איש ושמו אובה

איש ושמו אובה – פרדריק בקמן

ידיעות אחרונות-ספרי חמד, תרגום משוודית: יעל צובארי, 319 עמ'.

הספר מצחיק, האיש ושמו אובה הוא נורא מצחיק. לאורך 40 העמודים הראשונים, קראתי וצחקתי בקול. ואז, בסיום עמ' 41, פסקה אחת נגחה בי בבטן. פשוט אמרתי בקול: "אוי". והייתי צריכה לרגע להפסיק לקרוא, כי בגלל הצחוק זה תפס אותי לא מוכנה.

וזה בדיוק מה שהופך את הספר הזה לספר מענג כל כך, ובעל ערך כל כך.

הספר מצחיק, ונוגע ללב, ומכמיר לב ומשעשע ומקסים. כל זה ועוד.

על מה הספר? על איש אחד ושמו אובה, שמתאהבים בו מהעמוד הראשון, ועל השכנים שלו, ועל אשתו, ועל מערכות יחסים ומה שאנשים מוכנים לעשות או לא מוכנים לעשות זה עבור זולתו. הספר מותח ביקורת (אבל בדרכו המשעשעת כמובן) על הבירוקרטיה ועל הממסד, שמייצרים אנשים שפועלים כמו רובוטים חסרי רגש.

כי כן, הספר הוא בעיקר על רגש, באופן פרדוכסלי, תוך כדי שהוא מספר לנו על איש שלא מתעסק עם רגשות אלא עם ארגז כלי עבודה שכל גבר צריך שיהיה לו בבית (ביחד עם חבילה של פח גלי).

אני ממש לא מתכוונת לספר על התוכן, ולו במילה, כי כל הקסם של הקריאה הראשונה בספר היא איך שהדברים הולכים ונגלים, ונפרשים בפני הקורא. קראתי את הספר פעמיים. בפעם הראשונה בלגימות איטיות ואיכותיות, ובפעם השנייה גמעתי אותו תוך יום, בקריאה חוזרת מייד בסיום הקריאה הראשונה, ובתענוג לא מופחת.

אם אין לכם הרבה זמן לקרוא ספרים, אז הספר הזה הוא הבחירה המושלמת להיות האחד שכן תקראו. אם יש לכם זמן לספרים, אז זו הבחירה המושלמת לספר שתקראו יותר מפעם אחת.

"אנשים בימינו גם לא מבינים דבר וחצי דבר בנאמנות. ככה זה כשהמכונית נחשבת רק ל"כלי תחבורה", והדרך היא רק משהו מיותר שמחבר בין שתי נקודות."

אז אם אתם רוצים לקרוא על מישהו שמבין בנאמנות, שמעריך מכונית טובה, ובעיקר, שמעניק חשיבות לדרך שבין שתי הנקודות, זה הספר.

תהנו..

החצי השני של הלילה

החצי השני של הלילה – שפרה קורנפלד

הוצאת זמורה ביתן, 261 עמ' כולל 9 עמודי מילון מונחים

הספר נפתח בערב חופתה של נערה בת 15 בשמלה שאולה, טלואה, שעברה מכלה לכלה בישיבה הקטנה שעל ההר. כבר בעמוד הפתיחה אנו מבינים שמשהו אינו כשורה. והשאלה נשאלת: איפה רעבי?

בסגנון מיוחד, בשפה שמשלבת עברית עם יידיש ואנגלית, יוצרת שפרה קורנפלד עולם ייחודי של בית מדרש לא שגרתי, נטוע ונאחז בצלע הר, מסתגר בתוך עצמו, עם חוקיו של רבי ("רעבי") אחד מלא כריזמה ואמונה. הרעבי ישרואל וייסגלס יצר קהילה מחמירה בכלליה, פרועה במנהגיה. פתחו של עולם, נקראת הישיבה, או פיסחוי של עוילם בשפתם. לאורך הספר נגלל בפנינו סיפורן של הדמויות המאכלסות את המקום, על מאווייהן הסודיים, הקשרים שבין האנשים, וגם הבדידות שמאכלסת את ההר, ואת חלק מאנשי הישיבה. חיי היומיום שלהם, וחיי חג ומועד.

מהר מאד נקשר ליבנו אל דמותה של הילדה-הנערה דבורה גרינאפל, זו שכפי שידוע לנו מתחילת הספר עתידה להיות כלה, אך בינתיים היא ילדה שהולכת וגדלה בהר, ובצד המשחקים עם הבנים, בטיפוס על גגות ועצים, היא מגלה עולם של ספרות חולין, שפותחת בפניה פתחים אחרים אל העולם מאלה של הישיבה. 

קראתי את הספר בעניין רב, ובחמישים העמודים האחרונים שלו אפילו במתח רב, גומעת את הדפים האחרונים כדי לברר אם יקרה או לא יקרה מה שלא רציתי שיקרה (אין ספוילרים).

יש ספרים שהולכים איתך הרבה אחרי שסיימת לקרוא. זהו ספר מסוג כזה.לפעמים אני עדיין תוהה מה עלה בגורלה של דבורה, ועוד אחרים על ההר הזה, אחרי שהספר הסתיים. קורנפלד היטיבה למלא את הספר בתכנים השייכים לעולם חרדי, הסגור בפני רובנו, ולעשות זאת באופן סיפורי, ולא דידקטי.

מומלץ מאד.