מדרש בסוד הפכים

מדרש בסוד הפכים, זהות מוסרית עברית – יהודה ליאון אשכנזי (מניטו)

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 261 עמ'

הספר מכיל 13 שיעורים המכונסים בארבעה שערים, תורגם ונערך על ידי הנכד איתי אשכנזי מצרפתית לעברית. הרב אשכנזי למד לימודי קודש בצד לימודי תלמוד, לימודי קבלה, ולימודים אקדמיים בחוגים לפילוסופיה ופסיכולוגיה. רוחב ההשכלה ניכרת בשיעורים המעמיקים וברוחב היריעה שנפרש על ידי הרב אשכנזי בנושאים השונים.

ב"מבוא לתורה" מוסבר כי סיפור התורה מסביר מהי משמעות ההיסטוריה האנושית ולאן מועדות פניה במימד הכלל אנושי ובמימד הפרטי. יש דרך יהודית, מסורת ייחודית של לימוד ושל חדירה לאמת של הכתוב, דרך שנמסרה במהלך שלושת אלפים שנה של לימוד מדוקדק, מתוך מסירות נפש, לימוד חי, והיא השתרשה בעומק נשמת היהודים.

הרב אשכנזי מנתח סוגיות כגון אמת ומציאות, טוב ורע, הצדק בין חוק ומוסר, המשפט, קדושה, מהי זהות יהודית, על לשון הקודש, מיהו האדם, מה משמעות הזוגיות והאחווה, מה משמעות התולדות המתוארות בתורה, ומה המטרה של כל זה. הוא מסביר את משמעות רצף הזמן, את ההבדל בין חווית הזמן הנמדד על פי השמש לתפיסת הזמן הירחית, ההבדל בין שינוי לבין חידוש.

הניתוח המעמיק והמרתק מספק נקודת מבט של פנימיות ותוכן, על פני צורה חיצונית מתעתעת. ביליתי שעות רבות ומענגות של חקירה לתוך נבכי הדברים, וגם אם לא בכל דבר הסכמתי או קיבלתי, הרי שללא ספק החכמתי מאד כתוצאה מקריאת ספר זה.

בכוונתי לחזור ולקרוא בספר זה שוב, ולהוסיף ללמוד מהאוצר הזה.

אביא כמה ציטוטים שיעוררו את התיאבון לקריאה ולימוד בספר זה:

"מהות קיומו של האדם היא התהוות מתמדת. הדעת היא המשלימה את האדם והיא המעניקה לו את כבודו כאדם."

"האדם אינו קיים אלא מתהווה. וזו הסיבה שהוא מצוי בתוך היסטוריה, בתוך סיפור. עליו לדעת ששלמותו נעוצה בחוסר שלמותו וכי אצילותו נובעת מן המאמץ להשלמה עצמית – מאמץ תמידי. מעיקרון זה נובע שוויון רוחני מוחלט בין כל בני האדם: בכל מדרגה שבה האדם נמצא בדרכו להשלמה, הוא אינו נשפט על פי מידת שלמותו אלא על פי המאמץ שהוא משקיע."

"האדם נברא מצומצם.. השלמתו של האדם הוא הזולת.."

סיפורי מסתורין ופנטסיה

סיפורי מסתורין ופנטסיה – אדגר אלן פו

הוצאת ספרים לדורי, 207 עמ'.

קובץ של 12 סיפורי מסתורין ואימה שנכתבו על ידי אדגר אלן פו במחצית המאה ה-19. זהו קובץ סיפורים גותיים, אפלוליים, מסתוריים, מכושפים. אודה ואתוודה, שבמהלך הקריאה, נמשכתי ונדחיתי מהסיפורים בו בזמן. מצד אחד, הגאונות של פו, שיצר את הז'אנר של סיפור בלשי וסיפורי מסתורין, הבהירות השכלית של הניתוח והתיאורים של הדרך שבה ידידו של המספר, האביר דיפן, מלקט את העובדות ומסיק מהן את המסקנות הנכונות, בסיפורים "מעשי הרצח ברחוב מורג", "תעלומת מרי רוז'ה", או חבר אחר של המספר, מר לגראן המצליח לפענח את המפה המובילה לאוצר בסיפור "חיפושית הזהב" בדרך מושכלת. אלו שלושת הסיפורים שמצאו חן בעיני במיוחד.

אבל, חלק מהסיפורים כל כך אפל וקודר, מסויט, מועלה מתוך נפש מעונה וסוערת, שפשוט לא נעים לקרוא.

מה שמקשה עוד על הקריאה הוא הסגנון המסורבל, שקשה לי לדעת אם זו השפה או התרגום המיושן. בכלל, האנכרוניזם הדביק במידת מה את הסיפורים כמו שניתן לראות בדוגמא במשפט המצוטט: "במילים 'בריונים שלא היו להם מטפחות כיס' מתכוון העורך לסוג הירוד ביותר של פושעים. ברם, דווקא ברנשים כאלה נושאים עימם מטפחות תמיד – גם אם הם חסרי כתונת לגופם. בוודאי היתה לך ההזדמנות להבחין עד כמה נהייתה המטפחת, בשנים האחרונות, הכרחית לאיש ההפקר הגמור." כן, ללא ספק. אני בטוחה שלאלפרונים יש אוסף שלם של מטפחות כיס בארון, ליד אוסף השלדים והגולגלות.

יותר מדי נינה

יותר מדי נינה – דלית אורבך

הוצאת ידיעות אחרונות, 342 עמ'.

תמצית: מפגש בין שתי תאומות זהות שהופרדו בלידתן, המעמת כל אחת מהן עם החוסרים שלה וגורם להן להחליט להחליף את החיים שלהן. כל אחת נכנסת לחיים של אחותה.

זוכרים איך כשהיינו קטנים, היינו משתהים לעתים על מילה כזו או אחרת, מגלגלים אותה על הלשון, טועמים אותה, תוהים על הצליל המוזר שהיא משמיעה, משתהים איתה עד שהמשמעות שאמרו לנו שיש למילה הזו, מצליחה להגיע ולהדביק את הצליל?

זוכרים את המשחק שלהגיד את המילה שוב ושוב, עד שהיא מתנתקת מהתוכן שלה, והופכת לצליל מוזר "סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר סַפָּר"- "פרסה"?

דלית אורבך היא אמנית של משחק במילים מדויקות וחדות, של הצבת מראה מול משפטים שגורים, מחשבות רגילות, מול מה שאנשים התרגלו לחשוב, או להגיד, בלי לתת את הדעת יותר מדי. היא מציירת את הביטויים המקובלים בציורים עזי מבע, דבר המעמיד את הביטוי למבחן מיידי.

בכך, עושה אורבך את מה שסופר טוב אמור לעשות: לגרום לקורא לחשוב מחדש, על דברים שכבר חדל לחשוב עליהם.

אבל, היא לא עושה זאת רק עם מילים, היא עושה זאת עם אנשים, עם מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו, כ"עצמנו" או חלק מעצמנו:

"כשפוגשים חולי נפש על בסיס יומיומי, מגלים בנוף המוכר של עצמנו הרים וגבעות חדשים. כאלה שלא ידענו על קיומם. כאלה שהיו קבורים עמוק ולפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, מתנוססים לפנינו כמו שרשרת הרי הפירנאים. וביניהם מסתתרים חיות פרא ושברי זכויות. זה מה שעושה המפגש עם הטירוף."

ומה יקרה כשהאחיות יחליפו את חייהן זו בשל זו? מה מתרחש, למעשה, כשאנחנו חיים את החיים של עצמנו? האם אנחנו זוכרים שזהו מעין משחק, ושמותר לפעמים לשבור את הכללים כדי לא להישאר תקועים בתוך אותו דבר, לפני שבדקנו שזה בדיוק הדבר שאנחנו רוצים לחיים שלנו?

"החיים שלי הם שלך. מה שתרצי לעשות – תעשי. אל תשאלי אפילו. זה משחק, קלרה, ואלה החוקים שלו. אין אחרים"

ואם משהו לא מסתדר, לא מתאים, מה אם הקלפים שחילקו לנו ב"משחק החיים" הזה, מה שקיבלנו זה לא מה שרצינו?

התשובה של נינה מאד פשוטה:

"תתעשתי. תאלתרי. תבני את העולם מהקוביות שיש לך. תפסיקי לפחד שייקחו לך ויאכלו לך וישתו לך. זה פתטי,"

ההחלפה הזו לא מתרחשת רק ביקום של נינה-קלרה. כל דמות בספר, חיה סוג של החלפה, או תחליף-מציאות. כל אחד מאיתנו עלול לגלות שהוא חי תחליף של חיים

"כולנו תחליף. תחליף חיוור לפנטזיה שאנחנו ממציאים לעצמנו. לשלם ולעגול שלא קיים."

כל ילד חווה בשלב מסוים את הפנטזיה הזו, שהוריו הם לא באמת הוריו. שההורים האמיתיים שלו הם אנשים מושלמים. כל ילד חווה מתי שהוא את הסטירה של המציאות.

"הרגשתי כאילו החיים ניגשו אלי, נעמדו קרוב-קרוב לפני, עד שיכולתי להריח את הבל פיהם, ואז נתנו לי סטירת לחי מצלצלת."

אבל אורבך אומרת לנו, שהנוכחות, או הנפקדות של אנשים בחייהם, היא לא ערך מוחלט. השאלה היא, מה המהות של האדם וכיצד הוא משפיע על המעגלים הקרובים של חייו. כל אדם, אומרת לנו אורבך, יכול להיות מקסים ומצחיק בנסיבות מסויימות של חייו, נגיד, במסגרת עבודתו, ולעומת זאת שקט וכבוי במקומות אחרים. אנחנו לא אחידים.

בספר, חגי מספר על אביו: "הוא פשוט לא היה. אי-הנוכחות שלו הצילה את כולנו. ועל כך אני מודה לו." לעומת זאת, ניצה מספרת על אביה: "האיש האחד הזה, שחסר לי כל כך. שנפקדותו נכחה בחיי יותר מכל אדם אחר."

בין ההיעדרות הברוכה, לבין הנפקדות החולשת על תחושת החוסר, דלית אורבך משרטטת ביד אמן את כל הניואנס של רגשות של ילדים כלפי הוריהם. וזה עוד נושא שאורבך נוגעת בו ביד אמן רגישה. מערכת היחסים בין הורים וילדיהם, האופן שבו החיים עיצבו, או חישלו, או פגמו בהורים, משתלשל הלאה לדור הבא. חוסר האפשרות להימלט מהגורל המוכתב מראש, עוד בטרם נולדת. כיצד ניתן להימלט מהתכתיב הכובל של קשרי החיים שלך? האמנם, רק על ידי בריחה והינתקות מוחלטת, האם אפשר להימלט מהכלא שבנית לעצמך רק דרך שבירה של כל הכלים?

"לבסוף אכבה את כל האורות, אטול איתי את ארבעים ושלוש שנותי ואת שיערי המקליש מעט, ארכוס את החדר והמבואה ואצא מכאן, משאיר מאחורי חיים של אנשים אחרים."