יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

נוילנד

נוילנד – אשכול נבו
הוצ' זמורה-ביתן, 550 עמ'

אם הייתי כותבת "וואו", שמה נקודה ומסיימת בכך את הסקירה, לא הייתי חוטאת למה שאפשר לחוש מקריאת הספר הזה. 
זהו ספר רחב יריעה שמשלב סיפור על שתי משפחות, לאורך כמה דורות. הסיפור משלב את ההיסטוריה של העם היהודי, שואה, מעפילים, ציונות, קיבוצים, מלחמות, נפגעי הלם קרב, וגם מערכות זוגיות מעורערות, ולא פוסח גם על כל המשקל הנוראי של אהבה ואחריות ואשמה ותקווה שרובץ על כתפיו של הורה. כל זאת, דרך אנשים / 'דמויות' שנבנות היטב, עגולות, משכנעות, דרך אירועי חיים שיכלו להיות של כל אחד מהקוראים.
הסופר מצליח לתפוס את מהות הישראליות בדרך חזקה, צורבת, עצובה, כואבת, אבל מלאה בתקווה.
בעמ' 260, אחד התיאורים היותר מרגשים בספר. שירת התקווה, מושרת בפיהם של אנשים בשתי אוניות מעפילים. המשמעות של המילים, להיות עם חופשי בארצנו. עוד לא אבדה תקוותנו. אנשים שהצליחו לצאת בזמן, לפני התופת, שעתידים לגלות מהר מאד, שהם ניצולי שואה או- כפי שנבו מכנה אותם "מחמיצי שואה".

כפי ששם הספר מרמז, הספר מנסה לייסד, או להציע, רעיון לארץ חדשה, מולדת טובה יותר לעם היהודי, ואולי לא רק ליהודי. זה יכול היה להיות חלק יותר חלש בספר, אבל, אולי בכל זאת יש רצון ותקוה ונכונות של אנשים לצאת מגדרם כדי לשנות משהו בדרך ההתנהלות של כולנו כאן, כדי שהחיים לא יהיו רק השלמה עם מה שאי אפשר לשנות. הספר ללא ספק מציב מול פנינו מראה די אכזרית של מציאות החיים שלנו כאן, שגורמת לכל אחד מאיתנו להיות קצת פגוע קרבות, קצת פצוע בנפש. החיים בארץ הזו תובעים את ליטרת הדם שלהם ואין מנוס.

אז איך זה שאנחנו שורדים כאן, ואפילו יודעים לשמוח ומלאי אנרגיה? התשובה של נבו, בספר היא זו: היהודי הוא אדם נודד. כל הזמן. או שהוא נודד בפועל, או שהוא נודד במחשבות. כך הוא יודע לשרוד.
"כל מי שיושב בבית הקפה הזה יושב גם במקום אחר עכשיו, בראש שלו, עם מישהו אחר..... התל אביב הזו שלכם, נו – איך הייתם מסוגלים לסבול אותה אם לא הייתם מדמיינים עיר אחרת, יפה ממנה, כל הזמן? והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ... רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים, ולהישאר."

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

חיים על נייר זכוכית

חיים על נייר זכוכית – יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרי חמד, 364 עמ'

קניוק מספר על התקופה שבה חי בארה"ב, בעיקר בניו יורק ולמד לאהוב את הג'אז. די מעניין בעיקר החלק שמספר על המפגש עם המוזיקאים, פחות החלקים שמספרים איך שהוא מחפש עוד אישה ועוד זיון. מפליא אותי תמיד איך הוא זוכר דברים לפרטי פרטיהם, עד הפרט הקטן ביותר. חייבת לציין, שהשיטה של קניוק של כתיבה בזרם מחשבה ללא הפסקות ואף בלי חלוקה לפרקים או לפסקאות (!), די מתישה. 364 עמודים צפופים בלי מרווח נשימה. בינתיים הפסקתי בעמ' 85. זה פשוט מייגע. למרות שזרועים בו פניני משפטים, זה הפסיק להיות כייף. פשוט אי אפשר עם הגודש הזה של פרטי פרטים שמחליפים נושא בתזזיתיות.
ציטוטים יפים:


"היא שרה, פרח לא מסביר את עצמו, אש לא מסבירה את עצמה ואהבה איננה מסבירה את עצמה. היא אהבה כמו שדיברה, חשבה שאני מחניף לה ולא התעניינה במה שאמרתי לה על רמברנדט או ורמיר, שניסיתי אז להבין מנין מגיח האור לציורים שלו."
היא שאלה אם בשביל לנגן ג'אז צריך לסבול. פתאום הוא נראה עליז. הביט בה וצהל: בטח. רק לסבול. אין לך מושג כמה, אם אתה רוצה לנגן אתה מוצא את הסבל ומשתמש בו."
"הג'ז זרם לתוכי. ההומור העצוב של הנגנים. בילי הולידיי לקחה צלילים ששרה כמו שאורגים שטיח עצוב והיתה לוקחת אותי לטיולים ודיברתי והיא הקשיבה או אולי לא"

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

המדשאה

המדשאה – מרי וזלי
הוצאת זמורה ביתן, 335 עמ'

אוגוסט שנת 1939 חמישה בני דודים נפגשים בבית דודתם (אשת דודם למעשה) בקורנוול לביקור השנתי הקבוע בחופשת הקיץ. המלחמה פורצת, והסיפור נע בין קורנוול ללונדון בתקופת המלחמה, המחסור, המסיבות, ההומור המיואש, והעתיד וההיזכרות באירועי אותה שנה.
מרי וזלי התחילה לכתוב בגיל שבעים (!) והספיקה לכתוב כעשרה ספרים. קראתי ואהבתי שניים מספריה – "הפיקניק האחרון" ו"כנפי הדמיון". אבל את הספר הזה הפסקתי לקרוא אחרי כשליש מהספר. זה לא בהכרח הספר, אולי זו לא התקופה הנכונה עבורי איתו. אבל נראה לי שאחרים יכולים למצוא עניין בספר ולכן למרות שלא סיימתי אותו אני שומרת על גישה חיובית כלפיו..