יום חמישי, 26 בינואר 2017

קורליין - ניל גיימן

קורליין – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 132 עמ'


זהו ספר לכל גיל, לכל מי שעדיין חי בו הילד שמאמין שבחושך, בחדר שלו, מתחבאים דברים שאין להם שם.
כמובן, שהחדר הזה יכול להיות בתוך הנשמה שלנו, עם כל הדברים שנמצאים שם ואין לנו דרך להגיע אליהם, או שאנחנו מעדיפים לא להביט בהם.
 ולכן, למרות שהספר מזכיר את "אליס בארץ המראה", וגם את "האריה, המכשפה וארון הבגדים", זה לא ספר לילדים. או לפחות, לא רק.
 ניל גיימן בורא אגדות מודרניות שבהן הפנטסיה והקסם והבלתי-אפשרי זולגים ומחלחלים לתוך היומיום בדרכים שבתחילה נראות לגמרי טריוויאליות, עד שפתאום משהו הופך את הכול למוזר מדי, ואפילו מאיים.
קורליין היא ילדה בת 11 שעוברת עם הוריה לדירה בבית ישן במקום מבודד למדי, ועתידה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש. בינתיים עדיין חופש, הוריה עסוקים בעבודה ומבקשים שהיא לא תפריע להם, והיא משתעממת, ולכן יוצאת לסייר בבית ובסביבה. היא פוגשת את השכנים המוזרים – שתי זקנות שמגדלות כלבים ופעם היו שחקניות תאטרון מפורסמות, זקן שמאלף עכברים ויום אחד הם ייצאו במופע מוסיקלי. ויש גם חצר ענקית עם גינה, ובאר חסומה ויער. ביום גשם היא נאלצת להישאר בדירה, ובמסגרת הסיורים המשועממים בתוכה, (כמה חלונות יש בבית, כמה דלתות?) היא מגלה דלת שנפתחת לשום מקום, לקיר לבנים שכנראה נבנה כדי לחלק את הקומה לשתי דירות. אבל לילה אחד, קורליין עוקבת אחרי צל שחומק בחדר, ומגלה שהדלת לא נפתחת אל קיר. היא עוברת לדירה בבית אחר, הזהה לבית שלה, ובה הורים אחרים שדומים להורים שלה אבל מרעיפים עליה תשומת לב ואהבה, בחדר שלה ארגז עם הרבה צעצועים מוזרים ומרתקים. כאן מתחיל הסיפור. כמו בכל סיפור אגדה טוב, יש דברים רעים שאורבים, יש אנשים כלואים, וקורליין תצטרך להתמודד עם הפחדים שלה בהרבה אומץ ותושייה ולהציל את כולם, ואת העולם.
 בתוך התהליך היא תתבגר ותגלה דברים חשובים על עצמה, כמו למשל התובנה הבאה: "אני לא רוצה את כל מה שאני רוצה. אף אחד לא רוצה. לא באמת. איזה מין כיף זה יהיה אם אני פשוט אקבל את כל מה שאני רוצה? סתם ככה, ובלי שום משמעות? מה אז?"
 ניל גיימן מעגן בספריו מחשבות מעניינות על זהות, זיכרון, מה המשמעות של שם, האם השם של הדבר בונה את המשמעות שלו?
"לחתולים אין שמות", אמר החתול.
"לא?" שאלה קורליין.
 "לא", אמר החתול. "לכם, בני האדם יש שמות. זה כי אתם לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צריכים שמות."

סדרת ספרי היקום של אנדר

אורסון סקוט קארד הוא סופר ענק. הוא בורא עולמות. קארד כותב סיפורים שגורמים לך להיכנס לתוך עולם, שמרתקים אותך, סיפור טוב, מהודק. מתחילים לקרוא ומיד עולם שלם קם ועומד ואנו בתוכו, מתבוננים באנשים (לא "דמויות") חיים, שלמים, מורכבים, הוא מתאר מצבים, מנתח מורכבויות של הפסיכולוגיה האנושית, מאפשר לנו להבין מה גורם לאנשים לפעול באופן שהם פועלים. הוא מעביר מסרים עמוקים, חשובים, בלי לוותר על קו עלילה רציף, מרתק, משכנע. סדרת ספרי היקום של אנדר היא סדרת "המשחק של אנדר" ושלושת המשכיו- קול למתים, קסנוסייד, ילדי המחשבה וסדרת הצל- "הצל של אנדר", הצל של ההגמון, בובות צללים, הצל של הענק, ו"אנדר בגלות" הספר התשיעי שמתאר את מה שקרה בין הפרק ה-14 וה-15 של "המשחק של אנדר".
אלו ספרים כל כך טובים, שאני לא יודעת באילו מילים להשתמש כדי לשכנע אתכם לקרוא אותם, את כל התשעה, בזה אחר זה. נדמה לי שספרות טובה היא כזו, שבשלב מסוים מעבירה אותך למקום שמעבר למילים, מקום שבו אתה יודע שהועשרת, שחייך התמלאו במשהו טוב.
בסדרת הספרים הזו קארד מאפשר לנו לראות את הרוע הטמון בכל אחד ואחד, את האפשרות הזו של רוע, אבל נותן גם לראות את הטוב הטמון בו. הוא פותח ומראה את המשמעות העמוקה, הדתית, של הבחירות שאדם עושה בחייו, מהקטנות והבלתי משמעותיות לכאורה, ועד להחלטות הרות הגורל, את המשמעות של הבחירה שלא לקחת את הדרך הרעה, או של ההתמודדות הבלתי פוסקת עם המעשים שכבר עשינו, ככל שאנו מאפשרים לעצמנו להבחין בכך ולהיות מודעים לרחשים הנסתרים בנפשנו.

ולבסוף, קארד מאפיין את החשיבות הרבה של חיים כקהילה, של התבוננות על חיי האדם לא כ"בדד ישכון", לא כגוף נפרד, כי אם כחלק ממשפחה, כחלק מהקהילה שבתוכה הוא חי, כחלק מהגזע האנושי, כפרט בקהילת החיים התבוניים ביקום בכללותו. רק התבוננות כזו, במעגלי החיים שבתוכם אנו מתקיימים, מאפשרת- או אולי מחייבת - את קיומו של מצפון פעיל ויעיל, שמנתב את דרכנו.

באקורד הסיום, ב"אחרית דבר" לספר 'אנדר בגלות', מאפשר לנו קארד להכיר את קהילת הקוראים הראשונים שלו, שבתוכה הוא מתקיים, הקוראים שמקבלים את פרקי הספר ומעירים הערות, מאפשרים לו לתקן ולשפר ולכתוב מחדש, לוודא שקו הזמנים והעלילות והפרטים נכון ומדויק ככל הניתן על פני כל הספרים והעולמות שברא. וזו הצצה מרתקת לעבודתו של סופר אמן.