורים קטנים על אנשים קטנים, שכוחים, בפינה שכוחת-אל של העולם, כל פרק מתייחס לדמות אחרת בעיירה, אבל העיתונאי, ג'ורג' וויליארד נוכח קבוע בכל הסיפורים.

כל אחד מאותם אנשים חי חיים קטנים וחסרי משמעות, חיים שאבד בהם אותו ניצוץ של חיות, משהו שמעניק משמעות. "קיים בתוכו איזה סוד, משהו שחותר לגדול. זהו הדבר שאני אפשרתי לו למות בתוכי."

כל אחד מן הסיפורים מדבר על עוד אחד מאותם אנשים, שאיפשר למשהו למות בתוכו.

אנדרסון נוגע ביד חומלת מאד, אבל בו בזמן אכזרית בבהירותה שאינה מסתירה דבר מן העליבות, הכישלון, הכיעור, גם באותם רגעים שבהם משהו ניצת בכל אחד ואחד מהאנשים האלה, איזה שהוא רצון לברוח, לפתוח חיים חדשים, רצון לגדולה, לאהבה, לחברות.

"שמונה-עשרה שנות חייו נראים לו כמו רגע, כמו מרחב נשימה במצעד האנושות הארוך. הוא כבר שומע את המוות קורא. הוא משתוקק בכל ליבו להתקרב לבן אדם אחר, לגעת במישהו בידיו, שיד אחרת תיגע בו. אם הוא מעדיף שהיד האחרת תהיה יד אשה, זה משום שהוא מאמין שאשה תהיה עדינה, שהיא תבין. יותר מכול הוא רוצה הבנה."

הבנה חומלת זה כל מה שניתן להעניק למצעד הדמויות העצובות שחולף על דפי הספר הזה, שנקרא בשטף רב, אלא שהאפקט המצטבר מעיק מאד.

זהו ספר שמכריח אותך לחשוב, לתת דין וחשבון.

יהודים ומילים

יהודים ומילים – עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר

הוצאת כתר, מאנגלית: ברוריה בן ברוך, 276 עמ'

בספר 242 עמודים וכן רשימת מקורות ומפתח

במה עוסק הספר? ביחס היהודי המיוחד למילים, לספרים, ללימוד, למשפחה, לחשיבות הילדים להישרדות העם, אוכל וטקסטים, הבדלים מיניים, מסורת עתיקה ועולם הבא. קו הרצף היהודי, טוענים המחברים, איננו ביולוגי אלא מילולי.

כל אחד יכול לבחור מה ברצונו לקחת מתוך הספר שהוא קורא. עמוס עוז ופניה עוז זלצברגר בוחרים לדלות מתוך היהדות את מה שקרוב לליבם – המילים. אהבת הספרים. אני בוחרת לקחת מהספר דברים מסוימים, ו(אפילו) להתעלם מאחרים.

עמוס עוז ופניה עוז מגדירים עצמם כחילונים, חניכי תרבות ישראלית חילונית של אמצע המאה העשרים. הם מביעים חוסר סימפטיה בולט כלפי "אורתודוקסיה מתנשאת". הם יוצאים כנגד השימוש ביהדות "כדי לנגח את החילונים שאינם פועלים על פי תפיסות האמונה והציות המקובלים על האורתודוקסים". אי אפשר לטעות ביחסם כלפי העליבות, הזרות, של חיי היהודים הגלותיים, וכלפי ממשיכיהם החרדים המתעקשים להתהלך בלבושם הלא אופנתי, לבוש של אצילים פולנים מהמאה ה-17, או שרים שירים חסידיים המבוססים על נעימות אוקראיניות, ובעיקר על היחס כלפי נשים.  

עם זאת, יחסם לכתבים היהודים מלא הערכה ויראת כבוד, מלא השתאות, ואני בוחרת להתמקד בזה.

לאורך הפרק הראשון הייתי מלאת התפעלות, התפעמות ואף גאווה על השתייכותי לעם המופלא הזה. הפרק הראשון שכותרתו "רציפות" עוסק בייחודיות של העם היהודי, שקידש את האוריינות, אהבת הספר והלימוד. במשך אלפי שנים, לאחר שהתפזרו לכל עבר בגולה, ללא ארץ מולדת, היה הספר המולדת האמיתית של העם היהודי. מאז ימי המשנה, כל ילד יהודי, מגיל שלוש עד שלוש-עשרה היה חייב בלימוד. האחריות לקיום החובה חלה על כל הקהילה, שלא פעם גם מימנה אותה. "והגדת לבנך". שושלת של אוריינות שנמשכת לפחות אלפיים וחמש מאות שנה. אין עוד תרבות כזו, שקידשה את הלימוד, ללא הבדל מעמד ומצב כלכלי. תחשבו על מצב העוני והבערות באירופה של ימי הביניים. תחשבו על אירופה שאיחרה מאד לאפשר למי שאינם בני אצולה ללמוד. תחשבו על כך שבעולם המערבי נשים יכלו להתחיל ללמוד באוניברסיטאות רק במאה ה-20. תחשבו על האמונה של היהודים בכוחן של המילים לברוא מציאות, באמצעות חתירה אל האמת, באמצעות התפילה. תרבות שבנתה רצף של זיכרון שנובע מהמילים הכתובות.

כמי שהקריאה והלימוד הם האהבה הגדולה של חיי, שהספרים חשובים בעיני, אדם של מילים, ברור שאני מתחברת לתיאור של עם שבו הלפיד שנישא לאורך הדורות הוא לא החרב, אלא אהבת הספר. "עולם למדני שארון הספרים שלו הוא מבצרו."

בפרק הקרוי "זמן ואל-זמניות" אנו למדים על יחסם המיוחד של היהודים לזמן ולדברים שהם מעבר לזמן.  אין זה מקרי שאיינשטיין אבי תורת היחסות היה יהודי. "אין מוקדם ומאוחר בתורה". הכול קורה בעת ובעונה אחת. זו היא תרבות שכל עברה עוד לפניה. שפתנו היא "שפת עֵבֶר" אבל זו היא גם שפת עָבָר, ואנחנו היהודים שטים בזרם הזמן כשגבינו אל העתיד ופנינו אל העבר. המילה "קֶדֶם" מסמלת את המזרח, מדברת על העבר ("ימי קדם"), אבל מתקשרת גם ל"קדימה", אל העתיד.

האם ליהודים נחוצה יהדות? שואלים מחברי הספר. 

הכותבים מנסחים את הגדרת האומה כך "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בטקסטים שלה." לעמדתם, "אנו עם בגלל שקראנו." בכך, הם מתעלמים מהעובדה שהמשקל של הספרים, שהולכים איתנו לאורך אלפי שנים, מה שגרם ליהודים להיות עם קורא, הוא דווקא הדת.

המילה "דת" מופיעה במקרא, טוענים המחברים, בהקשר של חוק, משפט, מוסר. אלוהים כמחוקק, ובני ישראל כקהילה משפטית. קהילה שטבעה לראשונה ובאופן יוצא דופן מושגים בסיסיים של צדק חברתי. מחויבות עמוקה לשלטון החוק.

המחברים מציינים שכמעט כל עמי המזרח הקדום נעלמו מהמפה האנושית, אבל היהודים, למרות היותם עם גולה ומפוזר בין האומות שמר על איפיונו ומהותו. לטעמם, הסיבה היא הספר. הפזורות חוברו באמצעות המילה הכתובה. מכאן הם מגיעים למסקנה שהטקסטים, יותר מאשר האמונה באלוהים, הם ששמרו על העם היהודי ברצף לאורך דורות רבים.

בכך הם מתעלמים מהשאלה המהותית, מה גרם לספר וללימוד להיות נחשב, יקר ערך לאורך הדורות?

לי ברור שהאמונה באל, והאמונה שהספרים – המקרא והתלמוד והמשנה, הם דברי אלוהים חיים, הם שהעניקו להם את המעמד הקדוש, החשוב, שאיפשר לשמר אותם לאורך הדורות, שגרם ליהודים בכל פינה בעולם לשמור עליהם, לפעמים במחיר של סיכון חייהם.

כך, שאם המילה היא הדבר שיצר את הרצף, כפי שמציינים המחברים, הרי אי אפשר להתעלם מהסיבה לחשיבות של אותה מילה, או להתעלם מהמילה הראשונה שמייצרת את אותה החשיבות. אלוהים. בראשית ברא אלוהים.

אני יכולה להבין את הניסיון לבנות רצף יהודי מעורר כבוד והערכה, במנותק מניהול אורח חיים דתי. אני עצמי מתמודדת עם אותו הניסיון. אני מנהלת אורח חיים לא "דתי", בוחרת לי מה לקדש, ומה להעריך. ויחד עם זאת ובניגוד למחברי הספר, אינני יכולה להתעלם מהמקור הבסיסי שיצר את האפשרות המדהימה הזו, של רצף קיומו של ישראל. אכן, דילמה.

הספר מרתק, גדוש בידע, ועם זאת מצליח להיות קריא מאד, ואף משעשע לפרקים, ובהחלט מעורר מחשבה.