יום שבת, 16 בדצמבר 2017

חיים על נייר זכוכית

חיים על נייר זכוכית – יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרי חמד, 364 עמ'

קניוק מספר על התקופה שבה חי בארה"ב, בעיקר בניו יורק ולמד לאהוב את הג'אז. די מעניין בעיקר החלק שמספר על המפגש עם המוזיקאים, פחות החלקים שמספרים איך שהוא מחפש עוד אישה ועוד זיון. מפליא אותי תמיד איך הוא זוכר דברים לפרטי פרטיהם, עד הפרט הקטן ביותר. חייבת לציין, שהשיטה של קניוק של כתיבה בזרם מחשבה ללא הפסקות ואף בלי חלוקה לפרקים או לפסקאות (!), די מתישה. 364 עמודים צפופים בלי מרווח נשימה. בינתיים הפסקתי בעמ' 85. זה פשוט מייגע. למרות שזרועים בו פניני משפטים, זה הפסיק להיות כייף. פשוט אי אפשר עם הגודש הזה של פרטי פרטים שמחליפים נושא בתזזיתיות.
ציטוטים יפים:


"היא שרה, פרח לא מסביר את עצמו, אש לא מסבירה את עצמה ואהבה איננה מסבירה את עצמה. היא אהבה כמו שדיברה, חשבה שאני מחניף לה ולא התעניינה במה שאמרתי לה על רמברנדט או ורמיר, שניסיתי אז להבין מנין מגיח האור לציורים שלו."
היא שאלה אם בשביל לנגן ג'אז צריך לסבול. פתאום הוא נראה עליז. הביט בה וצהל: בטח. רק לסבול. אין לך מושג כמה, אם אתה רוצה לנגן אתה מוצא את הסבל ומשתמש בו."
"הג'ז זרם לתוכי. ההומור העצוב של הנגנים. בילי הולידיי לקחה צלילים ששרה כמו שאורגים שטיח עצוב והיתה לוקחת אותי לטיולים ודיברתי והיא הקשיבה או אולי לא"

אין תגובות: