קורליין – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 132 עמ'
הוצאת אופוס, 132 עמ'
זהו ספר לכל גיל, לכל מי שעדיין חי בו הילד שמאמין שבחושך, בחדר שלו, מתחבאים דברים שאין להם שם.
כמובן, שהחדר הזה יכול להיות בתוך הנשמה שלנו, עם כל הדברים שנמצאים שם ואין לנו דרך להגיע אליהם, או שאנחנו מעדיפים לא להביט בהם.
ולכן, למרות שהספר מזכיר את "אליס בארץ המראה", וגם את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", זה לא ספר לילדים. או לפחות, לא רק.
ניל גיימן בורא אגדות מודרניות שבהן הפנטסיה והקסם והבלתי-אפשרי זולגים ומחלחלים לתוך היומיום בדרכים שבתחילה נראות לגמרי טריוויאליות, עד שפתאום משהו הופך את הכול למוזר מדי, ואפילו מאיים.
קורליין היא ילדה בת 11 שעוברת עם הוריה לדירה בבית ישן במקום מבודד למדי, ועתידה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש. בינתיים עדיין חופש, הוריה עסוקים בעבודה ומבקשים שהיא לא תפריע להם, והיא משתעממת, ולכן יוצאת לסייר בבית ובסביבה. היא פוגשת את השכנים המוזרים – שתי זקנות שמגדלות כלבים ופעם היו שחקניות תאטרון מפורסמות, זקן שמאלף עכברים ויום אחד הם ייצאו במופע מוסיקלי. ויש גם חצר ענקית עם גינה, ובאר חסומה ויער. ביום גשם היא נאלצת להישאר בדירה, ובמסגרת הסיורים המשועממים בתוכה, (כמה חלונות יש בבית, כמה דלתות?) היא מגלה דלת שנפתחת לשום מקום, לקיר לבנים שכנראה נבנה כדי לחלק את הקומה לשתי דירות. אבל לילה אחד, קורליין עוקבת אחרי צל שחומק בחדר, ומגלה שהדלת לא נפתחת אל קיר. היא עוברת לדירה בבית אחר, הזהה לבית שלה, ובה הורים אחרים שדומים להורים שלה אבל מרעיפים עליה תשומת לב ואהבה, בחדר שלה ארגז עם הרבה צעצועים מוזרים ומרתקים. כאן מתחיל הסיפור. כמו בכל סיפור אגדה טוב, יש דברים רעים שאורבים, יש אנשים כלואים, וקורליין תצטרך להתמודד עם הפחדים שלה בהרבה אומץ ותושייה ולהציל את כולם, ואת העולם.
בתוך התהליך היא תתבגר ותגלה דברים חשובים על עצמה, כמו למשל התובנה הבאה: "אני לא רוצה את כל מה שאני רוצה. אף אחד לא רוצה. לא באמת. איזה מין כיף זה יהיה אם אני פשוט אקבל את כל מה שאני רוצה? סתם ככה, ובלי שום משמעות? מה אז?"
ניל גיימן מעגן בספריו מחשבות מעניינות על זהות, זיכרון, מה המשמעות של שם, האם השם של הדבר בונה את המשמעות שלו?
"לחתולים אין שמות", אמר החתול.
"לא?" שאלה קורליין.
"לא", אמר החתול. "לכם, בני האדם יש שמות. זה כי אתם לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות."
כמובן, שהחדר הזה יכול להיות בתוך הנשמה שלנו, עם כל הדברים שנמצאים שם ואין לנו דרך להגיע אליהם, או שאנחנו מעדיפים לא להביט בהם.
ולכן, למרות שהספר מזכיר את "אליס בארץ המראה", וגם את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", זה לא ספר לילדים. או לפחות, לא רק.
ניל גיימן בורא אגדות מודרניות שבהן הפנטסיה והקסם והבלתי-אפשרי זולגים ומחלחלים לתוך היומיום בדרכים שבתחילה נראות לגמרי טריוויאליות, עד שפתאום משהו הופך את הכול למוזר מדי, ואפילו מאיים.
קורליין היא ילדה בת 11 שעוברת עם הוריה לדירה בבית ישן במקום מבודד למדי, ועתידה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש. בינתיים עדיין חופש, הוריה עסוקים בעבודה ומבקשים שהיא לא תפריע להם, והיא משתעממת, ולכן יוצאת לסייר בבית ובסביבה. היא פוגשת את השכנים המוזרים – שתי זקנות שמגדלות כלבים ופעם היו שחקניות תאטרון מפורסמות, זקן שמאלף עכברים ויום אחד הם ייצאו במופע מוסיקלי. ויש גם חצר ענקית עם גינה, ובאר חסומה ויער. ביום גשם היא נאלצת להישאר בדירה, ובמסגרת הסיורים המשועממים בתוכה, (כמה חלונות יש בבית, כמה דלתות?) היא מגלה דלת שנפתחת לשום מקום, לקיר לבנים שכנראה נבנה כדי לחלק את הקומה לשתי דירות. אבל לילה אחד, קורליין עוקבת אחרי צל שחומק בחדר, ומגלה שהדלת לא נפתחת אל קיר. היא עוברת לדירה בבית אחר, הזהה לבית שלה, ובה הורים אחרים שדומים להורים שלה אבל מרעיפים עליה תשומת לב ואהבה, בחדר שלה ארגז עם הרבה צעצועים מוזרים ומרתקים. כאן מתחיל הסיפור. כמו בכל סיפור אגדה טוב, יש דברים רעים שאורבים, יש אנשים כלואים, וקורליין תצטרך להתמודד עם הפחדים שלה בהרבה אומץ ותושייה ולהציל את כולם, ואת העולם.
בתוך התהליך היא תתבגר ותגלה דברים חשובים על עצמה, כמו למשל התובנה הבאה: "אני לא רוצה את כל מה שאני רוצה. אף אחד לא רוצה. לא באמת. איזה מין כיף זה יהיה אם אני פשוט אקבל את כל מה שאני רוצה? סתם ככה, ובלי שום משמעות? מה אז?"
ניל גיימן מעגן בספריו מחשבות מעניינות על זהות, זיכרון, מה המשמעות של שם, האם השם של הדבר בונה את המשמעות שלו?
"לחתולים אין שמות", אמר החתול.
"לא?" שאלה קורליין.
"לא", אמר החתול. "לכם, בני האדם יש שמות. זה כי אתם לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה