תש"ח - יורם קניוק

תש"ח - יורם קניוק

הוצאת ידיעות ספרים, 190 עמ'

יורם קניוק הוא גאון מיוסר, יורם קניוק הוא מוטרף "עם קבלות". הספר "תש"ח" הוא יצירת אמנות מפוארת, חזקה, מטלטלת, בלתי נסבלת. תיאור המלחמה על הקמת המדינה בכישרונו הרב של קניוק וזרם האסוציאציות החופשיות המאפיין אותו, מעמיד הולוגרמה חיה, נושמת, של תקופה. אני חושבת שבקריאת הספר, בפעם הראשונה בחיי כאן, בארץ הזו, במדינה הזו, שבה נולדתי באופן כל כך טבעי ומובן מאליו, קלטתי עד כמה עצם קיומה של המדינה שלנו שברירי, ועד כמה שום דבר ממש לא מובן מאליו. הבנתי עד כמה חשוב שהמדינה שלי כאן, תהיה מדינה יהודית דווקא.

הבלגן שקניוק מתאר ששרר בקרבות, כשאף אחד לא ידע שום דבר, האקראיות של הניצחונות, האפשרות של הקמת מדינה כאילו עם שני רובים, שאחד יורה והשני פולט כדור שנתלה עליו "כמו זרע של זקן." המוות הכאוב של ישקה הפרטיזן, שהגיע לכאן כצל רדוף מהשואה כדי למות כאן במלחמה, ללא שם, ללא זהות.

אני מכבדת מאד את ההתייסרות המוסרית של קניוק, או כמו שהוא מסכם - את "הצדק המזוין" שלו, "עם הבטהובן שלו", את האבסורד שבניסיון להילחם ולהרוג בצורה מוסרית ככל שניתן.

אני מכבדת מאד את היכולת שלו לראות מנעד רחב של אפשרויות, של "צודקים", מהערבים, החרדים, ניצולי השואה שהוא מתקומם נגד הכינוי שלהם "סבון" (והמקור המזוויע לכינוי הזה), אנשי השומר הצעיר, אנשי "שכונת שפירא", פלמ"חניקים.

אז אולי "למדנו איך לשאוף למדינה אבל לא איך להקים אותה", אבל מוכרחים להודות שלמרות כל הנגעים והמגרעות, עשינו עבודה לא רעה כלל.

איזו הצבה כנה, חשופה, של כל המתחים והניגודים שכבר נראו לעת הקמתה, ורק הלכו וגדלו. התיאור של החרדים שצועקים "שאבס" על ילדים-חיילים יהודים שמנסים להקים את מדינת "ישראל. יהודה. מדינה עברית. יהודית. ישראלית. אולי איננה אלא כנען חדשה, ארץ האמורי, החיווי והיבוסי, מדינת היהודים."

וזה העניין. יותר מהכול, אני מקבלת מהספר הזה דווקא, את הלגיטימציה המלאה, השלמה, לחיינו כאן, ככה, ואפילו דווקא.

"ישראל היא אכן מדינת מתים. היא הוקמה למען מתים. היא זיכרון לכך שיכלו אולי שלא למות, אילו הקמנו אותה חמישים שנה מוקדם יותר."

וזה מה שאומר קניוק ברגע הקשה הזה ברמלה: "ראיתי אנשים שבאו מקוסמולוגיה אחרת, שהיו מעבר לכל חשבון מוסרי. הם באו מפח האשפה של ההיסטוריה. הם היו צודקים מפני ששרדו, כלומר חוטאים גדולים מדי בעיני עצמם מלהיות שופטים". ובכן, זו המדינה שלי, על כך היא הוקמה, משום כך היא הוקמה, כדי לאפשר מקום לגור לאותם "אנשים שיצאו מהגיהינום כדי לחזור להיסטוריה, ששכבה מוכה ומייללת על גדרות התיל".

ואני מסרבת כעת, רשמית וסופית, להתנצל על כך שאנחנו קיימים כאן. לא בפני הערבים שפרעו בתרפ"ט באנשים שלא הזיקו להם, לא בפני החרדים שמתרעמים על שהקימו כאן מדינה לפני שהמשיח הספיק להגיע כדי להגיש לרשות המוסמכת את הבקשה להיתר בניה למקדש, ובטח שלא אתנצל בפני מדינות אירופה שלא ממש התאמצו למנוע מהנאצים לחסל את כולנו. אנחנו פה, דווקא ולמרות הכול. ותודה ליורם קניוק שהביאנו עד הלום.

כשקראתי את תש"ח חשתי כאילו הספר היחסית קצר הזה הוא התקציר של הרבה ספרים אחרים של קניוק, כמו היהודי האחרון, חימו מלך ירושלים, ועוד. חשתי תחושה של הסגר, או מעגל של כאב שבתוכו מסתובב קניוק, כמו הלום קרב, חוזר וחי את הזמנים הלא פשוטים ההם של שנת תש"ח, כלוא בהם ואינו יכול להשתחרר מהכאב.

לא קראתי את הספר אבל צפיתי בסדרה "נבלות" על בסיס הספר בשם זה, שנעשתה באופן מאד קניוקי, משוחקת לעילא ומשדרת את המסר באופן מאד חותך. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה, אבל הוא גורם לך להזדהות עם ההורג, הרוצח, אני חושבת שקניוק הוא יהודי כועס וכואב ורב חמלה בכמות שמספיקה למדינה שלמה. 

הקודקס של ארכימדס

הקודקס של ארכימדס – רויאל נץ וויליאם נואל

הוצאת פן-ידיעות ספרים-ספרי חמד, 282 עמ'

הספר מגולל את הסיפור של כתב היד המדעי של ארכימדס בן יותר מאלף שנה, ששרד למרות כל התלאות. כתב היד שנכתב על קלף נמחק, אחר כך נכתב עליו כתב יד חדש כשהספר המדעי הפך לספר תפילות נוצרי, נפגם ונותר שכוח על מדפים של מנזר עתיק. הספר נדד על פני ימים ויבשות, התגלה שוב לזמן קצר, ונעלם שוב עד שצץ במכירה פומבית בניו יורק באוקטובר 1998. המיליונר המסתורי שרכש את הספר הפקיד אותו בידי ויליאם נואל, אוצר של כתבי יד וספרים נדירים במוזיאון וולטר בבולטימור, עם תקציב בלתי מוגבל כדי לשקם את הספר ולגלות בתוכו את הכתבים האבודים של ארכימדס. הספר נע בין ההיסטוריה של הספר, לבין עבודת השחזור האיטית והמורכבת ביותר של דברי ארכימדס הכלואים מתחת לשכבות של כתבים שנכתבו עליהם, ואכולים בידי שיני הזמן.

וכך כתב נואל, כשהתבונן לראשונה בספר המכורכם ואכול עובש שהונח על שולחנו: "לפתע קלטתי שאני מתבונן במפתח היחיד שנותר בידינו למוחו של גאון שמת לפני אלפיים ומאתיים שנה."

תוצאת המחקר הזהיר שנמשך כמה שנים, הובילה לתגלית, שארכימדס, במאה השלישית לפני הספירה הניח את היסודות לקלקולוס, לקומבינטוריקה, ועיקר המהפכה: הניח את הבסיס לאינסוף המוגמר.

נץ ונואל כותבים: "המדע - המתמטיקה - אינו יבש. זהו המקום שבו מותר לדמיון לשוטט בחופשיות."

מה שאני אוהבת בקריאה על הפילוסופיה של המדע, על המדע, על המדענים, הוא התחושה של הדמיון שהופך קל וחופשי, הזרימה של הידע שנוגעת באינסוף.

וכך אומרים נץ ונואל: "התוצרים של חשיבה טהורה, שבמבט ראשון אין להם ולא כלום זה עם זה או עם העולם החומרי, מכונסים יחד, ולפני שהספקתם להבין מה קורה, החשיבה הטהורה הזאת כופה את עצמה על היקום הממשי ומאלצת אותו להתנהג בצורה מסוימת. המחשבה שולטת בחומר, מפני שבסופו של דבר אפילו החומר הגולמי חייב לפעול על פי ההיגיון."

איזו אמירה מרהיבה.

גליליאו כותב ב-1623 שהיקום הוא ספר רחב יריעה, הכתוב בשפת המתמטיקה, והסימנים הם משולשים, מעגלים וצורות גיאומטריות אחרות. ללא אמצעים כאלה לא נוכל אנו, בני האדם, להבין מילה מכל זה, ולהיות בלעדיהם פירושו לתעות ללא מטרה בתוך לבירינת אפל.

בעיני המתמטיקה, כתוצר חשיבה טהור, נוגעת יותר מכל דבר אחר שהאנושות יצרה, גילתה או פעלה, באמיתות העמוקות ביותר של היקום.

ויליאם נואל מיטיב להעניק משמעות לפעולות שנעשות על ידי אדם, כביכול קטנות ושגרתיות, ואת החשיבות ההיסטורית שלהן. כשהוא מספר, בעמ' 92 על המעתיק שישב במסגרת עבודתו זו, במאה העשירית להעתיק את הקודקס של ארכימדס, מבלי שהבין מה הוא מעתיק, ושזה עתיד להיות המקור היחיד לכתבים חשובים, אומר: גם אם המעתיק שלנו לא עשה שום דבר אחר בחייו, היו אלה חיים ראויים.

כוכב הלכת החמישי

כוכב הלכת החמישי – פרד הויל וג'פרי הויל

הוצאת כתר, 162 עמ'

היו קונווי הוא פיזיקאי, החוקר מערכת של כוכב המתקדמת לכיוון מערכת השמש שלנו, והוא מגלה את כוכב הלכת החמישי של אותה מערכת, ומכנה אותו בשם אכילס.

כעת מתארגנות שתי המעצמות, המערב, כלומר ארה"ב-אירופה מצד אחד והמזרח, כלומר רוסיה-סין מצד שני, ומכינות חלליות שיובילו ארבעה אסטרונאוטים מכל צד אל אותו כוכב לכת, יחקרו אותו ויחזרו לכדור הארץ עם התוצאות. צריך להזכיר שהספר נכתב בשנת 1962, כך שהמושגים של מירוץ החימוש בין המעצמות עדיין היו תקפים.

אם מישהו חושב שלכן הספר פג תוקף, כדאי לחשוב שוב: הספר מדבר על מצב של איחוד אירופי כלכלי, פוליטי ומוניטרי, שבריטניה החליטה שלא להשתתף בו. תחזית נאה ומדויקת מאד!

הספר לוקה בכמה פגמים מהסוג של לחשוב שאותו דבר שהיה ימשיך לקרות, לדוגמא מדובר על מידע הנאגר על כרטיסי ניקוב... מצד שני, הספר גם מספר על תחזית-אימה של המדען קונווי על עתיד שבו יהיה מחשב כלל עולמי כשבני האדם יהיו מחויבים להחתים כרטיס כל פרק זמן, והמחשב אוגר מידע על מקום הימצאו של כל אדם. אז נכון שהיום לא צריך להחתים כרטיס, אפשר להסתפק בסלולרי שלך כדי לדעת איפה אתה, אבל סה"כ תחזית אימה שאכן התממשה.

נחזור לסיפור- שתי החלליות ממריאות, והספר עוקב אחר המסע של כל אחת מהן, החלליות נוחתות על הכוכב אכילס, האסטרונאוטים מגלים כוכב נעים, שהאטמוספרה בו טובה, האוויר טוב ואף עשיר בחמצן, הכול מכוסה בדשא ירוק ורענן, ויש אגמי מים כתומים, אבל אין שום חיים רוחשים בעשב, שום בעלי חיים או בעלי כנף, ובוודאי שאין שום יצורים תבוניים. אחת השיחות בין שני אסטרונאוטים מרמזת על מה שכנראה מתרחש כאן: הדגים שוחים להם במים ולא יודעים עלינו שום דבר (עד שאנחנו אוכלים אותם. אז הם כבר יודעים עלינו הכול...). "מה" אומר אחד מהם "מה לו היינו כמו הדגים ההם, שוחים לנו בבריכה הקטנה שלנו ואיננו יודעים שיש משהו אחר קרוב אלינו."

חלק מהאסטרונאוטים נספים על פני כוכב הלכת לאחר שתקף אותם שיגעון מוזר, אלה שנותרו בחיים עושים את המסע חזרה ואינם מודעים, כמו הדגים בים, לקיומה של ישות תבונית מהם החוזרת עימם הביתה, אל כדור הארץ.

אשתו היפהפיה של המדען, שבגדה בו וניהלה רומן עם אחד האסטרונאוטים (וסייעה לו לקבל מקום על החללית), משתנה ומאישה יפה מאד אך טיפשה, הופכת להיות נבונה והגיונית. מה קרה לה?

הספר מעלה שאלה מעניינת על מהי זהות, מה זה ה"אני" שאנחנו מדברים עליו. מה היא הישות האנושית שמבחינתנו היא האדם? אנחנו כל כך עמומים בהגדרותינו לדברים היותר מהותיים של זהות, של עצמיות, של אישיות.

הספר, כמו ספר מד"ב טוב, מציב מראה מול האנושות, מתייחס לטבע האנושי, שמשחק על הפחדים של בני האדם, על אסונות גרעיניים, על מלחמות, על הטבע של מרבית האנשים לפגוש משהו חדש, ולפני שמבינים במה מדובר, קודם כל רוצים לשחק עם זה, לנסות לראות מה קורה אם מפעילים על זה כוחות שעלולים להרוס.

הר אדני

הר אדוני, ארי דה-לוקה, הוצאת הספריה החדשה.

144 עמודים קצרים ומלאים כל כך.

סיפור על אהבה בנפולי, בין ילד בן 13 לבין ילדה בת גילו, אך מנוסה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים".

    "הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, ובכל-זאת היא הופכת להיות הד והשתקפות של החשוב שבכל הספרים". La Stampa

    "כשאתה גומר לקרוא את הספר נותר בך רושם בל-יימחה שזה-עתה האזנת למזמור קודש... ובסוף, הגעת לשמיים". La Republica

    "הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית, מלאה חיים: כמעט אפשר לטעום אותה כפרי בשל בפה. הסיפור לוכד את קוראיו ומשרה אותם באטמוספירה קסומה". L'Espresso

כמי שאוהבת סיפורים קצרים שהם בבחינת המעט המחזיק את המרובה, הדרך החכמה כל כך של לוקה להגיד כל כך הרבה במעט מילים, פשוט גאונית.

דוגמאות?

"הוא בא מעיירה מוכה שאיבדה את כל הילדים"

"רפניילו אומר שמרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נִהְיֵית לו אוזן, ומרוב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזות נובט החיוך שלו.... אבל האם אֶמוּנה יכולה לצאת מתוך אִימוּן?"

"הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן"

ואחד ממש חזק, משפט בן 7 מילים בסך הכל, שאפשר לכתוב פסקה שלמה של מחשבות ממנו:

אפשר להיות מסודרים גם כשעומדות דמעות בעיניים

מומלץ מאד

סיפורי מלחמה לילדים

סיפורי מלחמה לילדים – אקיוקי נוסקה

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 159 עמ'

"מרבית האנשים מתאימים את עצמם לתקופתם, שוחים עם הזרם ללא דאגות ואינם מייחסים חשיבות למתחולל בעמקי נשמתם. נראה שכדי לחוש בטעמו של השגשוג, עלינו להחביא עמוק את רגשותינו האמיתיים, אולם כולנו נושאים איתנו את המלחמה."

זהו קובץ סיפורים הכתובים במתכונת של סיפורי ילדים, אך למעשה הם מכוונים למבוגרים. הסיפורים על יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה, בסמוך למועד כניעתה של יפן במלחמה, ה-15 באוגוסט 1945, "חמישה עשר בחודש השמיני, השנה העשרים לקיסר שווה"- כפי שמוכתר כל אחד משנים-עשר הסיפורים, מאירים את המלחמה מזווית פחות מוכרת. איך זה עבר על היפנים? הסיפורים משלבים בין שפה של סיפור ילדים, שיוצרת ציפייה לסיפור תמים וקסום, לבין התכנים הקשים, המשלבים בין מציאות קשה לבין בדיון שמסייע בידי אותה מציאות קשה. והסיפורים טבולים בעצב רב.

הסיפור הראשון, "מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה" הוא האהוב עלי מכולם. יש בו בנוסף למוראות המלחמה, היבט אנושי – מצחיק לומר זאת, שכן הסיפור כולו מדבר על לוויתן. אבל הלוויתן הזה גדול מדי, ואצל הלווייתנים זה לא טוב, לכן אינו יכול למצוא זיווג, והוא בודד. הסיפור מלווה את מחשבותיו של הלוויתן העגום והבודד, שממשיך לקוות שימצא בת זוג שתהיה גדולה מספיק, כך שתהיה מתאימה לו. בת-הזוג שהוא מוצא היא צוללת קטנה..

הסיפור על האם שנהפכה לעפיפון הוא אחת ההמחשות היותר מחרידות לעוצמתה של אהבת-אם המוכנה לעשות הכול על מנת להציל את בנה.

לאורך הסיפורים נשזרים חייהם של בני-אדם ובעלי חיים, פיל, תיקן, זאבה, סוס, שמחשבותיהם אנושיות ורגשותיהם אנושיים ומיטיבים להמחיש לנו את זוועות המלחמה, את הרעב, החרדה, הבדידות.

"אם בסיפורי שבים ועולים בעלי חיים ובני אדם כחושים, אין זאת אלא משום שאני סבור כי זהו האמצעי הטוב ביותר להמחיז את תקופת המלחמה."

הבדידות שזורה לאורך הסיפורים. הילדה שננטשה על ידי אמה בשל מחלתה העלולה לסכן את כל קבוצת הנשים והילדים הנמלטים, הילד שמתחבא במקלט שחפר אביו ומשוחח עם אביו המת, בעוד אימו קרה וכועסת כל הזמן. מבחינה זו אין אלו רק סיפורי מלחמה, אלו סיפורים אוניברסאליים של בדידות קיומית, של אובדן של קשר אנושי, של אובדן והרס של כל מה שיפה וחשוב- משפחה, קהילה, עיר המגורים, הגאוה הלאומית.

סיפורי הילדים האלה, מיטיבים אם-כן להעביר את המסר: מלחמה היא דבר מחורבן, הרסני, ואין צד אחד שצודק, מול צד אחד מרושע, יש פשוט אנשים, בני אדם, ילדים, בעלי חיים, שנהרגים, נפצעים, סובלים.

שיר אלבמה

שיר אלבמה – ז'יל לרואה
הוצאת מחברות לספרות 176 עמ'

"אהבנו
כל כך
וגם
הכאבנו
קשה לי
לנשום
 מה קירב אותנו זה לזה? השאפתנות, הריקוד, השתיה – כן, כמובן. התשוקה המכשפת לנצוץ. שום רקיע לא היה רם או עצום מספיק." עמ' 129
 זלדה סייר, יפהפיית הדרום, בתו של שופט, נכדתו של סנטור, בת זקונים אריסטוקרטית, היא נפש חופשייה הנאבקת על הזכות לבטא את החיים הגועשים בה. זלדה פוגשת את סקוט פיצג'רלד במסיבה, הוא מתכוון להיות סופר, וחייהם נקשרים ביחד בקשר גורלי שיהרוס את שניהם.
"מיום שנתקלתי בו לראשונה, לא פסקתי לחכות. ולהתקיים, למענו, עמו, כנגדו."
 השניים מתחתנים, שלא לשביעות רצון הוריה של זלדה, אשר לא טורחים להגיע לחתונה. יחד הם הופכים לזוג נוצץ בחברה הגבוהה בניו יורק, חיים את ימי הג'אז של שנות ה-20, עוברים לפאריז וחיים בחבורת "הדור האבוד". הרבה אלכוהול, קוק, מין, ריקודים, בילויים עד סוף הלילה. זלדה חיה על סלט תרד וכוס שמפניה, נערות אחרות שמנסות לחקות אותה מתמוטטות ולא עומדות בכך. אבל זלדה עתידה לגלות ששאיבה אינסופית ממאגר האנרגיות של הגוף, יש בצידה תג מחיר. והמחיר שהיא תשלם על אורח החיים הפרוע שלה, הוא מחיר כבד.
 הרומן מספר על הקשר בין השניים, קשר בל-יינתק ובו בזמן קשר הרסני. שני בני אדם שלא יודעים שובע ונידונים לאכזבה. יותר משסקוט אוהב את זלדה, הוא חפץ בה. לא במובן המיני, דווקא, במובן הרכושני. סקוט מקנא לה, שולל ממנה את האהבה היחידה שיכולה הייתה להיות לה, עם גבר אחר. ויותר מזה, הוא גונב את כשרון הכתיבה שלה, משתמש בחומרים שלה כשלו.
 וזלדה מתחבאת כדי לכתוב, מחביאה את מחברותיה כדי שבעלה לא יגנוב ממנה את מה ששלה.
 "יש כאלה שמתחבאים כדי לגנוב, כדי להרוג, כדי לבגוד, כדי לאהוב, כדי להתענג. אני נאלצתי להתחבא כדי לכתוב. הייתי רק בת עשרים כשנפלתי ברשתו – ברשותו – של גבר המבוגר ממני אך במעט, שרצה לשלוט בחיי ועשה זאת רע כל כך."
 בשביל זלדה, הכתיבה היא כורח: "אנשים סבורים שכתיבה היא שיחה ארוכה שאדם מנהל עם עצמו.... ואילו אחרים חושבים שלכתוב זה להישכב לפני איזה אדון פרויד. אבל לא: לכתוב משמעו לעבור מיידית לדברים הרציניים, לגיהינום הישיר, לגריל המתמשך, שמקרי אושר נמזגים בו לפעמים במתח של אלף וולט."
 חלק גדול מחייה מבלה זלדה בבתי משוגעים, בזמן שסקוט הולך ומידרדר.

מעשה הדובדבן

מעשה הדובדבן – ג'נט ווינטרסון[

הוצאת ינשוף, 159 עמ'.

על מה הספר? אפשר להיעזר בכריכה האחורית המספרת לנו כי מדובר על אישה, ענקית שיכולה להעיף פיל לחלל ולהחזיק תריסר תפוזים בפיה, אשר מוצאת תינוק ברפש על גדת התמזה. היא מאמצת אותו וקוראת לו ג'ורדן, על שם נהר. כשהוא גדל הוא הופך לימאי מגלה ארצות שמפליג למסעותיו בעוד היא נשארת להילחם לצד המלך בתקופת המהפכה בבריטניה של המאה השבע עשרה, ולהתמודד עם המגפה הגדולה.

 זה סיפור המסגרת. אז על מה הספר? פרט לאישה הגדולה וג'ורדן יש עוד דמויות בספר, אנשים שהם פוגשים, וגם אנשים שהם בני דמותם, אבל מזמן ומקום אחרים בהווה. יש קטעים שמזכירים את איטאלו קלווינו ב"הערים הסמויות מן העין". הספר עושה שימוש באגדה ידועה על שתים עשרה הנסיכות הרוקדות שנעלמות בכל לילה, ובבוקר הן ישנות במיטתן אבל הנעליים שלהן בלויות מאד. קלי לינק עשתה גם היא שימוש בסיפור הזה במסגרת "דברים מוזרים קורים", ספר שאכן בעיקר קורים בו דברים מוזרים, שלעתים חשתי שעצם העובדה שהמשכתי לקרוא אותו עד הסוף הוא הדבר הכי מוזר שקורה. אבל לא כך לגבי "מעשה הדובדבן". הו לא. הספר בהחלט תופס אותך מבלי שתבין מה בדיוק נחת עליך. מצד שני, לאורך הספר פעמים רבות אתה מוצא את עצמך שואל מה בדיוק הענין, האם זו התחכמות או שבאמת יש לה מה להגיד?

 אז על מה הספר? הספר נוגע בהרבה סוגיות. ההיסטוריה האנושית כמלמדת על הטבע האנושי. בחלקים של המאה ה-17 על המלוכה, והדת, על פוריטניות ועל יחסי מין ביזאריים, בחלקים של המאה העשרים על פוליטיקה וכלכלה ועל המפעלים המזהמים, ועל פמיניזם. הספר מציב שאלות: מה זו אהבה? מה טבעו של הזמן? מה זו שפה ומה עושות המילים? מה טיבו של המסע של החיים שלנו, ומה בין המציאות החיצונית, הנראית לעין, לבין החיים הפנימיים, שאין בהם מהלך רגיל של זמן, שאין בהם חוקים וכללים:

 "המחשבה על הזמן פירושה להכיר בשתי אמיתות סותרות: שהחיים החיצוניים שלנו מנוהלים על ידי עונות השנה והשעון, ושחיינו הפנימיים מנוהלים על ידי משהו הרבה פחות רגיל – דחף דמיוני העובר דרך תכתיבי הזמן ומתיר לנו להתעלם מגבולות הכאן והעכשיו ולחלוף כמו ברק לאורך גליל הזמן הטהור, שמשמעו מעגל היקום כל מה שהוא מכיל או אינו מכיל."

הספר לא קל לקריאה. פעמים רבות מצאתי את עצמי שואלת 'מה היא רוצה ממני, הסופרת הזו?!' התלבטתי אם להמשיך לקרוא. אבל הספר מתחיל טוב, וזה סיקרן להמשיך. כשהגעתי לקטע (עמ' 87) שמתאר את המסע, נכבשתי שוב. "במסע הזה, לזמן אין כל משמעות, לחלל ולמקום אין כל משמעות. את כל הזמנים ניתן ליישב, בכל המקומות ניתן לבקר. המחשבה יכולה להפוך את האוקיינוסים לבריכות במהלך יום יחיד. יש אנשים שמעולם לא חצו את הארץ שבה נולדו, אך נסעו בכל העולם. המסע אינו קווי, הוא תמיד נע קדימה ואחורה, מתכחש ללוח השנה, לקמטים ולמתאר הגוף. העצמי אינו מוכל ברגע כלשהו או במקום כלשהו, אולם רק במפגש הרגע והמקום אפשר לצפות בָעצמי, לרגע, נעלם דרך דלת שנגוזה באחת."

 יש בספר חלקים שהסופרת איננה חוסכת מאיתנו תיאורים מפורטים של כל הגועל והאימה שבמאה ה-17 עם בתי הזונות וההוצאות להורג והגופות של מי שנספו במגפה.

ואז הגעתי לפרק על טבעו של הזמן וחשבתי לעצמי, שמה זה משנה איך קוראים לספר הזה, או האם באמת התכוונה ווינטרסון לספר סיפור או שפשוט מצאה כמה ניירות ועיפרון והעלתה עליהם מחשבות. היה שווה כל העצים והדבק והצבע לכריכה והדיו רק בשביל הפרק הזה, המרהיב.

האם אני ממליצה על הספר? ובכן, לא כל אחד יתחבר לסיפור הסוריאליסטי הזה. מצד שני, יש כאן פנינים מבריקות. הספר שלי מלא בסימונים במרקר צהוב. ואסיים בציטוט (וזה קשה לבחור רק אחד!):

"בבית ספר למחול במקום מרוחק, מלמדת פורטונטה את תלמידיה להפוך לנקודות אור...... היא מאמינה שאנחנו יצורים שידעו לעוף פעם ונפלו. היא אומרת שהאור דולק בגופינו ומאיים לכלות אותנו בכל רגע. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שרבים כל כך מאיתנו נעלמים?"