יומן

יומן – הלן בר

הוצאת מודן, תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 287 עמ'

היומן נכתב במקור בין השנים 1942-1944.

מתוך אתר טקסט:

בחודש ינואר 2008, שישים ושש שנה לאחר שנכתב, ראה אור בצרפת יומן שכתבה הלן בר, סטודנטית יהודייה לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון. 

העניין הרב ביומן נבע לא רק משום היותו מסמך היסטורי אותנטי בעל חשיבות גדולה, אלא משום איכויותיו הספרותיות המובהקות. היומן שנקרא בהתחלה כמו ספר התבגרות של נערה רגישה ומבריקה עובר בהמשך לעסוק באירועים ההיסטוריים הסוערים מנקודת המבט האישית והנוקבת של הלן. ביומנה היא מצליחה לספק תשובות חלקיות לשאלות הממשיכות לטרוד אותנו, בעיקר באשר לאופן שבו תפסו היהודים את מצבם במהלך הכיבוש בזמן אמת. תובנותיה מטילות אותנו למעמקי ההתנהגות האנושית על כל מורכבותה.

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות

https://www.youtube.com/watch?v=GXQ0eUBar7w

הלן בר אומרת: "מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת". איזה קול חזק, צלול, איזו מטלה עצומה ומרשימה נטלה על עצמה נערה בת עשרים ואחת, לתעד את הסבל והכאב שהיא חווה סביבה, כדי שהעולם יראה, יבין, כדי שבני האדם יוכלו לחוש בצער הזולת ולהיות טובים יותר.

בהתחלה, הכל מקסים מאד, תיאורי הנוף משובבי לב.

ציטוט: "ושמחה הציפה אותי, שמחה שאוששה את בטחוני העצמי, שהשתלבה באור השמש העליז ובשמיים הכחולים הרחוצים מעל העננים הצמריריים. חזרתי ברגל, בתחושת ניצחון קטנה למחשבה מה יגידו ההורים, ובהרגשה שבסופו של דבר המופלא הוא המציאותי."

כמה יפה היא כותבת!

אבל כשאנחנו קוראים את זה, ויודעים את הסוף, שהמופלא לא הצליח לגלוש למציאות אלא דווקא הרוע, הדברים המקסימים שהיא כותבת מקבלים גוון אחר, אפל ומסוכן. ההתעלמות שבני אדם נוטים לה, חוסר הרצון להתמודד עם  הכאב של האחר, אל מול הסבל האנושי, היא מסוכנת מאד. ככל שכתיבת היומן מתקדמת, הלן הולכת ונעשית מודעת לחשיבות הרבה של התיעוד, של הידיעה, של ההכרה של מצוקות הזולת.

רגישותה של הלן בר מעבירה את התחושות המתלוות לענידת הטלאי הצהוב באופן מרטיט מאד. כשהגעתי לקטע ביומן שבו מתואר איך מתחילים לחייב את היהודים לשאת את הטלאי הצהוב, התקשיתי לנשום. אני לא חושבת שאי פעם קודם לכן קיבלתי רושם כל כך ברור ומצמרר על ההשפעה של הטלאי הצהוב הזה, זה כביכול מתגמד לעומת עצם ההשמדה והרצח אבל לא. לא באמת. הלן מכנה את הטלאי הצהוב בשם "תג", ואני, שרגילה לשאת תגי שמות בכל הכנסים וימי העיון, מהרהרת לי בהבדל הקטן-גדול-ענק בין תגי השמות של אנשי הכנסים, לבין תגים צהובים שמסמנים אותך כפחות, ככלום. אני חושבת על המספרים המקועקעים על היד, לעומת הציפורים והדולפינים והדרקונים שמקועקעים על כתפיים, זרועות וקרסוליים. שאלה של בחירה ושל כפיה.

הלן בר כותבת ביומנה: "מה יהיה עלי? אני לא יודעת לאן מועדות פני ומה ילד יום?". הלן היא נערה צעירה, והדברים משקפים את מה שצעיר חושב, מעמיק, רגיש יאמר בגיל הזה. אלא, שאנחנו, לצערנו, יודעים מה יהיה עליה. היא תיספה בידי המרצחים הנאצים. והבדיעבד הזה, שלא עוזב אותנו בקוראנו את יומנה, הוא שהופך את הדברים לחזקים כל כך.

בן וליילה פוגשים את סוקרטס

בן וליילה פוגשים את סוקרטס – לוסי אייר

הוצאת אחוזת בית, 285 עמ'

האם אפשר ללמד כל אחד לחשוב? לאהוב פילוסופיה? האם הפילוסופיה יכולה לשפר את החיים?

זו השאלה שמציב ספר זה.

מהותה של הפילוסופיה היא תהייה על פשר הקיום. הפילוסופיה היא "זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו". (גבריאל רעם).

איזו משמעות יש לחיים אנושיים ללא חקירה מתמדת וחשיבה?

מעבר לעולם שלנו ישנו עולם הרעיונות שבו מתקיימים להם בנחת הפילוסופים המתים. עושים פיקניק, מטיילים בגינה, מתחרים בסייף ובעיקר מתווכחים על רעיונות. סוקרטס הוא נשיא עולם הרעיונות. לודוויג ויטגנשטיין (פילוסופיה של הלשון, המתמטיקה והמדע) מציב בפניו התערבות. אם סוקרטס יצליח למצוא אדם אחד רגיל בעולם האמיתי, ולגרום לו לאהוב פילוסופיה, ולהגיע להכרה שחייו טובים יותר בזכותה, סוקרטס ינצח. אם יפסיד, יוותר על נשיאותו ובמקומו ימונה ויטגנשטיין כנשיא, אפשרות מעוררת חלחלה אצל חברי העולם הזה שמקווים מאד שסוקרטס יצליח כי ויטגנשטיין הוא, איך לומר זאת, בעל אישיות לא קלה.

ליילה, מזכירתו של סוקרטס, סטודנטית לפילוסופיה שנהרגה בתאונה בגיל 24 כי הייתה עסוקה במחשבות ולא שמה לב לדרך, מוצאת את בן. נער בן 15 שעובד בחופשתו במסעדה. היא מבקרת אצלו, נהנית מטעמו של צ'יפס אמיתי, ומשאירה לו כרטיס ביקור עם כתובת אימייל.

"ברוך הבא למציאות," אומר לו זקן מרושע בחלומו."כל מה שחשבת עד עכשיו שהוא אמיתי – כל פרט ופרט בחייך – לא היה אלא אשלייה." הוא ממשיך ומראה לו את המציאות, בן יושב בכיסא כשאל ראשו מחוברים חוטי חשמל כשהמכשיר שולט בכל מחשבותיו ותחושותיו. איזכור ל"מאטריקס" שגורם לנו לשאול את עצמנו, האם אנו שולטים בחיים שלנו, כל עוד קיבלנו דברים כמובנים מאליהם, כל עוד לא חשבנו, שאלנו את עצמנו שאלות.

דלת נפתחת לבן אל עולם הרעיונות בתוך ארון המגבות שבמסדרון דירתו. סוקרטס מסביר לבן, שהעניין בפילוסופיה הוא לא לאסוף עובדות ותשובות, אלא להצליח להציב שאלות, להתמודד עם רעיונות, להטיל ספק בהנחות שלו לגבי העולם, ולשמור על ראש פתוח.

בן מתחיל לבקר בעולם חדש עבורו, שבו מתקיימים דיונים בסוגיות פילוסופיות מהותיות. האם אפשר לסמוך על הנתונים שמספקים לנו החושים? האם יש ביכולתנו לעמוד על טבעה האמיתי של המציאות? מה תכלית החיים ומה קורה אחרי המוות? מה בין רוח וחומר? האם אנחנו יכולים לתפוס את החוויה הפנימית של הזולת? את המשמעות שהוא מייחס למילים ששנינו אומרים כאילו משמעותן מוסכמת וזהה עבור שנינו? מהו 'אושר'? כשאני אומר 'אני', למה אני מתכוון? איך מנתחים סוגיות מוסריות, לפי הכוונה או לפי התוצאה? האם יש אמת-מידה מוחלטת לכללי מוסר? האם יש לנו רצון חופשי?

בינתיים, בעולם האמיתי, בן מגלה שלא כל כך פשוט להיות בן 15 ששואל שאלות פילוסופיות ותוהה על משמעות החיים, במקום לבעוט בכדור לשער, למשל. הוא מתקשה למצוא מישהו לשוחח איתו על השאלות שעולות בו.

זהו ספר מעניין וחמוד מאד, מצחיק ומקורי. הסקירה של רעיונות פילוסופיים בספר קטן כמובן שאיננה יכולה להיות נרחבת מאד, אבל עם זאת, נעשית היטב ומאפשרת הצצה לעולם זה, או תזכורת קטנה למי שמכיר אותו. סיפור המסגרת וההתמודדות של בן עם חייו ועם השאלות שהתחילו להיוולד בו, מעניין לא פחות מהסוגיות שנדונות בעולם הרעיונות, וגם האישיות האופי של הפילוסופים מתוארים בחיות רבה.

לוסי אייר זכתה לשבחי המבקרים על ספרה, לא רק בזכות ההומור והמקוריות של הסיפור, אלא בשל האופן המכבד והמעמיק שבו היא עוסקת בעולם הפילוסופיה.

ילדיהם של שומרי הפילים

ילדיהם של שומרי הפילים – פטר הוג

הוצאת כתר, תרגום: צילה אלעזר, 400 עמ'

לכל אחד יש סוד שהוא שומר עליו. כמו פיל, הסוד הזה תופס מקום ודורש טיפול. לרוב האנשים יש פילים קטנים. אבל יש אנשים שיש להם פילים כל כך גדולים, שלא נשאר מקום לשום דבר אחר מלבד הסוד ששואב את כל האנרגיה שלהם ודורש מהם תשומת לב זהירה ומדויקת.

מה קורה כששלושה ילדים מגלים שלהורים שלהם יש פילים כל כך גדולים, שכל החיים שלהם סובבים סביב זה? בשלב מסוים הם מגלים שהוריהם מחזיקים בתוכם משהו גדול בהרבה מהם עצמם, ואין להם שום שליטה עליו, ומשאת הנפש הזאת, הגדולה כמו פיל, לעולם לא יהיה לה מענה ראוי. לא פשוט לילד לראות את הפיל הפרטי של ההורה שלו. ועכשיו, שלושת הילדים צריכים להתמודד עם מהלך הדברים שנובע מכך.

הוריהם של פטר בן ה-14, טילטה בת ה-16והאנס בן ה-19 נעלמים. שלושת הילדים יוצאים לחפש אותם, כשהם עצמם נרדפים על ידי אנשי החוק, הרווחה והחינוך. את הספר מאכלס אוסף לא מבוטל של טיפוסים לא נורמליים שפוגשים הילדים.

זהו סיפור מסע ברחבי דנמרק, שבמהלכו מנסים הילדים לפענח את תעלומת ההיעלמות, לפתור את התסבוכות שנוצרו עקב כך, כמו גם כתוצאה ממה שהוריהם התכוונו לעשות כשנעלמו. במהלך המסע הזה הם ילמדו, שאם אתה שואף לסלוח לזולת, אתה צריך להיות מסוגל לסלוח גם לפילים שלהם.

הספר מצחיק, מטורף והזוי. אחד המסרים העיקריים בו הוא, שהכלא, שהוא החיים של כל אחד מאיתנו והאופן שאנחנו חיים אותם, בנוי לא רק מאבן, כי אם גם ממילים וממחשבות. ואנחנו כולנו מעורבים בבנייה ובאחזקה שלו. הילד פטר, בן ה-14 הוא המספר, המדבר ישירות אל הקורא כאילו הוא יושב איתי ומספר לי את מהלך האירועים, חוזר לאירועים מהעבר שבהם הוא נזכר ושהם רלבנטיים לסיפור הנוכחי. כפי שפטר מסביר לי (הקוראת), מטרת הסיפור שלו להראות לנו את הדלת שנפתחת אל החופש, ואיך אפשר להבחין מתי היא נפתחת ואיך אפשר לעבור דרכה.  

אהבתי מאד את שני ספריו הקודמים של פטר הוג שקראתי, חוש השלג של העלמה סמילה והילדה השקטה. נראה לי ששומרי הפילים נופל מהם בעוצמתו ויחד עם זאת, הקריאה בו מענגת מאד.

האמן ומרגריטה

האמן ומרגריטה – מיכאיל בולגקוב

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 615 עמ'

תרגום: פטר קריקסונוב אשר הוסיף אחרית דבר וכן הערות

איך כותבים ביקורת על ספר מושלם? אם היה אפשר לכתוב משפט אחד: "ספר משובח, רוצו לקרוא", ולסיים בכך, הרי את שלי אמרתי.

הספר מתרחש בשני מישורי זמן שונים, ובשלושה רובדי עלילה. במישור זמן אחד, השטן מגיע למוסקבה עם פמלייתו, ודברים מוזרים, מתועבים, מתחילים להתרחש. הקרקע במוסקבה פורייה לביקורו זה של השטן. בולגקוב מלמד אותנו שאנשי השררה במוסקבה אינם אנשים תמימים וחפים מפשע. השחיתות שוררת, ואם לא שחיתות, תאוות הבצע והזדון. במישור זמן אחר אנחנו מקבלים את סיפור ימיו האחרונים של ישו בירושלים הנקראת בתרגום עירשלם, וסיפורו של מושל ארץ יהודה מטעם רומא, פונטיוס פילטוס שהוציא את גזר דין המוות על ישו. מישור זמן זה מתחבר עם הרובד הנוסף של העלילה, סיפור אהבתם של האמן ומרגריטה. האמן כותב ספר ביוגרפיה על פונטיוס פילטוס ומוקע על ידי סביבתו עד לכדי כליאתו במוסד לחולי נפש. מרגריטה תעשה הכול כדי להצילו ולהחזירו אליה, לרבות התחברות עם השטן.

אין טעם להיכנס לניתוחים מלומדים של הספר הקלאסי הזה ואסתפק לפיכך בחוויה הפרטית שלי. הספר כתוב כל כך, כל כך טוב. פשוט כתוב טוב. מתורגם לעילא. תענוג לקרוא. כל אחד ואחד מעמודיו הרבים. ההערות של קריקסונוב מחכימות ומעניקות רובד נוסף לקריאה, והקפדתי לקרוא אותן בצמוד לכל פרק. מקבלים מושג עד כמה השקיע בולגקוב בעבודת תחקיר עמוקה, בלימוד נושאים לצורך הכתיבה, כמה מחשבה הושקעה בכל שם שנבחר לכל דמות.

השטן בספר לא נראה כל כך נורא. ובכן, נכון שהוא הרג כמה אנשים, הבהיל כמה עד כדי שיגעון ואישפוז במוסד, העלים כמה (אחר כך רובם חזרו). אבל, מצד שני, הרי רוב האנשים שנפגעו ממנו, לא היו כל כך תמימים וישרי דרך, כמעט מתבקש לומר: הגיע להם. המסיבה הגדולה של השטן עם כל המוזמנים שלו, לא השאירה רושם של מסיבת שחיתות איומה שנעשים בה דברים שהשתיקה יפה להם. בנוסף, לבו של השטן מתרכך כשמרגריטה, אהובתו של האמן מוכנה לעשות הכול כדי לזכות בו בחזרה, והוא מסייע לה בכך, לא לפני שהוא משחרר מסבלה איזו אישה בשם פרידה, לבקשתה של מרגריטה.

בעיקר דיבר אלי בספר הנושא של האמנים המתייסרים עם כנות יצירותיהם, ההתמודדות עם תגובות הקהל. כיצד תמשיך להיאחז באמת שלך, גם כשכל העולם אומר לך אחרת, אומר לך שזה משוגע? הסוגיה של הפרעות ומחלות נפש, השאלה הגדולה כיצד מתייחסת החברה לאנשים שהם חריגים. האם אמנים הם סכיזופרנים, או אנשים שחייהם מוקדשים לשירות לאמנות שהם משמשים לה כלי? מה תפקידה של האמנות ואיך תמלא את תפקידה זה?

ואיך אפשר בלי הציטוט המפורסם מהספר:

כתבי יד לא נשרפים