המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים – רנסום ריגס

הוצאת כתר, 360 עמ'.

ג'ייקוב מספר לנו "נהגתי לחלום שאני נמלט מחיי השגרתיים, אבל החיים שלי לא היו שגרתיים. פשוט לא שמתי לב עד כמה הם יוצאי דופן."

גם אני חושבת שהחיים שלי נראים שגרתיים אבל בעצם הם יוצאי דופן.

אבל אל תתבלבלו. זה לא מסר ניו אייג'י. החיים של ג'ייקוב באמת יוצאי דופן. נכון, הוא חי חיים שגרתיים לגמרי בבית אמיד מאד בפרבר אמריקאי בפלורידה. אבל יש לו סבא יוצא דופן, שבילדותו סיפר לו סיפורים מרתקים על ההרפתקאות שלו. הוא גדל בבית יתומים, לחם במלחמות, חצה אוקיינוסים בספינות קיטור ומדבריות על גבי סוסים, הופיע בקרקסים, ובעיקר: לחם במפלצות.

סבא נולד בפולין אבל בגיל שתים עשרה שלחו אותו באונייה למעון לילדים בוויילס מפני המפלצות שרדפו אחריו ואחרי כל הילדים במעון, שהיו משונים. ילד אחד בלתי נראה, ילד שדבורים חיו בתוכו, ילדה שעפה באוויר וילדה שיכולה להרים סלעים כבדים. על המעון שמרה ציפור.

אבל כשג'ייקוב גדל מעט הוא הבין שמדובר בסיפורי אגדה, שהמפלצות היו בעצם אנשים שלבשו בגדים מעומלנים וצעדו בסך, ומה שהיה משונה בילדים היה שהם היו יהודים ובגלל זה המפלצות רדפו אותם.

האמנם?

כשג'ייקוב היה בן חמש עשרה קרה דבר איום ששינה את חייו. סבו נהרג על ידי מפלצת, אם תשאלו את ג'ייקוב שראה אותה, או על ידי כלבים תועים – אם תשאלו את הוריו ואת הפסיכיאטר שאליו שלחו אותו.

מכאן ואילך מתנהל מסע גילוי כשג'ייקוב נוסע עם אביו אל אותו אי בודד בוויילס ששם אמור להיות המעון. אלא, שהמעון הוא בית חרב והרוס מזה שנים רבות. מה, בעצם, יש לגלות?

כאן מתרחש הסיפור, במחוזות של קסם ואימה, של אגדה ושל חלום ושל מציאות אלטרנטיבית. של מעבר בלולאת זמן אל עבר שהפך להווה ממושך עבור הילדים והמעון שלהם. ושל בגרות ושל גילוי היכולת להילחם במה שמאיים לסכל את העולם כפי שאתה רוצה שיהיה.

"מאז ומתמיד ידעתי שהשמים אפופי תעלומות, אבל עד היום לא הבנתי כמה רבות התעלומות על פני כדור הארץ." וכך, ביחד עם ג'ייקוב אנחנו שבים ומגלים את המסתורין של החיים על כדור הארץ החביב שלנו.

הילדים במעון חיים בתוך לולאת זמן שמגינה עליהם מפני המפלצות. דבר זה מאפשר להם לא רק את הביטחון האישי, אלא גם התגברות על משך הזמן שעושה לכולנו את מה שהזמן אמור לעשות. אבל, אם חשבתם שיכול להיות נהדר לחיות כך צעיר ויפה לנצח, במזג אוויר אביבי ומושלם תמיד, עם אוכל טוב, ובית נקי, וחוף ים מקסים, וחברים טובים, תחשבו שוב. כפי שג'ייקוב מגלה, "נכון, מזג האוויר יפהפה והחיים דבש, אבל אם כל יום זהה לקודמו, ואם הילדים לא יכולים לעזוב, זאת אומרת שזה לא רק גן עדן אלא גם מעין כלא. אלא שהוא נעים ומהפנט עד כדי כך שעלולות לחלוף שנים עד ששמים לב לעובדה הזאת, ואז כבר מאוחר מדי, מסוכן מדי לעזוב. כלומר זאת אפילו לא החלטה, למען האמת. אתה פשוט נשאר. ורק כעבור זמן רב – כעבור שנים – אתה מתחיל לתהות מה היה קורה אילו עזבת."

יש כאן משל נפלא בפשטותו על מה שהחיים שלנו יכולים להיות, ועד כמה זה בידיים שלנו להימנע מלחיות בתוך כלא, כלוב של זהב שאנחנו יוצרים לעצמנו בגלל הפחד משינוי.

אבל כל הרהור מעמיק הוא על אחריותו של הקורא בלבד, הספר פשוט מספר לנו סיפור מרתק, קסום. העיצוב של הספר יפהפה, הדפים המקושטים של שמות הפרקים, והתמונות של הילדים שמלוות אותו. את התמונות קיבל הסופר בהשאלה מאספנים שנברו בתיבות עמוסות תצלומים בשווקי פשפשים ובחנויות עתיקות.

כבלי קסם

כבלי קסם – אורסון סקוט קארד

הוצאת אופוס, 463 עמ'

אורסון סקוט קארד הוא סופר נפלא. כבר כתבתי את זה בסקירת תשעת ספרי "היקום של אנדר". אורסון סקוט קארד הוא סופר ענק. הוא בורא עולמות. הוא כותב סיפורים שגורמים לך להיכנס לתוך עולם, שמרתקים אותך, סיפור טוב, מהודק. מתחילים לקרוא ומיד עולם שלם קם ועומד ואנו בתוכו, מתבוננים באנשים (לא "דמויות") חיים, שלמים, מורכבים, הוא מתאר מצבים, מנתח מורכבויות של הפסיכולוגיה האנושית, מאפשר לנו להבין מה גורם לאנשים לפעול באופן שהם פועלים. הוא מעביר מסרים עמוקים, חשובים, בלי לוותר על קו עלילה רציף, מרתק, משכנע.

כבלי קסם עוסק במיתוסים ואגדות. מה המקור הקדום של האגדות, שעוברות מדור לדור?

איוון בן העשר מגיע לקרחת יער בהרי הקרפטים, ורואה נסיכה יפה ישנה על כן מוקף בעלי שלכת, ובתהום. אבל מתחת לעלים רוחשת נוכחות מרושעת שמבריחה אותו. המשפחה- שחזרה ליהדות, עוזבת את רוסיה לארה"ב. כעבור עשר שנים, איוון הוא סטודנט, שהלך בעקבות אביו הפרופסור להיסטוריה, ועוסק בשפות ופולקלור. בגיל עשרים וחמש לאחר שנפלה חומת ברלין הוא חוזר לרוסיה כדי להשלים את הדיסרטציה שלו על מקורן של אגדות עמים.

אבל המניע האמיתי לנסיעה שלו הוא אותה תהום עגולה ביער, שנסיכה יפה נמה שם. הרגע שבו ראה אותה בפעם הראשונה, שינה את חייו לתמיד. איוון חוזר ליער, מעיר את הנסיכה הנמה, מציל אותה מהדוב ועובר בגשר בלתי נראה אל העולם במאה העשירית.

כעת יצטרך להתמודד עם עולם שבו הכישורים הנחשבים והנחוצים, הם דווקא אלה שאין לו, הרי אף ילד היום איננו עובר הכשרה בלוחמה בחרב וחנית. מצד שני, הכישורים שיש לו, כמו הידע שלו בשפות עתיקות מאפשר לו תקשורת.

במאה העשירית הדמויות מהאגדות הן אנשים ונשים אמיתיים, ואיוון נוטל חלק במה שיהפוך עוד מעט לסיפור אגדה או לסיפור היסטורי. מצד שני, כשאיוון והנסיכה קתרינה יעברו בגשר אל העולם של איוון בסוף המאה העשרים, הנסיכה נוכחת לדעת שלא פשוט להגיע לעולם בזמן אחר, ומה שפירשה כטיפשות של איוון, היא כעת מבינה שמדובר בצורך להסתגל לעולם שהקודים שלו שונים.

בסופו של דבר איוון וקתרינה יצטרכו להלחם בבאבה יאגה שמצליחה לעקוב אחריהם למאה העשרים ובחזרה, הם ימלכו בממלכה העתיקה באושר ועושר, והמילים 'עד עצם היום הזה' מקבלות משמעות חדשה ומעניינת, כיון שהם עדיין ממשיכים לחצות את הגשר בין הזמנים כדי לבקר את סבא וסבתא בארה"ב...

לעולם לא עולם

לעולם לא עולם – ניל גיימן
הוצאת אופוס, 280 עמ'

מי לא תוהה לפעמים, אם החיים שיש לו, הם כל מה שיש. לעתים, השאלה תעלה גם אם מדובר בחיים טובים, עבודה טובה, בית נאה, משפחה אהובה, לגור בעיר, לצאת לבלות. במסלול הטוב הזה יש מגרעת – השגרה כופה עלינו להיות מי שמצפים מאיתנו להיות.
ובתחושת המחנק של הכלא של הצפוי, האם זה כל מה שיש?
"לרגע, לא היה לו שמץ של מושג מי הוא. זו היתה הרגשה משחררת להדהים, כאילו היה חופשי להיות כל מי שירצה להיות: כל אחד - לנסות ללבוש זהות כלשהי. הוא יכול היה להיות גבר או אישה, עכברוש או ציפור, מפלצת או אל."
ריצ'ארד כנראה שאל את עצמו, מבלי להיות מודע לשאלה שפעפעה בתוכו. ריצ'ארד גר בלונדון מזה שלוש שנים, עובד במקום טוב, יש לו ארוסה יפהפיה גם אם די שתלטנית. הכל מתנהל במסלול הרגיל, עד שהוא נתקל בנערה פצועה על המדרכה, ומחליט לעזור לה. המעשה הזה מוציא אותו מחוץ למסלול חייו הצפויים, אל העולם של לונדון התחתית, שבה אנשים שנפלו בין הסדקים של העולם. לחרדתו הוא מגלה שהפך שקוף מבחינת האנשים בלונדון הרגילה. ריצ'ארד נאלץ לחיות בעולם החדש והמפחיד, שבו קסם ועוצמות, נערה ושמה דלת שמסוגלת לפתוח דלתות בכל מקום, אנשים שמנסים להרוג אותה, מלאך, איש שחי רק על הגגות, עכברושים חכמים, ואנשים שדוברים את שפתם, רוזן שחי בקרון רכבת, ציידת המחפשת אחר החיה שבמבוך מתחת ללונדון, ועוד טיפוסים צבעוניים ומוזרים. ריצ'ארד חובר לליידי דלת, לציידת בשם האנטר המשמשת כשומרת הראש שלה, ולמרקיז מסתורי שמסייע לדלת מסיבותיו. במסע המזכיר את מסעה של דורותי אל הקוסם מארץ עוץ, לכל אחד מהארבעה יש משהו שהוא רוצה להשיג, והרבה מה לאבד.
גיימן בורא עולם שלם, עם חוקיות משלו, דומה מאד לעולם שלנו אבל שונה, והשוני הוא שהופך אותו לכה מרתק, מסעיר וקסום. הספר שנון, מצחיק, מוזר ומפחיד ומאד סוחף. ועם כל אלה, הספר מעורר מחשבה, מעלה למודעות את אנשי הקצה המסתובבים בעולמנו בלתי נראים עבור האנשים ה'רגילים'.
הספר "מתכתב" עם שני ספרים אחרים שמאד נהניתי מהם "כריש זיכרון" ו"קוסם היונים" והוא מעלה שאלות מרתקות על זהות, על האנשים השקופים, על מה שבורגני ומקובל ונהוג, ועל חיים אחרים שמתנהלים בצד זה, ורובנו כנראה כלל לא מודעים להם. ועל המסתורין והפליאה שנעלמים מעינינו בשל מהלך חיינו השגור.
ציטוט מתוך הספר של שיחה שמעביר את כל מה שמצאתי בספר: הקסם, המוזרות, המיוחדות, הדיון בסוגיות כה מהותיות אבל באופן שנון ומשעשע:
"יש בלונדון בועות קטנות של ימים עברו, מקומות שבהם הדברים והמקומות נשארים כמו שהיו, כמו בועות בענבר", הסבירה. "יש הרבה זמן בלונדון, והוא צריך ללכת לאיזה מקום – לא משתמשים בכולו בבת אחת".
"כנראה אני עוד קצת שיכור", נאנח ריצ'ארד. "זה כמעט נשמע הגיוני".

ועוד משהו בעניין הספר המושך הזה. במאמר של ד"ר יואב בן דב ז"ל מצאתי משהו שמסביר איך לחיות באופן שנמלט מהציווי היומיומי של השגרה, מבלי ליפול בין הסדקים של העולם ולאבד את כל מה שטוב ונכון ומתאפשר בדרך החיים שבחרנו:
"בטכס כישוף יוצרים מעגל ונכנסים אליו, ובתוכו קורים דברים שחורגים לגמרי מהמציאות המוכרת, משהו שהוא ברמת טראנס. המכשפים חווים באופן אמיתי וברור דברים שבתפיסת המציאות הרגילה לא יכולים לקרות. אבל, ברגע מסוים הם יוצאים מהמעגל, וחוזרים לחיים שלהם, שבהם הם מתפקדים כאנשים רגילים. הדברים חייבים להיות בשליטה, וחייבת להיות יכולת לבחור לעבור בין העולמות. מי שנתקע בתוך העולם הזה הופך למשוגע שלא יודע איפה הגבולות. היה לי חבר שהוכשר ככהן וודו, והגיע להישגים מדהימים. בשלב מסוים הוא אושפז, כי לא היה ברור אם אל המלחמה מדבר מתוכו, או שהוא בהתקף פסיכוטי. הוא נכנס כל כך עמוק לעולם הזה, עד כדי שלא יכול היה לחזור למציאות השפויה. מהעבר השני, מי שתקוע במקום שלא יודע להשתגע, להיכנס לתוך המעגל, נשאר תמיד בחוויית שליטה, ומפסיד המון" 

אז זה בעיני המסר החשוב של הספר, לעבור בין העולמות, באופן מבוקר, נשלט אבל גם חופשי, כלומר איבוד שליטה מבוקר (דבר והיפוכו אבל זה מה שיפה בזה).

סוף והתחלה

סוף והתחלה – ויסלבה שימבורסקה
הוצאת גוונים

מבחר שיריה של ויסלבה שימבורסקה בתרגום של רפי וייכרט.
"אין חיים שאינם
ולו להרף-עין אחד בלבד,
בני-אלמות."
(מתוך שיר שכותרתו: "על המוות, ללא הגזמה".)

שימבורסקה כותבת על החיים, על המוות, על משמעות הזמן החולף וההיסטוריה האנושית. היא כותבת על מה שחשוב, ועל מה שלכאורה כלל אינו חשוב. היא כותבת על הרגעים הקטנים, ובוחנת מה הופך את החיים למשמעותיים.

"לנוכח מראה כזה תמיד נוטש אותי הבטחון,
שהדבר החשוב
חשוב יותר מהלא-חשוב."

כיון שכל שיר שלה כה מרוכז ומלא בתמצית של מחשבות, הסתפקתי בקריאת שיר אחד, לכל היותר שניים ליום, כדי לעבד ולצקת את התחושה לתוך מילים.

יומנה של אישה מודרנית

יומנה של אישה מודרנית – ענת לויט

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 192 עמ'.

זהו סיפורה של נוגה, שבניגוד לבני פורמן, לא ידעה "לרצות יותר". נוגה, הגרושה ומנסה להחזיק בית ושתי בנות באמצעים כלכליים לא גדולים, מתחילה לנהל 'רומן רוסי' עם גבר גדול, דוב כרסתן שיודע לעטוף אותה ולספק לה הבטחה של בטחון, אהבה, הגנה.

ברם, ככל שמערכת היחסים מתפתחת והולכת, היא משקפת את הקושי ההולך וגובר של נוגה לדרוש עבור עצמה, לרצות יותר. לאורך הספר הקורא מתמלא בחמלה רכה כלפי האישה בעלת היכולות המנטליות הטובות, ולמעשה גם היכולות הרגשיות העמוקות בצד ה"שריטות" הרגשיות שפוגעות חזור ופגוע ביכולתה לנהל חיים משביעי רצון.

הספר כתוב בתערובת של שפה עכשווית עם שפה ערכאית, מקראית לעתים. ואולי הזרות של השפה משקפת את זרותה של הדמות המספרת, שכנראה לא חשה ממש "בבית" באף מקום, גם לא בתוך עורה שלה.

הספר נקרא בשטף רב, ובעניין. באומץ רב חושפת המספרת את הקשיים שלה בקשרים זוגיים, ומבארת באופן מאד מפוכח את הקשר בין הקושי הזה לבין הליקויים בקשר הקדמון בינה לבין אביה.

ההומור הדק המלווה את התיאורים מאפשר קריאה שוטפת וקלה, למרות התכנים הלא פשוטים.

המסר העולה מהספר, בעיני, הוא האזהרה הבאה: שימו לב, לא משנה מי האדם, מה יכולותיו וכישוריו, הנושאים של זוגיות, אהבה, גידול ילדים, ניהול בית, הם תמיד אבן נגף שהחיים מזמנים לנו להתמודד מולה.

המשורר

המשורר – מייקל קונלי

הוצאת מודן, 458 עמ'

"לפעמים קשה מאד להתחיל ספר, בין שאתה הקורא ובין שאתה הסופר. איש מגיבורי הספר טרם הפך לידידך וכל המקומות זרים. לכן התחלת הקריאה נראית כמו אקט של אינטימיות כפויה. פתיינות מקצועית יכולה לעזור בתחום הזה, ואני לא מדבר על פרוצה, אלא על שורה ראשונה מוצלחת...והשורה הראשונה של 'המשורר' היא שורה מנצחת. מוות הוא המקוף שלי כותב ג'ק מקאווי, ואנחנו מייד נלכדים ונשאבים פנימה." סטיבן קינג, בהקדמה לספר 'המשורר'.

מייקל קונלי הוא סופר מוכשר של ספרי מתח, המצליח לרקום סיפור מתח וחקירה בלשית שאי אפשר להפסיק לקרוא, ויחד עם זאת, סיפור שיש בו רבדים, דמויות נגישות עם אישיות ממשית, וריבוי פרטים שמלמד על בקיאות בנושא.

ג'ון מקאווי הוא עיתונאי מדנוור, הכותב על מקרי רצח. כשאחיו התאום, שוטר ששירת כבלש במחלק הרצח נמצא מת בנסיבות שנראות כהתאבדות, ג'ון מתחיל לחקור את הסיפור כדי לנסות להסביר לעצמו את האובדן. שום דבר איננו כפי שהוא נראה, בעת שג'ון הולך ונשאב לתוך סיפור שבשלב מסוים מתחיל להתקרב אליו יותר מדי. כמעט עד סוף הספר התפתחויות ותהפוכות והפתעות.

הערת אזהרה: הספר כולל תיאורים קשים לצפייה, אבל הפרטנות הדקדקנית של תהליך החקירה הבלשית המתואר מאפשר לשים את המיקוד על החקירה ולא על מה שנחקר במסגרתה.

קראתי כמה ספרים של קונלי, וללא ספק אמשיך לקרוא. מומלץ מאד.

קיץ בלתי מנוצח

קיץ בלתי מנוצח – רותה ספטיס

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 341 עמ'.

"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת ששוכן בקרבי קיץ בלתי-מנוצח." – אלבר קאמי.

הציטוט הזה שמביאה המחברת באחרית ספרה, שממנו נלקח שם הספר, מבטא גם את רוח המספרת, הבוחרת בחיים, במאבק להישרד.

המספרת ומשפחתה מגורשים על ידי הרוסים בשנת 1941 מליטא ומוגלים לסיביר. אביה נלקח לכלא רוסי, ולינה ביחד עם אמה ואחיה מובלים למחנות עבודה שם הם מתמודדים עם עבודות פרך המיועדות לשבור את רוחם וגופם של אלפי המגורשים מליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד. אירופה נקרעת בין סטלין מצד אחד והיטלר מצד שני, החרב והמגל, מול המגף, ובתווך בני אדם שנקלעים לתנאי חיים איומים, להתגלמויות של רוע אנושי במירעו, ולמאבק קיום קשה ויומיומי. בתוך כך מתגלים חבריה למחנה באנושיותם, בעזרה ההדדית, בניצוץ התקווה שבלב בני האדם, אך גם בקטנות, בחולשה, ברוע.

"המורה שלי לציור אמר שאם נושמים עמוק ומדמיינים משהו, יכולים להגיע אליו. יכולים לראות אותו, לחוש בו. למדתי לעשות זאת במהלך תחרויות הנראה-מי-יישבר-קודם עם הנוגשים שלנו. בשעות השתיקה הממושכות נצמדתי לחלומותיי שהחלידו. דווקא תחת איום בנשק נאחזתי בכל תקווה והרשיתי לעצמי לערוג בלב שלם. קומורוב חשב שהוא מענה אותנו. אבל אנחנו נמלטנו לתוך הדממה שבתוכנו. וממנה שאבנו עוד כוח."

מילים חזקות, מלאות תקווה.

הספר כתוב באופן מאד קריא ומאד זורם, עד כדי כך שלפעמים צריך ממש להיזכר שמדובר בזוועות איומות.

הייתי ממליצה מאד לקריאה לבני-נוער לתזכורת של מה עלול להיגרם מהמין האנושי במירעו, אך בה בעת עד כמה המין האנושי יכול להתעלות ולהתגלות במיטבו.

המשכוכית

קוני ויליס – המשכוכית

הוצאת אופוס, 248 עמ'

ספר חביב, קריא וזורם מאד, מבלי לפגוע ב"רצינות" שלו. סנדרה פוסטר הינה מדענית המועסקת בחברת הייטק וחוקרת אופנות, טרנדים ושגעונות, במטרה לנסות ולגלות איך הם התחילו, מה, או מי, גורם להתחלת אופנות וטרנדים. בינתיים היא מתמודדת עם מזכירה כחולת שיער ולא יוצלחית, נפגשת עם מדען אחר בחברה החוקר את תורת הכאוס, מנסה להתמודד עם מבול הטפסים והניירת שהבוס מייצר, ומביאה לבנין עדר של כבשים במסגרת של עבודת מחקר משותפת עם חוקר הכאוס. קוני ויליס מספקת פרטי מידע על אופנות וטרנדים, כמו גם על הדרך שבה הושגו פרצות דרך מדעיות גדולות – במקרה. או שמא לא במקרה? מה מוליך את האקראיות במערכת הכאוטית ? ולאן זה הולך? בינתיים, סנדרה ובן נאבקים בעדר כבשים שמוכיחות שהן באמת טפשות כמו שחשבנו, ומבינים שהדבר היחיד שיציל את המחקר שלהם היא "המשכוכית", הכבשה שהעדר כולו הולך אחריה. בסיכום, ספר ממש חמוד למי שהרגע סיים ספר כבד, רציני, וזקוק למנוחה.

העדינות

העדינות – דויד פואנקינוס

הוצאת כתר, 176 עמ'.

לנטלי היתה זוגיות מושלמת עם פרנסואה, טבעית, בלתי מוטלת בספק. אבל פרנסואה נהרג בתאונה ונטלי מאבדת את הרצון לחיות. לתוך האובדן שלה נכנס מרקוס, בעדינות רבה, בזהירות, ומצליח להאיר את חייה ואת חייו בתקווה, באהבה, בצחוק.

ספר מקסים, בעיקר באופן שבו הוא כתוב. באותה עדינות וזהירות, ואלגנטיות של ניסוחים, משפטים חכמים, מצחיקים, כאלה שאתה רוצה לסמן במרקר, לצטט, לזכור.

הסופר מיטיב לבטא במילים חסכוניות – ולכן באלגנטיות, את הרגשות. יותר מזה, מבלי להכביד, מצליח פואנקינוס לעורר בנו את השאלה שהוא חוזר ודן בה לאורך הספר, של צירופי המקרים, של האקראיות, של המפגשים בין אנשים, של התרחשותם של אירועים. עד כמה המקריות באמת מקרית? עד כמה יש לנו יכולת לשלוט באירועים? האם אפשר להגיד למישהו לא לצאת לריצה, כדי שלא ייהרג בתאונה? ועוד דבר מקסים מצליח פואנקינוס לבטא: האופן שבו אנשים מתנהגים, נובע מהייחודיות של אופיים, של אירועי חייהם, אבל פעמים רבות מתפרש על ידי אחרים בדרך אחרת והשילוב של הפרשנות הפנימית והחיצונית של כל התרחשות נוצר בחובו את הייחודיות של הרגע. אולי כאן אפשר למצוא את האקראיות של הקיום. אם בכלל. צריך להיות הצירוף הנכון של הרגע, הנסיבות, והרקע, כדי שפעולה אחת, פשוטה ויומיומית, תקבל את האור של גדולה או של שפלות.

ובכל זאת, בסופו של דבר, הרבה בספר הזה שואף אל העדינות, אל הרגישות, אל תשומת הלב הזהירה לפרטים קטנים. ולכן אחד התיאורים היפים של אהבה טמון בעמ' 143, הפרטים הקטנים שאדם שם לב אליהם ואוהב אצל זולתו.

הספר כתוב בדרך לא שגרתית ושזור בעובדות לא כל כך רלבנטיות לסיפור. ומצד שני, איך ניתן לדעת מה מתוך רצף הדברים שמכילים את הרגע הנוכחי רלבנטי, ומה שייך לרקע, לטפל? לא תמיד ניתן.

אהבתי את האיזכורים לספרים אחרים, כמו "איזה מטורף הסיפור על השוודי שמת ולא הספיק לראות עד כמה הצליחה הטרילוגיה שלו." (עמ' 132) או "כמו שוערת בית, בלי שמץ אלגנטיות של קיפוד, ניסתה לסחוט וידוי:.." (עמ' 103), או "היא נהגה במהירות הולכת וגוברת, בכבישים קטנים, ואמרה "שלום לך עצבות"." (עמ' 158). ליויתי את הקריאה בפסקול שירים של אליין סושון, וסימנתי לעצמי לקרוא, אולי, את ספרו של אמיל צ'יוראן המוזכר בו.

יש חלקים מאד מצחיקים בספר, שפשוט צחקתי בקול רם, יש חלקים עצובים, ויש חלקים שסתם. בסיכום, ספר כייפי לקריאה, כתוב בדרך מעניינת, שזור 'משפטי-ציטוט'. אז גם אם זו לא ספרות "מבריקה", בהחלט מומלץ.

הקרקס הגדול של הרעיונות

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

הוצאת אחוזת בית, 422 עמ'

אזהרה: ספר שהוא 'מוקש לב'. נוקב, צובט, חזק, מדמיע.

יש בספר הזה כל מה שבשבילו אנשים קוראים ספרים. קודם כל, סיפור טוב. אנשים עם סיפור חיים מעניין שאתה עוקב אחרי מה שקורה להם, רוצה לדעת מה קרה להם, בין הקריאות, במהלך החיים היומיומי אתה נזכר בהם ותוהה מה יקרה להם, מדמיין תסריטים שונים, מקווה שהכול יסתדר בשבילם כי אתה כבר שבוי בקסם שלהם. מיקי בן כנען מיטיבה ללוש את המילים ולהעמיד בפני הקורא תמונות חיים, מצבים מלאי תנועה, תחושה ורגש.

אבל זה לא סיפור חיים רגיל. זה סיפור של חיים בצל הזוועה הגדולה ביותר האפשרית, בצל השואה, ושל הניסיון לשרוד לאחריה.

"אני, אסיר מספר 135713 מבלז'ץ, הנני תוצר לוואי של תרבות נרצחת, של יבשת שנעלמה מהעולם. אישיותי היא גיבוב של צלקות עבר. אני רק תמצית פיענוחי את העולם והפיענוח הזה נגזר מתאי הגזים. למעשה אינני קיים כאישיות שלמה. אני רק אוסף צבור של קרעים, המסייעים בידי להיראות כמו מישהו. אך אין זה כך. אני אף אחד. אני כלום. המלחמה דבקה בי, ואני כמוה – רק ליקוי מאורות, רק מערבולת רעיונות, רק טירוף מערכות." (עמ' 268)

במהלך הקריאה, מפעם לפעם איזה משפט או פיסקה, צצה פתאום איזו פיסת זיכרון, רגש עולה מהדפים ונועץ את קצהו החד, הדוקר בלבו של הקורא.

"מר הופסה, יש פה יותר מדי שואה ופחות מדי קרקס. תנסה להמעיט בשואה." (עמ' 335) אז נכון, יש כאן קרקס מקאברי של שואה בזווית שונה קצת. כתבו על "זה" כל כך הרבה, אבל ככה עוד לא כתבו על זה. את קוראת, ושומעת את המקהלה העצובה-שמחה, ומדמיינת ליצני קרקס עם האף האדום, ואת בוכה, כי אלו הליצנים הכי עצובים שיכולת לחשוב עליהם.

מנהל הקרקס אומר שהפילים- הם מרגישים, חושבים, מתייסרים, זוכרים. כך האנשים עליהם אנו קוראים בספר מרגישים, חושבים, מתייסרים. הם לא תמיד זוכרים. למעשה, הם משתדלים לא לזכור. הם משתדלים לכסות את הזיכרון. להפסיק לזכור, כדי להיות מסוגלים להתקיים, לראות צבעים. ומצד שני, הם מחפשים נואשות מישהו שיכול לזכור אותם, את מי שהם היו, את החיים שיכלו להיות להם, לו התנהלו חייהם במסלול הנורמלי.

"אירופה מלאה המון פליטים. תרים אחר נחמה, אחר מכר אקראי, אחרי אדם שיאשר כי חיו אי פעם, שהיו פעם מישהו, שהיו להם הורים, שהיו להם ילדים, שהיה להם בית. זקנים נושאי צרורות שפניהם טירוף, ילדים פראיים חסרי רסן – נושאים בקרבם לנצח עולם עולה בלהבות, הלומי קרב, נשמות מרוסקות מחפשות קרבה, מייחלות לאהבה – מייחלות למלא את החלל המדמם, הפעור, לטהר את הררי הרוע, את מפלי האכזריות שנדחסו לחנוק את נשמתם. לנס שימחה את תחושת האשמה על היוותרם בחיים." (עמ' 275)

זהו הצורך האנושי שיהיה מי שהוא עד לחיים של האדם, שתהיה עדות להתקיימותו. נקודת המבט של הזולת מאירה את חיינו באור שונה. פסקה שחשב שחייו הם מדבר שומם שלא קרה בו דבר, שכל חייו רק ציפה לחיים שיתחילו, מופתע לגלות שפוטרקו חושבת שהוא היה עתיר חיים.

אז על מה הסיפור? שתי קשישות מתגלות ללא רוח חיים בבית אבות ירושלמי, אחת עטויה בתחפושת מהוהה של פיל, והשניה לבושה כמו בובה, שתיהן נראות כאילו הרגע ברחו מקרקס. העלילה מנסה לפרש את חידת מותן, עוקבת אחר קורות חייהם של ארבעה חברי המקהלה של בית האבות, שאחת מהן היא אחת הקשישות שאיתן התחיל הסיפור. אף אחד מהם איננו בדיוק מי שחשבנו שהוא בתחילת הסיפור. כל אחד מהם נושא חיים לא פשוטים, עטורי זכרונות כאובים. בנוסף לארבעתם (או למעשה חמישתם אם נוסיף את הקשישה הנוספת שנפטרה) יש גם בן ונכד של הקשישה ה"פיל", ועוד אנשים.

הספר מעלה שאלות עמוקות. על הרוע האנושי, על הדת, על אלוהים – האם הוא קיים, או האם האדם המציא את אלוהים, על היכולת לקשור בין בירוקרטיה ואכזריות, סוגיות של גורל, על חמדנות אנושית, על האפשרות לתת, להעניק, על איך רעיון שכולו טוב יכול להפוך בחיי זולתו לרוע מוחלט. על האמנות, על תפקידה כריפוי. ועל הציור: "מעניין," הוא חשב, "כמה כתמי צבע, שאם תבחן אותם בקפדנות תראה בבירור את הפיגמנט היבש ספוג בתוך סיבי הנייר, ובכל זאת דבר-מה במוחנו מסמן את הכתמים האלו כמבע. ולא סתם, אלא הבעה ספציפית של אדם מסוים."

במידה רבה הספר הוא על הדברים שנכחדים בעולמנו. ציפורים נדירות, בני אדם שהושמדו בשואה, בני משפחה שמזדקנים והולכים לעולמם. לאן הולכים כל הדברים הנכחדים, איך משלימים עם ההיעלמות הזו וממשיכים לחיות חיים מלאים, איך מציבים עדות לחייהם של מי שהלכו, איך יוצרים קשר אנושי בידיעה מראש של מגבלת הזמן הקבועה לו, גם אם לא ידועה לנו מראש.

אבל הספר אינו מכביד עם המחשבות האלה. הסופרת מיטיבה לשתול את השיחות כבדרך אגב, באופן טבעי, ללא תחושה של הכבדה. בתוך המשקל הכבד של הנושאים שהספר נושא בחובו, עולים קטעי הפנטסיה ומרוממים את הנפש. רעיונות מקסימים כמו פיתוח של עצי דובדבן שגדלים להיות כסאות, או פילים שצועדים בשורה על גב ההר בירושלים, או עפיפונים שיפרחו ועליהם קטעים מתוך המגילות הגנוזות, וכיתוב שאומר: "האם האל טועה? האין כל מה שמתקיים בעולם – מטעמו מתקיים?"

והסופרת מקפידה לשדר לנו: "לפעמים אפשר להתנחם באמצעות בילוי פשוט. לא הכול צריך להיות כבד כל כך. נסו ליהנות בבקשה."

אסיים בשיר (עמ' 384) המבטא בעיני את תמצית הספר- האנושיות, הייסורים, התקווה:

הִנֵּה אַתָּה מֵגִיחַ מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה

וְעַל גַּבְּךָ מַסָּע מִלַּיְלָה זָר.

הִנְּךָ קָרֵב אֵלַי כוֹאֵב וּמְיֻסָּר.

עַכְשָׁו הִנְּךָ יוֹדֵעַ, כִּי פֹּה נִצָּב בֵּיתְךָ

מיקי בן כנען אומרת מפי אחת הדמויות (או שמא בקולו של 'המספר היודע-כל'): "ייחודי כושרן של מילים להחזיר את הנפש אל רגע הגותן." בן כנען היא ייחודית ביכולתה לצקת לתוך המילים מטען מלא משמעות. הקריאה בספרה דומה להתרה של קשרי-מהות, ומניעה מיתרים בנפש.

זהו ספר מרגש, מצחיק, כואב, מרעיד, מדמיע, מעורר מחשבה. ספר נפלא.

המהלכים בקצוות

המהלכים בקצוות – דיאנה ווין ג'ונס
הוצאת גרף, 246 עמ'

אסור לדעת על "ההם". ג'יימי מוצא את עצמו מוגלה מעולמו ומוקצה, לאחר שגילה את "ההם". כעת ג'יימי עובר בין עולמות, ואסור לו להשתתף ב"משחק" של העולמות, ולעולמות אסור לנגוע בו לרעה. זה חלק מהכללים של "ההם". ג'יימי חותר דרך העולמות ומחפש את דרכו הביתה, ובדרך פוגש מוקצים שנודדים כבר זמן רב: ההולנדי המעופף, היהודי הנודד, פרומתאוס.
זהו ספר פנטסיה לנוער, קריא וכייפי, ספר חכם, מעורר מחשבה, דן בסוגיות מהותיות. מה הוא "המקום האמיתי", מה זו מציאות, מה זו תקווה, כמה כוח יש בה אבל כמה היא כובלת. מעניין הרעיון, שהכללים של משחק מחייבים גם את מי שקבעו את הכללים, אחרת אין משמעות לדבר. אבל יש גם רגעים שבהם צריך לשבור את הכללים.
אני מאד אוהבת לקרוא ספרי פנטסיה, וספרי פנטסיה לנוער הם מנוחה נהדרת בין ספרים או בתקופות פחות קריאות. הספר הזה כייפי ושווה את הזמן, וזה לא זמן רב מדי - הוא קריא מאד. העטיפה מקסימה. מומלץ.

ביקורת ספר באתר בלי פאניקה

לוויתן

לווייתן – בוריס אקונין

ספרי עליית הגג-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 279 עמ'

זה השלישי בסדרת ספרי המתח של פנדורין, וגם הוא מוקדש "לזכר המאה התשע עשרה שהספרות בה היתה גדולה, האמונה בקידמה – חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב-טעם."

הו, כן. חן וטוב-טעם יש בספר הזה בכמויות.

מדובר ברצח מזעזע המתרחש בפריז בשנת 1878, ומוביל למסע של הקומיסר גוש, הצרפתי הממונה על חקירת הרצח באוניית הפאר "לווייתן". פנדורין הוא דיפלומט רוסי המפליג על האונייה ומסייע בחקירה.

כיון שמדובר בספר מתח, לא מגלים פרטים מעבר למה שפורט לעיל שנלקח מהכריכה האחורית ולכן לא כולל שום ספוילר. לכן אומר רק, שמדובר בספר חינני, מרתק, נקרא בשטף, כייפי, וחכם. חכם, זה אומר שזה לא עוד מותחן של ההוא שכותב "במטר רץ" ומשאיר אחרי הקריאה רק זיכרון עמום של קצף גלים. בקיצור, רוצו לקרוא.

מותו של איוואן איליץ'

מותו של איוואן איליץ' – ל.ב. טולסטוי

מתוך קובץ סיפורים בהוצאת הספריה החדשה, 50 עמ'.

מה אפשר לכתוב כשקוראים יצירה של גאון? בדרך כלל אין לי בעיה למצוא מילים, זה חומר הגלם האהוב עלי. בדרך כלל אין לי קושי למצוא מילים כדי לתאר ספר שקראתי ואהבתי. אבל כשאני חושבת על הסיפור הזה, אני חושבת דברים כמו: פפפפפפפפ.

זהו סיפור חייו של איוואן איליץ', שמתחיל בעובדת מותו, וממשיך בסיפור חייו עד לרגע מותו. "סיפור חייו של איוואן איליץ', אשר תמו ונשלמו, היה הפשוט והרגיל שבסיפורים וגם הנורא שבהם."

איוואן איליץ' חי חיים נעימים, עשה לעצמו קריירה כחבר מועצת השופטים, בעל הכנסה נאה, בית נאה, אישה נאה, ילדים נאים. איש חביב, מהוגן, מכובד, שניהל את חייו בנועם ובהגינות, "כמו שצריך". ואז מתחיל איזה שהוא כאב, שהולך ומתגבר, וכל הרופאים אינם מצליחים למצוא את הבעיה או לסייע. הכאב מחמיר, ואיוואן איליץ' מתחיל להתמודד עם ההבנה המרה של עובדת מותו, לנסות להבין מדוע זה קרה לו, ולבסוף מבין שחי את כל חייו בשקר, שהוא מוקף בשקר, שהוא לא חי את חייו כמו שצריך לחיות אותם.

אני אפילו לא מרגישה רצון להתחיל לנתח את כל ההבנות והתובנות והרבדים שבסיפור הזה. צריך פשוט לקרוא אותו. ואולי אפילו לקרוא שוב.

אני לא יכולה שלא לחשוב על ההשוואה בין הכותרת "מותו של איוואן איליץ'" בסיפור שמספר על חייו, שהיה בהם מוות של כל מה שאמיתי ונכון, לעומת הפרשה שכותרתה "חיי שרה" שמספרת על פטירתה, אלא שאנשים שחיים את חייהם במלוא מובן המשמעות, ומביאים לביטוי גם את ההיבט הרוחני, את היעוד שלהם, יום מותם מאיר את חייהם ולא מאפיל עליהם

ללכת בעקבות הלב

ללכת בעקבות הלב – סוזאנה תמרו

הוצאת מודן, 144 עמ'.

"מן הנמנע לברוח מהעמדות הפנים ומהשקרים. ליתר דיוק, אפשר לברוח לזמן קצר, ואחר כך, ברגע הצפוי פחות מכול, הם שבים ומופיעים, והם אינם נוחים כפי שהיו כאשר יצאו מפינו, וחשבנו כי אין בהם כל נזק."

הספר הוא כעין יומן, במסגרת סדרת מכתביה של סבתא איטלקיה אל נכדתה, שאותה גידלה לאחר מות הבת/האם, ושנסעה לאמריקה. סודות ושקרים הולכים ונחשפים במכתבים, ודרכם מנסה הסבתא להבין את מהלך הדברים בחייה.

הסבתא פורשת בפשטות, בכנות ובקצרה את ההתמודדויות שלה, את הלימוד שלה, ואת המסר שהיא מנסה להנחיל לנכדתה.

הספר נקרא במהירות רבה, קצר ולא מכביד, תיאורי הנוף מקסימים, כך גם תיאורי בני האדם, קצרים ותמציתיים, וניכר כי הסופרת מיטיבה להתנסח, וכי צברה חכמת חיים.

למי שעשה כברת דרך ניכרת של עבודה עצמית, ותהליכי לימוד, אין בספר הזה חידוש. אחרי שסיימתי ביום חמישי ספר חזק ומשמעותי שממשיך לחיות בתוכי ("הילדה השקטה"), זה היה ספר טוב כאתנחתא.

ציטוט שמצא חן בעיני בספר, מדבריו של אביו של יצחק באשביס זינגר. לדבריו, אחד הגרועים בהרגליו של האדם המודרני הוא קריאת העיתונים היומיים. בבוקר, בדיוק ברגע שהנפש פתוחה יותר, הם מטילים באדם את כל הרוע שייצר העולם ביום אתמול.

באמת כדאי לשים לב מה קוראים.....