יום חמישי, 29 במאי 2014

עוד תראה

עוד תראה – ניקולא פארג
הוצאת בבל, תרגום לנה אטינגר, 175 עמ'

"בחוץ זרחה שמש פוצעת. למטה, על המדרכה, התעקשו העוברים והשבים לחיות, לא מודעים לכך שארבעים מטר מעליהם, הפנו החיים את הגב בלי התראה מוקדמת לאיש שלעולם לא ילך עוד במדרכה בחוסר דאגה כזה."

קלמון בן ה-12 נהרג בתאונה מטופשת, כשנפל למסילת המטרו. אביו מנסה להתמודד עם החיים שלעולם לא ישובו להיות אותו דבר נינוח וחסר מאמץ שהיה קודם לכן.

הספר הוא מונולוג אינטנסיבי של האב האבל. הוא מכניס אותנו לעולמו, למחשבותיו, רגשותיו, בשיחותיו עם חברים שמנסים לנחם אך הרי אין באמת דרך לנחם הורה ששכל את בנו. זיכרונות צפים ומהם אנו למדים על מערכת היחסים של האב עם גרושתו ועם בן זוגה החדש. האב נפגש באנשים שהיו עדי ראייה לאסון, ומוצא עצמו מתנחם רק במחיצתה של אחת מעדות הראייה, שמשכילה להיות נוכחות מרגיעה ומנחמת. האב מתחשבן בכנות אכזרית עם עצמו שטרם האסון, נזכר בדרכים הטיפשיות או המרושעות שבהן התנהג עם בנו. כמו לדוגמא, הזלזול המופגן בטעם המוסיקלי שסיגל לעצמו כתוצאה מהשפעה חברתית, סגנון הלבוש שתואם למוסיקה – מוסיקת R'nB מתקתקה האהודה על חבריו לכיתה השחורים והערבים, שהאב יכנה לאורך הספר "הסעידים והבכארים".

מתוך זיכרונותיו השוצפים של האב אנחנו מקבלים תמונת חיים שיש בהם אהבה גדולה בין אב ובנו, ועם זאת, כל הדברים הקטנים שכולנו חווים עם ילדינו, עולים ומעיקים. מדוע התנהגנו כך? חוסר שביעות הרצון מבחירות שבחרו, הצורך "לחנך" שגורם לנו להיות נוקשים, לעתים שלא לצורך. שום דבר לא נחסך מאיתנו – כל המניעים הקטנים והאגואיסטיים שמתחת לרוממות הערכים והמטרות הנעלות כביכול.

באותו אופן כן וחד, מתמודד הספר עם סוגיית הגזענות החבויה היטב בנפשם של אנשים ליברליים ונאורים. כך גם עם תכונות האופי שהכתיבו את חייו של האב, את מערכות היחסים שלו עם נשים.

אל תתנו למיעוט עמודיו של הספר להטעות אתכם. הספר כתוב בסגנון צפוף ורדוף, תואם לגמרי לרגשותיו הסוערים של האב הכואב. אי אפשר לקרוא את הספר בבת אחת. כמעט קשה מנשוא לקרוא את הכאב הזה, החודר, הצובט בחדרי בטן. ויחד עם זאת ולמרות הקושי הרגשי, אל תוותרו על הספר הזה. זהו ספר חשוב וחזק.

הספר מסתיים באופן פתאומי, עם הצג הריק של מכשיר הטלפון שהסוללה שלו התרוקנה. כך ייראו חייו של האב ששכל את בנו, מעתה ואילך. מסך ריק מהבהב. 

יום שלישי, 20 במאי 2014

הגולם והג'יני

הגולם והג'יני – הלן וקר
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, תרגום שרון פרמינגר, 502 עמ'



ניו יורק, 1899 . אל רחובותיה של עיר המהגרים השוקקת נקלעים שני יצורים שלא מן העולם הזה. חוה היא גולם, אישה עשוית חומר, יציר כפיו של רב פולני הבקיא בתורת הנסתר. אחמד הוא ג'יני, יצור של רוח ואש המשתחרר מתוך קנקן נחושת בחנותו של מסגר סורי. למרות מזגם המנוגד פורחת ביניהם ידידות: רק זה בפני זה הם יכולים לחשוף את אופיים האמיתי. אולם זוהי קרבה שלא תאריך ימים: כוחות גדולים סופם להיחשף, ועבר בן אלפי שנים נושך בעקביהם של השניים.

חווה היא גולם-אישה שנוצרה על ידי רב פולני שפנה לדרכים אפלות ועוסק בקבלה מעשית, בעבור לקוח אשר ביקש לתפור אשה לפי מידותיו לפני שיהגר איתה לארצות הברית. מספר שעות לאחר שהוא מקים אותה לתחיה בלב האוקינוס נפטר האיש, וחווה מגיעה לבדה לניו יורק של 1899. כגולם בלא בעלים היא נאלצת לשמוע את מחשבותיהם ורצונותיהם של כל האנשים שחולפים מולה ברחוב, ולהיאבק בדחף הטבוע בה לספק להם את מבוקשם. אחמד הוא ג'יני, שד שחי במדבריות סוריה במשך מאות שנים, נלכד בקנקן והובא לניו יורק. הנפח שמתקן את הקנקן משחרר את הג'יני בשכונת סוריה הקטנה בניו יורק, כשעל מפרק ידו הימנית אזיק מתכת.

מה יקרה כששני יצורים מיתיים בעלי כוחות על יתחילו לפלס את דרכם בניו יורק, על סיפה של המאה ה-20?
כמו שאפשר כבר להבין, יש כאן סיפור עם פוטנציאל לעלילה דרמטית, מעניינת ומשונה. בד בבד, הספר מצית מחשבות ומעורר שאלות.

הספר מספר על השונה. שונה וזר עד מאד. אבל הרי כל אדם מרגיש בתוך תוכו שונה וזר ובודד. איך מתמודדים עם הזרות הזו, של היותך חלק מקהילה, מעם, מגזע, אבל מרגיש נבדל ונפרד, ובתוכך מתרוצצות מחשבות, סוער הרגש.
"הבחנה כזאת לא יכלה לחלוק עם איש אפילו לא עם.. הוא היה אמנם מבין את דבריה, אבל לא היה מסוגל לחוש את האמת שבהם באותה מידה של ניכור – באותה תחושה של התבוננות מרחוק." (208)
עם זה מתמודדים הגולם והג'יני, כל אחד בדרכו. באופן מעודן בהרבה, מתמודד עם זה כל אדם בדורנו חסר האמונה.

באמצעות היצורים הזרים כל כך לטבע האנושי, אנחנו מקבלים מראה שמשקפת משהו עלינו כבני אדם. הסתירות שבנו, ההרגלים המוזרים, היחס לחפצים, תווי אופי שנובעים ממשך חיינו הקצר.
"הג'יני צפה והאזין, והגיע למסקנה שבבני האדם טמונה סתירה מרתקת. מדוע היצורים קצרי הימים האלה חדורים ביצר משונה של הרס עצמי, המוביל אותם למסעות מפרכים ולקרבות אכזריים? וכיצד כבר בגיל שמונה-עשרה או עשרים הם מסוגלים להיות נבונים ופיקחים כל כך?" עמ' 31
"מחשבותיהם של עוברי האורח חלפו במוחה אבל לא הביאו איתן תשובות כלשהן אלא רק שאלות נוספות. ראשית, למה כולם זקוקים לכסף? מה זה בעצם כסף? היא חשבה שכסף הוא פשוט המטבעות העוברים מיד ליד; אך המחשבות עליו היו חדורות פחד ותשוקה עצומים, ולכן הגיעה למסקנה שיש בו מסתורין גדול יותר, שיהיה עליה לפענח." עמ' 41
"כל כך הרבה דברים הוא צריך ללמוד על חייהם הקצרים של בני האדם, על תחושת הבהילות המתמדת.." עמ' 230

החיים של כל אדם משפיעים על חייהם של אנשים אחרים. רובנו לא מספיק מודעים לכך, מתנהלים בעולם וחושבים על עצמנו, על הצרכים שלנו, על הרצונות שלנו, על מה יהיה טוב עבורנו. אבל השובל שאנחנו משאירים בהתהלכנו בארץ, כמו שובל של הבושם שענדנו, משאיר את חותמו, חזק או חלש, על אנשים אחרים. תארו לעצמכם שכולנו היינו קצת יותר מודעים לכך.

כמו הגולם, שנוצקה בעפר עם רשימת תכונות על פי המזמין, כך כולנו נולדים עם אוסף של תכונות, נטיות לב וכישורים. וכמו הגולם, גם אנו נאלצים לעתים לתהות, האם יש לנו ברירה באילו דעות להחזיק, האם אנחנו יכולים להתגאות בהישגים ובתגליות שלנו, אם בעצם נכפו עלינו מכוחן של תכונותינו המוכתבות מראש? האם יש לנו אפשרות לבחור כיצד לפעול או שאנחנו כבולים במסגרת האופי הבסיסי שלנו?
אם היית יכול לעשות כל דבר שאתה רוצה לעשות, לממש באופן מלא ועמוק את היכולות והכישורים שלך, האם היית עושה את מה שאתה עושה היום? ואם אתה לא יכול לעשות זאת, האם תעדיף להחניק את המחשבות שלך על כך כדי לא לכעוס, או שהיית ממלא את עצמך בכעס כתגובה הכנה והטהורה על מצב כזה ?

הסיפור של הגולם נוגע בנקודה של התשוקה לחיי נצח שמלווה את האדם משחר היבראו, החיפוש אחר מעיין הנעורים, הרצון הנואש להתגבר על המוות הממתין בסבלנות לכולם. הספר מציב את השאלה של אמונה, דת ומיתוסים, משאיר לנו נקודות למחשבה.

זהו ספר שנקרא כמו אגדת עם מודרנית, משלב מיתוסים עתיקים עם רחובות ניו יורק התוססת. הספר כתוב טוב למרות כמה טעויות ביהדות (לדוגמא, אין פטור מצום יום כיפורים מחמת גיל, ועוד), שיכלו לרדת בעריכה קפדנית יותר (של ספר המקור). התרגום של שרון פרמינגר מעולה כהרגלה. 500 העמודים נבלעים בזריזות, זהו ספר מהסוג שאי אפשר להניח מהיד, אבל מצטערים להגיע לעמוד האחרון.


ציטוטים:

"שינוי הצורה הוא שהקסים אותו: משהו חסר תועלת שנהפך לחפץ שימושי. כלום שנהפך למשהו." 37
"הוא הניד את ראשו. "אדם עלול לרצות משהו באופן רגעי, גם אם חלק משמעותי בתוכו מתנגד לכך. תצטרכי ללמוד לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם, לא לפי המחשבות שלהם." עמ' 46
"בשנים האחרונות נהפכה הבדידות לפינוק היחיד שהרשה לעצמו." עמ' 55
"את צריכה ללמוד להגיב למה שאנשים אומרים ועושים, ולא לרצונות ולפחדים שלהם." עמ' 55

 בעמ' 133-4 – דברים שקורים בגיל מסוים, ואתה לא מבין מדוע או לשם מה הם קרו, עד שבחלוף השנים קורה משהו, ואתה מבין את תכלית הלקח שנלמד הרבה שנים קודם לכן.

מה ההבדל בין אמונה דתית – "אמונה במשהו גם בלי הוכחה, מפני שאתה יודע בלבך שהוא נכון" (עמ' 198) לבין להאמין באגדות, כמו האגדות על ג'יני, או על גולם?

"היא חלפה על פני בתי הכנסת הרבים,...מול כל אחד מהם חשה איך התפילה ניגרת החוצה,כמו נהר עמוק שזרמיו עזים. לפעמים היה השטף חזק עד כדי כך שנאלצה לחצות את הרחוב כדי לא להיסחף." 201
  

"מוח האדם לא מיועד לאצור זיכרונות שנצברו במשך אלף שנים." 454

יום שני, 12 במאי 2014

כוכבי הכלב

כוכבי הכלב – פיטר הלר
תרגום טל ארצי, הוצאת כתר, 270 עמ'



לְמה תתגעגע יותר מכל, כשהעולם ייחרב, כשכל בני האדם ייכחדו ממחלות, ותישאר לבדך, ללא משפחה וחברים, רק עם עוד אדם אחד בעולם?
ושאלה נוספת, לא דומה, לְמה לא תרשה לעצמך להתגעגע, כיון שעצם הגעגוע יהיה כרוך בייסורים גדולים משאת?
היג חזר תוך סיכון חייו לביתו רק כדי לקחת ספרים. הוא מילא את תרמילו בספרי שירה, לא נגע בתמונות (זיכרון כואב מדי), וחזר לזירת מגוריו.

היג חי בשדה תעופה קטן ונטוש בקולורדו, בעולם שבו רוב בני האדם נספו במגיפת השפעת ומחלת הדם שהגיעה אחריה, מזג האוויר הולך ומתחמם ובעלי החיים גם הם הולכים ונכחדים. מעט בני האדם הנותרים רוצחים זה את זה ומנסים לשרוד. אשתו ההרה מתה במגיפה, ונותר עימו כלבו האהוב ג'ספר. יש להיג שכן קרבי וחובב נשק שכנראה בזכותו היג נשאר בחיים, מנהלים שגרת חיים למרות ששניהם שונים מאד זה מזה. כל יום היג יוצא לגיחות במטוסו, כשהכלב יושב לצידו, כדי לבדוק את הגזרה, לתור אחר סכנות. מפעם לפעם הוא עולה עם כלבו להרים כדי לדוג, לצוד איילים, לנשום.



אני אוהבת לקרוא ספרים אפוקליפטיים, או סרטים מסוג זה. בעולם נכחד, כל התלונות היומיומיות מאבדות מחשיבותן. כל מה שאנחנו לא אוהבים בעולם שלנו, או אצל אנשים אחרים, (או אצל עצמנו), מאבד מחשיבותו, נכנס לפרופורציות המתאימות. ועכשיו, תשאל את עצמך, מה מכל מה שאיבדת, ממה שהיית עלול לאבד לו זה קרה עכשיו, עדיין יקר ללבך. מה איבדה האנושות, ומה נותר.
כן, זו גם שאלה של הישרדות פיזית, כמובן. איך תייצר לעצמך מזון? איך תארגן לעצמך מקום מגורים. "החיים מגלים עקשנות אם רק נותנים להם טיפת עידוד". מה שהיג מספר לנו, ולא היינו חושבים עליו הוא, שבעולם שבו כמעט לא נותרו בני אדם, אתה יכול לבחור לך איזה בית מפואר שתרצה לגור בו (בתנאי שזה לא בית בעיר, כי הערים נחרבו במהומות), אתה יכול ליהנות ממצרכים בסיסים שלא מתקלקלים, ללא תשלום. היג מתדלק את מטוסו ולרגע נהנה מהדלק החופשי עד. עד שהוא נזכר.
אבל בעיקר זו שאלה של עקרונות וערכים. מה נשאר, מה נעלם. האם עדיין יש אפשרות לקשר? קשר פשוט, אנושי בין בני אדם? או שמא כל ילדה נושאת סכין נתפסת כאיום ויש להרגה?
האם יש מקום לחמלה, לחסד, בעולם שבו קודם כל יורים, אחר כך שואלים שאלות, כי אם לא תהרוג, יהרגו אותך?
ובעיקר, האם נפש האדם יכולה לשרוד חיים שאין בהם מקום לחברות פשוטה, לנתינה?
היג מאמץ קהילה של מנוניטים (בני האמיש הקנדיים), הגוססים ממחלת הדם, עוזר להם מביא להם מצרכים ומתקן להם מכשירים.
קול במכשיר הקשר של המטוס, ואירוע נוסף שיתרחש, יגרום לו לצאת למסע, שישנה את חייו.
הנושא לכשעצמו לא חדש. קראנו את "הדרך" של מקארתי. צפינו בסרטים כאלה. אבל הספר כתוב טוב, מרגש מאד, מעורר מחשבה, מטלטל. הסופר הוא מומחה להישרדות ומיטיב לתאר את קשיי ההישרדות, תיאורי טבע וסביבה.

ספר נפלא.




יום שני, 5 במאי 2014

אביגיל

אביגיל – אמנון ז'קונט

כתר, 269 עמ' הכוללים דברים מאת המחבר ועמודי הערות


" אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" תהילים פה (יב).

עד כמה חשוב לנו לדעת את האמת? רוב בני האדם לומדים לחיות עם השקרים הקטנים, או הגדולים. להתפשר. לוותר על הצורך הפנימי שקיים בכל אדם לחיות לאורה המסמא ומרפא של האמת. לא כך אביגיל.
אביגיל, המרפאה, מלקטת עשבי מרפא ביערות שמחוץ לעיר צובה. האם הגדולה, אמא אדמה שולחת רמזים למי שיודע להאזין לה. אביגיל יודעת להבחין בפרטים קטנים שאחרים אינם מבחינים בהם, ולכן יודעת לפענח תעלומות.
והנה הונחה לפתחה התעלומה הנוראה מכל. בנה יותם נרצח בשנתו, ואביגיל איננה יודעת נחם, איננה רוצה להתאבל. היא רוצה להבין מה קרה. היא רוצה לדעת את האמת. היא יוצאת למסע שירחיק אותה מבעלה ומביתה, מהחברה שבה גדלה, מכל המוכר לה, כדי להשיג את האמת אודות מות בנה. "אני רודפת אחרי האמת והיא מתרחקת" היא אומרת. זהו מסע עתיר סכנות, שכן מעורבים בסיפור מאבקים פוליטיים, כוחות חזקים בחברה גברית שולטת שבה אין לנשים זכות דיבור.
למרות שחייה בסכנה, אביגיל איננה יכולה להרפות מהחתירה אחר האמת, כיון ש"אם אוסיף לחקור, אולי ימות גופי. אם לא אחקור – תמות נפשי."
אביגיל נוטעת על קברו של בנה שיח של שיכרון שחור "שידוע כי כל הטועם מפירותיו מאבד את יכולתו לשקר... מגופו של בנה, ששקר אופף את מותו, תצמח אמת."
מי היא אביגיל? אישה חזקה, פראית ולא נכנעת. מותו של בנה שכמעט גורם לה לאבד את הרצון לחיות, סוחף אותה למסע של נקמה, שיחזיר לה את חייה, החיים שלקח ממנה אותו רוצח.
היא רוצה להשיג את הצדק – לא זה שנשקף משמים, כי אם כאן בחיים אלה, בנקמה שתיקום במי שרצח את בנה. אבל האם היא מוכנה למה שיתגלה לה?
מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור האמת? מתי, לעומת זאת, נסתפק בחיים קטנים, אבל כאלה שאפשר לחיותם?
עבור אביגיל, אין דרך להתפשר "יש אנשים שזקוקים לאמת כדי לנשום, ויש כאלה שנושמים היטב גם בבית מלא שקרים. אני מאלה שנמלאים אימה כשהם מגלים בסביבתם שקר."
 

זהו ספר מתח סוחף, כתוב היטב, הנטוע בעולם התנ"כי בתקופת השופטים. הסיפורים המוכרים לנו מהמקרא נשזרים לתוך תיאור חי ונושם של חיי היומיום בתקופה ההיא, בתוך פרשנות שונה ומסקרנת של ז'קונט. התחקיר המעמיק שביצע ניכר היטב בכתיבה ועם זאת, המידע הרב שוחרר לתוך הסיפור באופן שאיננו מעיק, ולהפך, משתלב היטב בעלילה ומאפשר ליצור את תמונת העולם העתיק שבתוכו מתנהלת אביגיל.