גדר חיה

גדר חיה – דורית רביניאן

עם עובד, 344 עמ'

זהו הסיפור של רומיאו ויוליה בלבוש מודרני. בערב קר בתחילת החורף בניו יורק נפגשים ליאת וחילמי, היא מתל אביב, הוא מרמאללה, למשך חורף אחד סוער וקפוא. החיבור ביניהם במציאות חיינו אינו אפשרי. החיבור ביניהם אינו מתחשב בגבולות ומגבלות.

אהבה היא מקום לאנשים אמיצים. לא קל להיבלע בזולת, כפי שהאהבה דורשת. צריך לוותר על הרצון בשליטה, צריך לדעת לשחרר. לפעמים, קל יותר כשאתה נמצא הרחק מהבית, מהמשפחה, מהקשרים והכבלים הרגילים שחוסמים את היכולת שלך להיות אחר.

במיוחד, כשמדובר באנשים שנמצאים משני עברי המתרס. לעולם לא יוכלו להיות רק שניים בתוך הקשר הזוגי הזה. כל אחד מהם מושך אחריו שובל ארוך וכואב של זהות לאומית, אסוציאציות בלתי נשלטות.

כך שהקשר ביניהם מחייב אותם לא רק ללמוד לראות את העולם דרך עיני הזולת, אלא מאלץ אותם לנסות ולהתמודד עם קונפליקט פוליטי מר ונמהר, דרך עיני האויב. לנסות לראות את האדם שמאחורי הכותרת.

הדברים המחברים ביניהם, כשני בני אדם, גדולים מההבדלים בין דתות, לאומים, מגדר. שניהם מתגעגעים לאותה שמש חמה ויוקדת. שניהם משתוקקים לאותו הים, הים שליאת יכולה לראות כל יום מביתה בתל אביב, ואילו חילמי מנוע מלהגיע אליו. אבל האם במזרח התיכון הפצוע כל כך, יש אפשרות לאהבה שלא מתחשבת בדת ולאום?

אחד הרגעים המצמררים בספר הוא הסרט המשפחתי ששלח אחיו של חילמי, מרמאללה. האח (סטודנט לקולנוע) צילם גם את שקיעת השמש האהובה והמוכרת שלנו. בתחתית צילומי השקיעה המרהיבה רואה ליאת את תל אביב שלה.

"כמה משונה ההיפוך הזה - לראות אותנו מבחוץ, להציץ מחלון השכנים, לראות אותנו כמו מן הצד הסמוי של הראי. לראות מכאן, מניו יורק, את מה שנשקף לעיניהם מרמאללה, מעבר לגבעות החושך, לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום יום את ישראל, את פרוורי תל אביב, את החיים שלנו שמתקיימים אי שם בצד האחר, בטוחים בעצמם, לא מודעים, כאילו נטולי בבואה. כמה משונה וכמה מפחיד להיווכח כמה הם רואים משם." (עמ' 191)

ואולי גם מפחיד להיווכח עד כמה אנחנו לא רואים אותם, לא מבחינים בקיומם, לא לוקחים בחשבון את האפשרות שהם בני אדם, שגם רוצים להיות מסוגלים ללכת לים, לשחות, לשתות בירה לעת השקיעה.

דורית רביניאן בעלת עין רגישה ובוחנת, כותבת נפלא, בשפה עשירה ומאד חזותית, והקריאה בספר מענגת מאד, גם כשמדובר בנושא לא פשוט, גם ברגעים הקשים שבו. ספר משובח. היו נחמדים לעצמכם – קיראו את הספר!

המכונה לייצור ספרדים

המכונה לייצור ספרדים – ולטר הוגו מאי

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 247 עמ'

זמן קצר לאחר מותה של אשתו-אהובתו נאלץ אנטוניו סילבה בן ה-84 להיפרד מביתו משכבר הימים ולהשתכן בבית האבות "הגיל המאושר". הזעם שמאפיין את ימיו הראשונים שם מתחלף אט-אט בהשלמה. הוא רוכש לעצמו ידידים, מעין משפחה אלטרנטיבית, ברית של זקנים גלמודים הממתינים למותם. בתוך המלנכוליה המורבידית השורה על אותה תחנה אחרונה שלפני המוות, במעון הקשישים בעל השם האירוני, מבצבצים רגעים של הומור ושובבות ילדותית-כמעט ומתעצב מארג של דמויות רבות-קסם וחיוניות (למרות היותן על ספו של המוות), שובות לב (למרות רפיונן) וצלולות מחשבה (למרות הדמנציה שלקו בה). השעות שהם מבלים יחד משכיחות במעט את הזיכרונות, שמכווצים את הלב מצער יותר משהם ממלאים אותו בשמחה.

ולטר הוגו מאי הוא הבולט מבין סופרי הדור החדש של פורטוגל. בשנת 2007 זכה בפרס היוקרתי ע"ש ז'וזה סאראמאגו, שאף כינה את מאי "צונאמי ספרותי" והעיד כי הקריאה בספריו שקולה ל"התבוננות בלידה מחדש של הספרות הפורטוגלית". המכונה לייצור ספרדים היה לרב-מכר בארץ מוצאו וזכה שם לביקורות מהללות

"למה שלבנאדם בן מאה יהיה חשוב שהזמן יעבור. חשוב לי דווקא שהוא לא יתעקש לעבור, שיעמוד בשקט, הזמן המנוול, ושייתן לי ללכת לעשות את הסיבובים שלי ולראות דברים שעוד קשורים לחיים..."

זהו ספר על זיקנה, המתאר באופן חד וחריף את מה שעובר על אנשים בגיל השלישי, שהוא הכול חוץ מ"מאושר" כשמו האירוני של המעון שאליו הוכנס אנטוניו סילבה. הגוף ההולך וקורס, התקוות שאין בהן עוד שימוש, התכניות לעתיד שכבר אין סיבה לתכנן, חוסר התוחלת שבקיום יומיומי שמהווה רק המתנה למוות, שסופיותו ברורה יותר מכל דבר אחר. במעון שבו מספר השוהים נשאר תמיד זהה, ורק הדמויות מתחלפות, מנסים כמה זקנים לאסוף את שאריות הרגש והחברות, להיזכר בתעלולים ולצחוק ולהנות מהשמש.

מאי "סוגר חשבון" גם עם תקופה חשוכה בפורטוגל, שאני מודה שלא כ"כ ידעתי עליה לפני שקראתי את הספר, ובוחן את ההתנהלות של בני אדם תחת משטר דיקטטורי פשיסטי. הספר מרחיב את המודעות למצבם הנפשי של "אנשים טובים" שחיים תחת שלטון לא טוב.

את מחצית הספר הראשונה קראתי ביעף, מרותקת, המומה מהסגנון, מהשפה העשירה, מהכנות האכזרית שחושפת בלי לאות עוד ועוד שכבה מתחת למראית עין של יופי. הנוף הירוק הפסטורלי הנשקף מחלונות המעון הנקרא "הגיל המאושר", בעוד שמה שמתחולל בנפשם של דייריו רחוק מלהיות אושר, עם ילדים משחקים בחוץ, מקביל למראית העין של "האנשים הטובים" שחיו תחת המשטר הפשיסטי, מקפידים לבנות חיים נורמטיבים למראה, וגם למחשבה, שומרים על ביטחונם וביטחון הקרובים להם ביותר, במחיר שלא להעז לומר, או אפילו לחשוב דברים שהמשטר אסר. ככל שהספר מתקדם אנו נחשפים לעוד מעשים של אנטוניו סילבה, שמכרסמים בנפשו לאורך השנים.

אבל מחציתו השנייה של הספר נקראה על ידי בקושי גובר והולך, ואינני יודעת לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר ש"מגרד בשריטות" ולא ספר "שעושה נעים". הספר כתוב טוב, ויש בו אמירות חזקות, והוא עוסק בנושאים לא פשוטים. זיקנה ומוות וחיים תחת דיקטטורה הם לא נושאים "סקסיים" שקל לקרוא עליהם, בוודאי שאינם נושאים מחייכים. מאידך יתכן שמאורעות הימים האחרונים בארץ, עם אזעקות וטילים הפנו את תשומת הלב לנושאים שבחדשות ולא איפשרו את הפנאי הרגשי הדרוש לקריאה. במיוחד בספר מסוג זה.

את העמודים האחרונים של הספר קראתי כמעט בעל כורחי, ובסופו של דבר, לא הצטערתי לרגע.

המודעות נפתחת למצב של חיים בגיל הזקנה המאוחרת, מה מרגישים, על מה חושבים, על מה כבר לא חושבים, אנשים שמרבית חייהם מאחוריהם. להיות זקן זה לחיות נגד הגוף, ההולך וקורס בניגוד לרצוננו. זו האלימות של החיה שהיא הגוף שלנו, שמתחילה לנתק לנו את החושים ומייסרת אותנו בכאבים.

אחד הזקנים במעון הגיל המאושר, אניסיו, השוקד על כתיבת ספר מעורר את תמיהתו של סילבה. סילבה בוהה בהשתוממות באניסיו, ואיננו מצליח להבין איך אפשר להגיע לגיל הזה עם כל כך הרבה תכניות. תארו לעצמכם, עם כל התכנונים והסידורים והרצונות והתקוות שלנו, להגיע לגיל שבו כבר אין מקום לתכניות? מעורר חלחלה, לא? ואניסיו משיב לו: "אתה מתאר לעצמך איך היה העולם נראה אילו כל אחד מאיתנו היה משאיר אחריו משהו בעל ערך, קטן ככל שיהיה." (עמ' 92).

תארו לעצמכם! אלו המשפטים הקטנים ורבי הערך שהספר מלא בהם, ושעושים חשק לסמן בעפרון או במרקר, וגם לזכור היטב.

המוות נמצא כל הזמן ברקע, ממתין לזקנים, שגם מתחילים לפתח תאוריה שיש מי שדואג להחיש את בואו כדי לפנות מיטה לאורח חדש במעון. "המוות, אחרי הכל, הוא המאורגן שבכל המוסדות. מלא משימות ופרטי פרטים, אבל מיומן ודקדקן מאין כמותו." (עמ' 177).

הספרות גם היא אחד הגיבורים של הספר הזה. "המכתבים האלה עזרו לי להפוך לספרות דברים שלכאורה אפילו לא הייתה אפשרות לבטא אותם במילים" (עמ' 148). פרננדו פסואה מככב בספר באחד ההטרונימים שלו, אלוורו דה קמפוש, כשאחד מהזקנים במעון מייצג אחת הדמויות בשיר "חנות הטבק".

חנות הטבק

אינני כלום.

לעולם לא אהיה כלום.

אינני יכול לרצות להיות כלום.

פרט לכך, יש בתוכי כל חלומות העולם.

המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר - אשכול נבו

פנינת קריאה מארחת את חיה ארז בביקורת שכתבה, שבהחלט מעוררת רצון לקרוא את הספר.

================== 

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים (קהלת פרק ג).

גם לספר... נראה, שגם מוכנות לקרוא ספר צריכה הבשלה.

באוקטובר 2013 קיבלתי, כמתנת יום הולדת, את "המקווה האחרון בסיביר" של אשכול נבו. התחלתי לקרוא את הספר והנחתי אותו בצד שוב ושוב. לא התחברתי. את העמודים הראשונים הכרתי מצוין – מספיק טוב בכדי להחליט שפגשתי עוד ספר שכנראה אוותר על הקריאה שלו. אחרי תקופה הספר נעלם – וכך, גם כשהחלטתי לנסות לצלוח שוב את העמודים הראשונים, לא יכולתי.

בינתיים, במאי 2014, ניגשתי לצומת ספרים כדי להחליף ספר מתנה אחר והחלטתי לקנות ספר אחר של אשכול נבו. ארבעה בתים וגעגוע. ומכיוון שהפעם הספר עורר געגוע – הקריאה שלו הסתיימה במהרה, עם געגוע והנאה. ספר שתחילתו בהרי ירושלים וסופו באוסטרליה, הוא, כנראה, מתכון לגעגועים משלי. בעיקר כשעולה ממנו טעם של קובה חמוסטה וקובה סלק בתפקיד התפוח שנועד לפתות וצילומים שמגיעים מהבטן.

והיום, יום חמסין שלוחש לך "שלא תחשוב בכלל לצאת מהבית. אין כמו הבית, עם המזגן", הרגשתי שזה בדיוק הזמן לשוב ולנסות לקרוא את המקווה האחרון שהתגלה לפני כמה ימים באחד מהתיקים בבית. ואחרי כמה שעות הנחתי את הספר לידי, אחרי שהפכתי בו את הדף האחרון. ולפני הדף האחרון הספקתי להפוך ולקרוא בשקיקה את כל הדפים שבדרך.

לא ברור מה הבשיל, אבל כשצוללים בזמן הנכון (יום חמסין?) לתוך מימיו הזכים של המקווה, מערבבים בתוך המשקה הקריר קצת מבט ציני על המיליטריזם הישראלי, קצת חזרה בתשובה, קברי צדיקים ואפליית ערבים, קצת שנור יהודי באמריקה עם קצת שחיתות ברשויות המקומיות (תמיד רלוונטי...) ועליה מרוסיה וכל זה עם טוקאן שהגיע בטעות מקוסטה ריקה כדי להסתודד עם הפרוש המצוי (ציפורים תמיד קרובות לליבי, בין אם מדובר בחכלילית סלעים או בזרון שדות) – הקוקטייל יוצא מצוין וטעים.

אשכול נבו, בסך הכל, לוקח את הדמיון צעד אחד קדימה. הרי כולם מדברים במטפורות על ריח התשוקה שעומד באוויר – כל מה שצריך הוא לתת דרור לדמיון ולהספיג את המטפורה בקירות. יבבת הקלרינט נותנת תמיד תחושה של תמצית הנשמה היהודית- אז למה שלא תעורר את מי שהוא כמעט בין המתים. ופשוט לא הוגן למצות את האהבות והתשוקות, לסקס, ליין טוב – כשרק הגיבורים המרכזיים מפספסים את ההזדמנות למצות את תשוקתם.

הגל החמישי

הגל החמישי – ריק יאנסי

כתר + מודן, 440 עמ'

"אנחנו כאן, ואז אנחנו לא, והעניין הוא לא כמה זמן אנחנו כאן, אלא מה אנחנו עושים בזמן הזה."

אני אוהבת ספרים אפוקליפטיים. העולם אחרי אסון גרעיני / נפילה של אסטרואידים / מגיפה קטלנית מבית היוצר של איזו מעבדה שאפתנית. קומץ בני האדם שנותרו מנסים לשרוד בעולם עויין ולא מוכר. אין חשמל, אין אספקה של אוכל לסופרמרקט השכונתי, אין דלק למכוניות, אין מקלחת, אין קולנוע או מסיבות, ואפילו לא כוס קפה חם. ועכשיו האנושות נבחנת: אילו התנהגויות ייעלמו ולעומתן מה יקבל חשיבות?

בספרות אפוקליפטית הדברים הם שחור לבן. יש מה שצריך לעשות כדי לשרוד, ויש מה שתחושה פנימית אומרת לך שאתה חייב לעשות כדי לשמור על צלם אנוש. והספר שואל אותך: איפה אתה במשחק הזה? איך אתה היית מתנהג?

אין כמו הקצנה של הדברים כדי להעמיד בפנינו שאלה, שאמורה להישאל על בסיס יומיומי: מה חשוב בעיניך עבור החיים שלך, מה מיותר.

חייזרים צופים בכדור הארץ במשך שנים רבות. אוספים מידע וחוקרים אותנו, יודעים איך אנחנו חושבים, לומדים את נקודות התורפה שלנו. ועכשיו הכול מתחיל. הגל הראשון – פעימה אלקטרומגנטית ששיתקה כל דבר חשמלי או אלקטרוני. אין טלפונים, אין תקשורת, אין דרך לדעת מה קורה. חצי מיליון איש נהרגים. הגל השני גל הלם שיוצר צונאמי. שלום לערי החוף. הגל השלישי הוא וירוס שמופץ על ידי ציפורים, ומשמיד כארבעה מיליארד איש. הגל הרביעי הוא גרוע יותר. הם נראים כמו בני אדם אבל הורגים אותנו. עכשיו כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד, אי אפשר להתארגן ביחד. הבדידות הורגת את מי שה"משתיקים" לא מוצאים. 97% מאוכלוסיית העולם נכחדה בארבעת הגלים, ועכשיו מגיע הגל החמישי הנורא מכולם.

קאסי הולכת בדרכים, לבדה, מוצאת מקומות מחבוא, ומתייסרת עם ההבטחה שהבטיחה לאחיה, לבוא ולקחת אותו מהמקום שאליו נלקח על ידי מי שלכאורה ייצגו את הסדר והביטחון, אבל אולי אינם כאלה, ולהחזיר אותו אליה.     

הישרדות היא לא רק עניין של השגת אוכל ומים. הישרדות מחייבת למצוא בתוך עצמך את הנקודה האנושית. אחרי הגל השלישי, אבא של קאסי אסף ספרים מכל מקום שיכול היה למצוא אותם. בזמן שאחרים התרוצצו לאגור מזון, מים ונשק, הוא אגר ספרים כדי שכשזה ייגמר, אפשר יהיה לשקם את התרבות האנושית.

מי שמאבד את התקווה, מתחיל לגסוס. מי ששוכח את ההתחייבות לקיים הבטחות, את הדאגה לזולת, מאבד את צלם האנוש שבו. "ברגע שנחליט שלאדם אחד אין חשיבות, הם ניצחו."

הספר מתכתב עם "הדרך" של מקארתי, "כוכבי הכלב" של פיטר הלר, ועוד.

בשנת 1974 פורסמו תוצאותיו של ניסוי שנערך על ידי מילגרם. בניסוי זה נבדקה מידת הצייתנות של בני אדם לסמכות שמורה להם לעשות פעולות שבאופן הרגיל מנוגדות לערכיהם – ללחוץ על כפתור ולתת שוק חשמלי לאדם אחר. תוצאות הניסוי הפתיעו ואף זעזעו, מסתבר שכ-65% מהמשתתפים בניסוי נתנו שוקים חשמליים על פי הנחיית החוקר.

איך גורמים לאדם לפעול בניגוד למצפונו, ולהרוג אחרים באופן כה צייתני? הנאצים ידעו היטב את התשובה לכך.

יאנסי ממחיש את השאלה הזו באופן מצמרר. לא אכנס לפרטים כדי לא לקלקל למי שירצה לקרוא במתח ובעניין, כפי שהספר הזה אכן נקרא.